ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבת – הבדלי גרסאות

לגבי לח"י הייתה התקפה זו שיא הפעולות מבחינת היקפה ומספר המשתתפים הרב שדרש את ביצועה. לראשונה יצא לח"י לא בחוליות מצומצמות אלא ביחידה צבאית גדולה של 45 לוחמים.

מטרת ההתקפה הייתה לשבש את התחבורה בארץ ישראל. אחד מחברי לח"י, ז'ק אלקלעי, היה עובד קבוע בבתי המלאכה והכיר אותם באופן יסודיהיטב. הוא ידע את חשיבות המטרות השונות והציע את הראויות לחבלה כך שהנזק שייגרם יהיה גדול ככל האפשר, ואלה שתיקונם יארך תקופה ארוכה. הוא ידע גם את סדרי השמירה בבתי המלאכה וסביבתם. אלקלעי הכניס לבתי המלאכה, כפועלים בלתי מקצועיים, את חברי לח"י שהיו אחראים לחוליות החבלה כדי שיידעו היכן נמצאים האובייקטים לפיצוץ.

בתי המלאכה של הרכבת היו מוקפים באתרים חשובים לבריטים. מדרומם- שכנו בתי הזיקוק של חברת "[[של]]" ומחסני צבא מאוכלסים בחיילים בריטים וחיילי [[הלגיון הערבי]], לידם- שכנו שדה תעופה צבאי, משטרת [[קריית חיים]] הבריטית ומשטרת [[שפרעם]] עם כוח בריטי נייד מצויד במשוריינים. גם דרך הנסיגה הייתה זרועה במחנות צבא והיה ברור שהוא ייכנס לפעולה מיד עם הישמע הפיצוצים. התוכנית הייתה שהלוחמים ייסוגו במשאית משוריינת שלפניה תיסע מונית שאמורה הייתה לבדוק את הדרך ולאותת אחורה אם תיתקל במחסום או בכוח אויב. במקרה זה הייתה אפשרות למפקד הפעולה להורות ללוחמים לרדת מהמשאית ולהתפזר בשטח.

חוליות החסימה הגיעו למקומותיהן בשעה 19.:00. תפקידן היה לחסום את כל הדרכים המובילות לבית המלאכה בעת ההתקפה. לשם זה השתמשו במוקשיםב[[מוקש]]ים, סלילי תיל דוקרני ושלטי אזהרה.

בשעה 19.:30 עלו הלוחמים על המשאית המכוסה ברזנט ותוך זמן קצר הגיעו לבתי המלאכה. המשאית נעצרה 50 מטר מהשער ושנים מהלוחמים התקרבו לשער. על פי התוכנית הייתה כוונה לכפות על הנוטרים הערבים לאפשר כניסה שקטה מבלי לפגוע בנוטרים. אולם הנוטרים חשדו ומיד פתחו באש ועל כן נעשתה הפריצה בהתקפה ישירה. בחיפוי אש מתת מקלעים ורימונים, התקדם אחד הלוחמים ופרץ את השער בעזרת חומר נפץ והנוטרים הערבים נסו על נפשם{{הערה|ההתקפה על בתי המלאכה, עמוד 20}}.

המשאית נסעה בכביש המחבר את הקריות עם [[קריית אתא]]. בשלב מסוים הורדו שניים מהפצועים מהמשאית כדי שלא יעכבו את הנסיגה הרגלית שתוכננה להמשך. הפצועים חשבו שבכך נחרץ גורלם אולם הם פגשו אנשי "[[ההגנה|הגנה]]" שהובילו אותם למקום מסתור בקריית אתא והם הצליחו להתחמק ל[[תל אביב]] בלי שנתפסו{{הערה|לאה גלעדי, עליהן לא כתבו, הוצאת יאיר, 1997, עמודים 16-17; [[נתן ילין מור]] בספרו לוחמי חרות ישראל, עמוד 319, מתאר את הדברים אחרת. הוא כתב על שעת הפגישה עם המשאית: "הפצועים נשלחו לתחנת עזרה ראשונה. שם ידאגו להסעתם."}}. המשאית התקדמה עם שאר הלוחמים והגיעה למחסום דרכים של 17 חיילים בריטים. המשאית ניסתה לפרוץ את המחסום אך התנגשה בטנק שחסם את הכביש. בטרם עמדו הלוחמים על המתרחש נפתחה עליהם אש תופת מכל הכיוונים. תוך זמן קצר התמלאה המשאית בהרוגים ופצועים. ששה הצליחו להימלט מהמקום בחסות החשיכה, תשעה נהרגו במקום ועשרים ושלושה נפצעו ונשבו על ידי הבריטים.

ההתקפה הסבה נזק כבד לבתי המלאכה של הרכבת. חלק מהבניין הגדול של בתי המלאכה התמוטט ומכונות וקטרים הועפו באוויר{{הערה|{{דבר||פוצצו בתי המלאכה של הרכבות בחיפה|1946/06/19|00102}}}}. אולם לא היו נפגעים בנפש מצד הבריטים ועובדי בתי המלאכה. מכונית כבאים של עיריית [[חיפה]] שיצאה לסייע בכיבוי האש עלתה על מוקש ושני כבאים נפצעו קל{{הערה|1=פוצצו בתי המלאכה של הרכבת בחיפה, הבקר, 18 ביוני 1946; ההתקפה על בתי המלאכה, עמוד 40}}. גרסאות שונות נמסרו לגבי היקף הנזק. הבריטים טענו שהעבודה במקום חודשה יממה אחרי ההתקפה והעריכו שישובו לשגרה עוד באותו שבוע, הודות למכונות שהובאו במקום אלו שניזוקו{{הערה|הארץ, חודשה העבודה בבתי המלאכה של הרכבת, 20 ביוני 1946}} ושהנזק לא עלה על 10,000 לירות ארץ ישראליות. לעומת זאת, ה[[לח"י]] טענו שהיקף הנזק מגיע עד מיליון לא"י בהערכה מינימלית, שמבחינה מעשית היה עדיף לייסד בתי מלאכה חדשים במקום אחר מאשר לתקן את בתי המלאכה ההרוסים ושלמכונות שנהרסו אין תחליף וייקח חודשים עד שיוכלו להביא מכונות חדשות מ[[אנגליה]]. לטענתם, ההרס בבתי המלאכה שיבש את שירות הרכבות והביאה לביטול הקו [[טול כרם]] - [[שכם]], שבוטל בנימוק של מיעוט נוסעים{{הערה|הנזק בבתי המלאכה, [[המעש]], תמוז תש"ו; ההתקפה על בתי המלאכה, עמוד 72}}

העצורים והמתים הובאו לתחנת המשטרה ב[[קריית חיים]] וממנה הועברו לקישלה ב[[חיפה]]. תשעת הפצועים הועברו לבית החולים הממשלתי בחיפה והשאר הועברו ל[[כלא עכו]]. הפצועים הועברו בשלבים לכלא בהתאם לחומרת הפציעות שלהם. 11 ההרוגים נקברו בבית הקברות בחיפה בהלוויה מעוטת משתתפים, בניגוד להלוויתו של [[יחיעם ויץ (לוחם הפלמ"ח)|יחיעם ויץ]] שנפל ב[[ליל הגשרים]] שנערכה באותו יום ב[[ירושלים]] ברוב-עם של תושבי העיר שנקראו על ידי המוסדות לחלוק לו כבוד.