ויקיפדיה

יהדות קונסרבטיבית – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
מ הסרת קישורים עודפים
שורה 11:
כך, לדוגמה, כשהם מתייחסים לנושא נוטים הוגים קונסרבטיביים בדרך כלל לעמוד על אמונה בקיומו של [[אל פרסונלי]]: "אמת ואמונה" קבעה "אנו מאמינים באלוהים בורא היקום והמושל בו. הוא יצר את העולם, וחוכמתו מוסיפה להנחות את המתרחש." במקביל, קבעה שטבעו "עלום" ויש אפשרויות רבות להתייחס אליו. ראייה [[נטורליזם (פילוסופיה)|נטורליסטית]] של האל, שתפשה אותו כאחד עם כוחות הטבע הקיימים ולא מעל להם, מילאה בעבר תפקיד חשוב בתנועה. [[מרדכי קפלן]] ותומכיו ה[[רקונסטרוקטיבי]]ם החזיקו בה לפני שהתגבשו לזרם נפרד. כמו עמדות רקונסטרוקטיביות אחרות, היא נדחקה לשוליים לאחר היפרדותם.{{הערה|If you are My witnesses, עמ' 41, 59.}} עמימות דומה מבוטאת כלפי מושגים אחרים. רבים מההוגים מוסיפים להאמין ב[[הישארות הנפש]], ו"אמת ואמונה" הכריזה שהמוות אינו קצו של האדם; לגבי [[תחיית המתים]], קטעי התפילה בעברית נשמרו בדרך כלל, אך התרגום באנגלית מטשטש מאוד את הנושא. אף על פי שמעמד ה[[כהונה]] לא בוטל והתחינות לבניית המקדש נותרו על מכונן, התנועה הסבה את הבקשות להשבת [[עבודת הקורבנות]] לזמן עבר במרבית סידוריה. בשאלת ימות ה[[משיח]] ככלל, מצע 1988 הצהיר בפשטות ש"חלק מאתנו מאמינים בכך במובן המסורתי... אבל נוקשות ודוגמטיות אינן מוצדקות פילוסופית." הזרם מוסיף להאמין (למעט הרקונסטרוקטיבים, שהתכחשו לכך כליל וראו את ה[[יהדות כתרבות]] של קבוצה אנושית רגילה) בבחירת ישראל ובקיומו מתוקף הברית עם אלוהים.{{הערה|דורף, Our Ancestors To Our Descendants, עמ' 200-202.}}
 
גם סוגיית ה[[התגלות]] עברה התפתחות ניכרת. פרנקל ומקורביו הפעילו שיטות מדעיות-ביקורתיות בניתוח [[התורה שבעל פה]], וראו את [[חז"ל]] כמחדשים יצירתיים ולא [[תורה מן השמים|רק כנושאי ומפרשי]] המסורה שניתנה מקשה אחת למשה ב[[מעמד הר סיני]]. במקביל, דחו לחלוטין את [[ביקורת המקרא]] והוסיפו לראות בתורה שבכתב פרי בלעדי של התגלות שמיימית, טקסט המצוי מעבר לניתוח ספקני. כבדברים אחרים, פרנקל מעולם לא הבהיר את אמונותיו בנושא, וגישתו ליחס בין הרכיב האלוהי לאנושי בתורה שבעל פה עודנה מושא למחלוקת בין החוקרים.{{הערה|Michael Meyer, '''Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism''', Wayne State, 1995. עמ' 414, הערת שוליים 97.}} שלילה דומה של ביקורתיות כלפי החומש הופגנה על ידי חלוצי הקונסרבטיבים בארצות הברית, כמו [[שניאור זלמן שכטר]] והרב [[אלכסנדר קוהוט]]. גלגול של גישה זו הופיע בשנות ה-20, כשבית-המדרש באמריקה לרבנים החל לאמץ במהוסס את ביקורת המקרא: הוגים מובילים החלו לגרוס שבהר סיני אכן הייתה התגלות מילולית ומפורשת של האל למשה, אבל התורה עצמה הועלתה על הכתב בידי כותבים מאוחרים יותר. שמרנים מעטים עודם מוסיפים לאחוז בתפישה זו.{{הערה|שם=אר|Alan Silverstein, '''Modernists vs. Traditionalists: Competition for Legitimacy within American Conservative Judaism''', התפרסם בתוך: '''Studies in Contemporary Jewry : Volume XVII''', Oxford University Press, 2001. עמ' 34–50. (להלן: '''סילברשטיין''').}}
 
