לואיז שץ – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור לבוריס שץ |
מ הוספת קישור למרים טל |
||
שורה 10:
בזמן [[מלחמת העולם השנייה]] היא עבדה לפרנסתה כשרטטת של בוני הספינות ב[[מפרץ סן פרנסיסקו]] שם הכירה את בעלה לימים [[בצלאל שץ]]. לאחר שנות המלחמה עבדה לואיז בקבוצת האמנים "שבעה מקליפורניה". שם יצרה הדפסים ומתווים לבדים. בצלאל שץ ולואיז חיו ב[[סן פרנסיסקו]] בשכנות עם אמנים ויוצרים רבים, בהם גם הסופר [[הנרי מילר]], שהפך מאוחר יותר לבעלה של איב, אחותה של לואיז. הנרי מילר, שהתחבר אדוקות עם לואיז ובצלאל באותה תקופה הגדיר אותה כ"שקופה, חמקנית, חולמנית, עורגת, צלולה כפעמון וברורה כקורי עכביש נוצצים...".
בצלאל ולואיז נישאו ב-[[1948]] ועברו ל[[ישראל]] ב-[[1951]], שם ייסדו את הסדנה לאמנות שימושית "יעד" יחד עם [[זהרה שץ]] ואמנים נוספים. מטרת הסדנה הייתה לייצר ולסחור באומנות שימושית שתהווה מעין תחליף למזכרות בסגנון המוסד "[[בצלאל]]". הם חיו בירושלים ב[[בית שץ]] ובביתם ב[[עין הוד]] שתכנן האדריכל [[דוד רזניק]]. גם ב[[עין הוד]] השתייך הזוג בצלאל ולואיז לקהילת האמנים המקומית. למרות עדינותה, שקיפותה ורגישותה הייתה לואיז מעורבת מאוד בקהילה, וזאת בעיקר בזכות לשכנם וחברם [[מרסל ינקו]], שהוביל את רעיון "כפר האמנים – עין הוד". אך בניגוד לבעלה [[בצלאל שץ]], חיבקה הביקורת הישראלית את לואיז והרעיפה עליה שבחים. "לואיז שץ שייכת לסוג הנדיר של ציירים שסגנונם נובע רק מתכנותיהם הנפשיות. טכניקה מושלמת ומועודנת להפליא עומדת לרשותה..." ([[מרים טל]], [[מעריב]]). על אף השתייכותה של לואיז למשפחת שץ, ולמרכז חיי האמנות בארץ של אותה תקופה, היא שמרה על פרטיותה ומיעטה להתראיין.
את נופי הארץ, הטבעיים והפתוחים וכן העירוניים והמקומיים, שהכירו לה בצלאל וזהרה בטיולים רבים, אהבה (עד גיל מבוגר מאוד נהגה ללכת מביתה ב[[בית שץ]], במרכז העיר, אל הר הזיתים, לחזות בזריחה ולקטוף פטריות.) והם היוו מקור השראה ויצירה לציוריה המופשטים והמדויקים, אשר מזכירים את רוחו של [[פאול קליי]], אך שומרים על אינדיווידואליות ברורה.
| |||