גנבה ספרותית – הבדלי גרסאות

בתקופת ה[[רנסאנס]] השתפר מאוד מצבם של ה[[משורר]]ים וה[[סופר]]ים, כיוון שה[[אמנות]] עלתה למעמד חדש ועליון. הגניבה הספרותית בתחומים אלו הייתה מאוד לא מקובלת, ונחשבה לבגידה באמון הבסיסי בין [[אמן (אמנות)|אמן]] ואמנותו. לעומתם, ה[[מחזאים]] סבלו מבעיה קשה עוד יותר, היות שהגניבה הספרותית לא רק שהייתה חוקית אלא גם מקובלת, וכל [[תיאטרון]] היה מעלה אילו הצגות שרצה, שחלקן נכתבו על ידי מחזאי הבית, וחלקן נכתבו על ידי מחזאים זרים. להקות רבות לא עסקו בכתיבה כלל אלא רק העתיקו מלהקות אחרות. כדי למנוע העתקות, צריך היה כל מחזאי לכתוב את המחזה כך שיתאים בדיוק ללהקתו, ובכך להקשות על להקות אחרות להציגו. אצל [[ויליאם שייקספיר]] לדוגמה, אפשר לראות איך במחזות שונים הדמויות מקבילות זו לזו, ותפקידו של שחקן אחד הותאם לדמויות רבות במחזות שונים. רבים ממחזותיו של שייקספיר, כמו "[[הסוחר מוונציה]]", "המלט", ו"הנרי הרביעי" היו נחשבים כיום לגניבה ספרותית, כיוון שישנו שימוש רב בנושאים, בדמויות ([[פלסטף]], למשל, ב"המלך הנרי הרביעי", הוא דמות שנגנבה מן המחזאות האיטלקית) ואפילו בטקסטים שנכתבו על ידי מחזאים קודמים.