הרקונסטרוקטיבים, שצמחו החל משנות ה-30, דחו כליל את מושג ההתגלות וראו בכתבי הקודש יצירה אנושית טהורה. עמדתם לא התקבלה על הרוב, אבל יחד עם היחלשות האמונה באלוהיות התנ"ך בציבור האמריקני, השפעתם הביאה סביב שנות ה-70 להפיכת תפישות לא-מילוליות של הרעיון לדומיננטיות בתנועה הקונסרבטיבית. [[אליוט דורף]] סיווג את מחנה הרוב הזה לשתי קבוצות: אלו הטוענים שהאל הקרין מסר מפורש כלשהו לתודעתם של מחברי המקרא, והם העלו על הכתב את מה שהבינו; ואלו הגורסים שהבורא כלל לא תקשר עמם, אלא פשוט השרה עליהם את נוכחותו והחווייה הפעימה וגררה אותם לפרץ יצירתיות רוחנית. בסיכומו של דבר, שתי אסכולות אלה תיארו את מסירת התורה כתהליך אנושי עם מידת-מה של השראה אלוהית, וסיפקו הצדקה להחלת שינויים נרחבים בנוהג הדתי. עם זאת, המשותף לכל התפישות הקונסרבטיביות הוא הדגשת ההתגלות של הבורא למנהיגים הרוחניים או לעם ישראל כקולקטיב (ולא לפרט הבודד, כביהדות ה[[רפורמי]]ת). בשל כך גם מעניקות כולן חשיבות רבה למסורת ולקהילה ולא להכרעה האישית, מאפיין בולט של המחשבה הקונסרבטיבית לכל זרמיה.{{הערה|דורף, Ancestors, עמ' 107-114.}}
שורה 24:
ההיקף, התפקיד והמגבלות של מושג אמורפי כ'כלל ישראל' היוו שורש למחלוקות ודיונים רבים בתנועה הקונסרבטיבית. ראשוניה השתמשו בו כדי להתנגד לקרע עם היסודות השמרניים ולחלופין גם המתקדמים ולעמוד על אחדות, בעוד שרבים מיורשיהם טענו שהרעיון נעשה מיושן ואנכרוניסטי בשל הנתק המתעצם בין הציבור למורשתו, ויש צורך בנכונות לפתרונות רדיקליים שיאפשרו לשמר אותם במגע עם הדת.
 
הרבנות הקונסרבטיבית התלבטה תדירות עד כמה היא יכולה להתחשב ברוב האדיש והרחוק משמירת מצוות בקרב תומכיה, שהיה אמור לתפקד כ'כלל ישראל' ולהוות גורם בקביעת ההלכה. אפילו הוגים נועזים הודו שהקהל לא היה יכול למלא תפקיד זה, בעוד שמבקרים שמרניים מימין טענו שהרבנות מרבה מדי להיענות לתביעות מן השטח ומותחת את פסיקת ההלכה מעבר לכל סבירות. ההנהגה נחלה הצלחה מועטה בהוראת השקפתה לציבור: בעוד שהיא ראתה את עצמה כנושאת גישה ייחודית ומורכבת, בקרב יהדות ארצות הברית היא נתפסה באופן כללי כדרך ביניים ותו לאו בין האורתודוקסים לרפורמים. רק שיעור קטן מחברי הקהילות (3%-4% להערכת ישעיהו ליבמן ודניאל אלעזר בשנות ה-80) שמרו על אורח חיים ומצוות כפי שהתנועה ביקשה לקדם. פער זה בין הרבנות לקהל הוא מאפיין בולט של הזרם, ונמנה כאחד הגורמים החשובים בהתדרדרות מעמדו מאז שלהי המאה ה-20.{{הערה|דורף, עמ' 24-25; גורדיס, כל המאמר; וכו'. Daniel J. Elazar, Rela Mintz Geffen, '''The Conservative Movement in Judaism: Dilemmas and Opportunities''', SUNY Press, 2012. עמ' 4–5, 73. (להלן: '''גפן, אלעזר''').}}
 
==הלכה==
שורה 36:
 
===מאפיינים===
אין שום מאפיין חד-משמעי המגדיר את כל טווח הפסיקה הקונסרבטיבית. הרב [[דוד גולינקין]], שניסה להציע כמה פרמטרים משלו,{{הערה|1=ראהראו גם: {{יוטיוב|7IvcxiwJcKk|הרב [[דוד גולינקין]]|שם=הרצאה: ששה אפיונים של פסיקה קונסרבטיבית}}}} ציין שלעתים קרובות ההכרעה נשאבת היישר מהספרות ההלכתית הישנה ותדירות גם מפוסקים אורתודוקסיים בתקופה הנוכחית. רבנים קונסרבטיבים נוטים בדרך כלל לאמץ את הדעה הנחשבת מקילה בנסיבות העניין, אך גם לכך יש חריגים רבים. סממן בולט יותר הוא נכונות רבה יחסית להסתמך על תשובות מבודדות ודעות מיעוט או יחיד, דברי ה[[ראשונים]] ומוקדם מהם עד ה[[תלמוד]] (ולעתים, בחינה של מחלוקות בתוכו עצמו), והתחשבות פחותה בהיררכיה שהתקבלה בין פוסקים הנחשבים לבכירים לעומת זוטרים, ברצפי תקדימים ובמנהגים. הקונסרבטיבים מבקרים קשות את האורתודוקסים על נכונות מעטה יחסית לשוב אחורה מעבר לקובצי ההלכה הגדולים מן ה[[רמב"ם]] והלאה ולהכריע נגדם, במיוחד ה[[שולחן ערוך]], אף שאלו משמשים כאדני פסיקה גם בתנועה. לעתים קבעו שהשו"ע פסק ללא תקדים מבוסס או הסתמך על הקבלה.{{הערה|דוד גולינקין, Halakha For Our Time: A Conservative Approach To Jewish Law, United Synagogue, 1991. עמ' 26-31.}}
 
תבחין אחר הוא החשיבות המיוחסת לשיקולים אתיים וחברתיים. נושא זה שנוי במחלוקת קשה. נציגי האגף השמרני הרבו לטעון שאף כי גורמים כאלה מהווים רכיב בפסיקה, לא ניתן להעניק להם מעמד עצמאי. אבל מאז שנות ה-70 והתבססות מחנה רוב ליברלי, דבקה ההנהגה בשיטתו של הרב [[סימור סיגל]] שהצהיר כי הנורמות האתיות של הקהילה, אותן הקביל ל[[אגדה (יהדות)|אגדה]] בתלמוד, צריכות לגבור על הפסיקה היבשה בכל פעם שעלה נושא רב חשיבות. דורף סיכם זאת: {{ציטוטון|במילים אחרות, האגדה (במובן של ערכי מוסר) צריכה לשלוט בהלכה, ולא להפך}}. אגף הקצה הפרוגרסיבי בתנועה, בראשות הרב [[גורדון טאקר]], הציע לתת לכך עדיפות מוחלטת בכל מקרה שהוא. אף על פי שהרעיון פופולרי בקרב דור הרבנים הצעיר, ההנהגה אימצה מעין עמדת ביניים: לדוגמה, הוחלט ששיקולים כאלו הם בעלי חשיבות עליונה אך לא די בהם לבדם כדי לעקור איסורי תורה מפורשים.{{הערה|Shai Cherry, Ethical Theories in the Conservative Movement, עמ' 230-231.{{כ}} דניאל גוטנמכר, [http://www.bmj.org.il/files/301294402114.pdf אחריות להלכה, התחדשות כהלכה: העקרונות השמרניים של האורתודוקסיה], עמ' 106.}} אף נימוקים סוציולוגיים מרבים לשמש כגורם מצדיק, וועד ההלכה הזכיר תכופות גורמים כמו שינוי העתים.
שורה 75:
פרנקל התנגד לכינוסים שיזמו הרפורמים במטרה לערוך את השינויים שנדרשו לדעתם. למרות זאת, הופיע בקיץ 1845 לוועידת פרנקפורט ממנה פרש לאחר יומיים, ב-17 ביולי, תוך שהוא מפרסם זאת בהרחבה. העילה לעזיבה הייתה אימוץ נוסח החלטה פשרני, ברוב קטן, לגבי שפת התפילה: המתדיינים קבעו שישנן סיבות סובייקטיביות להותיר את העברית אך אין טעמים אובייקטיביים לעשות כן. פרנקל התעקש דווקא על נקודה זו, שההחלטה לגביה הייתה מגובה היטב הלכתית, משום שסימלה לדעתו נתק מכוון מהמסורת.{{הערה|מאיר, עמ' 136–137, 87-92.}} הוא הושפע רבות מהמשפטן [[פרידריך קארל פון סאביני]], שגרס כי הצלחתה של מערכת חוקית מחייבת השתנות הדרגתית בהתאם לצורכי הזמן, ובמקביל גם עמידה על כך שהמוני העם לא יחושו את התמורה כחריגה ופתאומית. הרב מדרזדן ראה את הצלחת ההלכה לאורך הדורות כנובעת מעקרונות דומים, והרבה להדגיש את חשיבות הקשר הרגשי, הלא-רציונלי למסורת. בניגוד לשני המחנות שניצבו מצדדיו, מעולם לא ניסח אמירה ברורה לגבי אמונותיו: {{ציטוטון|אף הוגה קונסרבטיבי}}, ציין [[יצחק שורש]], {{ציטוטון|לא הואשם בעמימות יותר מזכריה פרנקל}}.{{הערה|שם=שורש|Ismar Schorsch, “Zacharias Frankel and the European Origins of Conservative Judaism,” Judaism 30 (1981)4. עמ' 344-348.}} הוא ותומכיו, ביניהם [[היינריך גרץ]], השתמשו במושגים [[התנועה הרומנטית|רומנטיים]] ואנטי-שכלתניים כמו "נפש העם", שלדעתו ייחסו חשיבות ניכרת, כדי לקבוע את עמדותיהם. הם יצאו נגד הרציונליזם המופשט של הרפורמים.{{הערה|George Y. Kohler, '''Reading Maimonides' Philosophy in 19th Century Germany''', Springer, 2012. עמ' 78.}}
 
ב-1854 הוזמן פרנקל לעמוד בראש [[בית המדרש לרבנים בברסלאו]], שם לימד לפי העקרונות שהתווה. הוא עמד על כך שגייגר לא יורשה להתקרב למוסד וכי לא ייעשה שימוש ב[[ביקורת המקרא]], אם כי לא התנגד למחקר ביקורתי של יתר התנ"ך. לאחר שהסתכסך עם הרפורמים, השימוש בשיטות מדעיות הוביל למתח גדל בינו לבין האורתודוקסים, שעוד ראו בן-ברית קודם לכן; [[רש"ר הירש]], במיוחד, דחה כלים כאלה. לאחר 1859 התחולל הנתק הסופי בינו לבינם, עם פרסום ספרו "דרכי המשנה". בחיבור הציג את ה[[תנא]]ים בהערכה רבה כמפרשים ומחוקקים יצירתיים, מבלי להתייחס למקור [[התורה שבעל פה]]. על המושג [[הלכה למשה מסיני]] כתב – בהרחבה שלו לדברי ה[[רא"ש]] בהלכות מקוואות סימן א' ומקורות מסורתיים אחרים, שהעריכו כי חלק מההלכות הקרויות כך לא ניתנו בחורב – כי מדובר למעשה תמיד במנהגים עתיקים מאוד שהתקבלו כמחייבים: {{ציטוטון|והיאך שייך לומר על פירוש בפלוגתא [[בית הלל ובית שמאי|דב"ש וב"ה]] שהוא {{מונחון|הל"מ|הלכה למשה מסיני}}, אם לא כדברי הרא"ש שהוא דבר ברור '''כאילו''' נאמר למשה מסיני}}.{{הערה|1=ראהראו ציטוט מלא: דרכי המשנה, [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=31828&st=&pgnum=28&hilite= עמ' 21].}} הירש פרסם ב-1861 סדרת מאמרים בה דרש מפרנקל להוציא סופית הבהרה ולענות על השאלה אם לדעתו ה[[תורה מן השמים]] במלואה, הן בעל פה והן בכתב. בתגובה, נמנע הלה מלענות במפורש והשיב כי ספרו אינו עוסק ב[[תאולוגיה]]. הירש והרב [[עזריאל הילדסהיימר]] ראו בכך הצדקה והוכחה לחשדותיהם ארוכי-השנים בו ופתחו נגדו במערכה ציבורית ממושכת.{{הערה|חיים לנדרר. '''[http://www.hakirah.org/Vol%208%20Landerer.pdf R’ Shlomo Yehuda Rapoport (Shir), Champion of Jewish Unity in the Modern Era]'''.}} זו נודעה כ"ריב הירש-פרנקל" (Hirsch-Frankel-Streit), ושני הצדדים הוציאו גל של פרסומים זה נגד זה.
 
הירש גינה את רעיונותיו של פרנקל כ"כפירה גמורה" וכתב כי היותו שומר מצוות חסרת כל חשיבות אם אינה מלווה באמונה נכונה. הילדסהיימר הודיע כי יהיה מוכן לשקול להמליץ על יוצאי הסמינר רק אם יתכחשו בפומבי לדעותיו של מורם. הוא כתב כי סוגיה זו האפילה לחלוטין על מחלוקות ספציפיות ביניהם כמו נטייתם של תלמידי פרנקל להקל בנושאי [[חלב נוכרי]], [[סתם יינם]] ו[[כיסוי ראש לנשים]]: אף כי הבדיל בינם לרפורמים, כתב זמן קצר לאחר הפרשה: {{ציטוטון|כמה קטן ההבדל העקרוני בין אנשי ברסלאו, העושים מלאכתם בכפפות של משי, לבין גייגר ההולם בקורנס.}}.{{הערה|David Ellenson. Rabbi Esriel Hildesheimer and the Creation of a Modern Jewish Orthodoxy. University of Alabama Press. עמ' 78.}} שני מנהיגי האורתודוקסיה בגרמניה תקפו גם את חבר הסגל הבולט בבית המדרש, [[היינריך גרץ]], שטען למתווה דומה של התפתחות היסטורית בדת.{{הערה|David Harry Ellenson, After Emancipation: Jewish Religious Responses to Modernity, Hebrew Union College Press, 2004. עמ' 173-176.}} הילדסהיימר חשש תמיד מכך שהציבור אינו מבחין בין שתי האסכולות בכל הנוגע לרמת שמירת המצוות, והקפיד לסתור דעה זו בכל פעם שהועלתה ולהדגיש את הפערים ה[[דוגמה|דוגמטיים]] ביניהן. ב-1863, כשגרץ פרסם מאמר בו פירש את הכתוב ב{{תנ"ך|ישעיהו|נג}} כמתייחס לעם ישראל הנגאל ככלל ולאו דווקא למשיח מסוים, ארגן הרב נגדו מסע מחאה וגינה אותו ככופר.{{הערה|Michael K. Silber. '''[http://www.academia.edu/3260113/The_emergence_of_ultra-orthodoxy_The_invention_of_a_tradition The Emergence of Ultra-Orthodoxy: The Invention of Tradition]'''. Harvard University Press, 1992. עמ' 35-36.}}{{הערה|שם=אלנ|David Ellenson. '''Rabbi Esriel Hildesheimer and the Creation of a Modern Jewish Orthodoxy'''. University of Alabama Press. עמ' 40-41.}}
שורה 81:
בעוד שהפוזיטיבים-היסטוריים עצמם האשימו את הרפורמים בהרס הדת והמסורת – גרץ תיאר את הרב [[שמואל הולדהיים]] כ"אויב הנורא ביותר של היהדות מאז [[שאול התרסי]]" בחלק ה-11 של [[דברי ימי ישראל]] וצייר את התנועה באור שלילי ביותר, למורת רוחו של גייגר –{{הערה|Nils Roemer, '''Jewish Scholarship and Culture in Nineteenth-Century Germany: Between History and Faith''', Wisconsin Uni. Pess, 2005. עמ' 57-58.}} תקפו אותם אלה כנעדרי יושרה: {{ציטוטון|חניכי ברסלאו עשו את הצביעות לאמנות... גרץ עוטה טלית בתפילה בעוד שבכתביו תקף ללא רחם את אלוהיות התנ"ך, והוא עוד מעז לקרוא להולדהיים צבוע ועוכר ישראל.}}{{הערה|Reformed Judaism and Its Pioneers, [https://archive.org/stream/reformedjudaismi00schrrich#page/182/mode/1up עמ' 182, למטה].}}
[[קובץ:Breslauseminar.png|285px|ממוזער|שמאל|[[בית המדרש לרבנים בברסלאו]].]]
המכון היה בעל השפעה רבה, ובוגריו כיהנו במשרות רבנות ברחבי אירופה כולה. בגרמניה, נותרו מרבית היהודים בקהילות מאוחדות (Einheitsgemeinden), שהיה בהן בדרך כלל רוב ליברלי אדיש דתית לצד מוסדות אורתודוקסיים עצמאיים-למחצה, ושיווי-משקל נשמר בהן. ברבות מהן נבחרו תומכי פרנקל כמועמדים שיוכלו לפשר. רבנים ידועים בגרמניה שהיו מזוהים עם האסכולה מנו בין היתר את [[מנואל יואל]], מחליפו של גייגר בברסלאו שהנהיג את יהודי העיר לכיוון מסורתי יותר, ו[[מיכאל זקש]], שמינויו בברלין עודד קבוצה רפורמית קיצונית לפרוש ולייסד קהילה אוטונומית בראשות הולדהיים. בניגוד לשני הזרמים העיקריים שהקימו אגודות רבנים ממוסדות, מהלכים דומים של הפוזיטיבים-היסטוריים נערכו באופן מצומצם. היעדר התארגנות עצמאית היה סיבה מרכזית לאופי המתון של מה שנודע כ"יהדות ליברלית" בגרמניה, שהייתה פסיפס מגוון של הסדרים מקומיים. ב-1868 כוננו בוגרי המוסד את "האגודה התאולוגית היהודית" (Jüdisch-Theologische Verein), שהוחרמה על ידי שתי האסכולות האחרות ופורקה לבסוף מקץ שנה. ב-1909 הקימו 63 רבנים שהיו מזוהים עם הקו של ברסלאו את "ההתאחדות היהודית החופשית" (Freie jüdische Vereinigung), אך היא הייתה קצרת ימים. ניסיון נוסף נעשה בשנות ה-20, וב-1925 קמה לבסוף "מפלגת האמצע הדתית (Religiöse Mittelpartei) לשלום ואחדות בקהילה", שפעלה בקנה מידה קטן והריצה מועמדים במעט ערים.{{הערה|Christian Wiese, '''Challenging Colonial Discourse: Jewish Studies And Protestant Theology In Wilhelmine Germany''', Brill, 2005. עמ' 333.{{כ}} Steven M. Lowenstein, '''Lukewarm Establishment or Miltiant Ideology?: German Liberal Judaism in the 1920''', בתוך: Lauren B. Strauss, Michael Brenner (עורכים), '''Mediating Modernity: Challenges and Trends in the Jewish Encounter with the Modern World : Essays in Honor of Michael A. Meyer''', Wayne University Press, 2008. עמ' 250–253, 256-257.{{כ}}ראהראו את ההכרזה של "ההתאחדות החופשית" ב-1909 ([[די ולט (שבועון ציוני)|די וולט]], [http://sammlungen.ub.uni-frankfurt.de/cm/periodical/pageview/3346113 עמ' 922]).}}
 
ב[[ממלכת הונגריה]] הייתה לאסכולת ברסלאו השפעה רבה על [[יהדות נאולוגית|הרבנות הנאולוגית]] המקומית: [[לאופולד לעף]] היה מנאמני פרנקל עד שנות ה-60, ו[[בית המדרש לרבנים בבודפשט]] לימד ברוחה. כבגרמניה, הציבור שהיה חבר בקהילות ושילם להן את מסיו, מכח חוק שחייב השתייכות בקהילה דתית כלשהי, התעניין אך מעט בשיטתם.{{הערה|יהודה שוויצר. '''[http://www.jstor.org/stable/23535836 רבנים קונסרבטיבים בקהילות המתבוללות בהונגריה]'''.}} גם ההנהגה הדתית של הקהילה המרכזית הגדולה בו[[וינה]] בירת אוסטריה, [[אהרן ילינק]] ואחריו הרב [[משה גידמן]], דגלה בקו דומה; [[אייזיק הירש וייס]] ו[[מאיר איש-שלום]] לימדו לפי גישת ברסלאו בבית-המדרש לרבנים ומורים בעיר.{{הערה|Robert S. Wistrich, The Modernization of Viennese Jewry,{{כ}} בתוך: Jaacob Katz (editor), Toward Modernity: the European Jewish Model, Transaction Publishers, 1987. עמ' 53.}}
שורה 91:
התעצמות הרפורמים לאחר [[מלחמת האזרחים האמריקנית|מלחמת האזרחים]] – ב-1880, מתוך 275 קהילות מתועדות, רק קומץ לא נמנו עליהם – נבעה בעיקר ממאמציו של יצחק מאיר וייז, שהאמין כי גישה מתונה ופשרנית תאפשר לבנות יהדות אמריקנית אחת ומאוחדת לפי דרכו. וייז הרבה במחוות למסורתיים שהצטרפו ל"[[איחוד הקהילות העבריות האמריקניות]]" בראשותו, אך הרפורמים הקנאים בהנהגת איינהורן וחתנו הרב [[קאופמן קוהלר]] נשפו בעורפו בתביעה לעקביות וסילוק כל מה שראו כטקסים מיושנים חסרי ערך רוחני. בסעודה חגיגית שנערכה ב-11 ביולי 1883, לרגל סיום המחזור הראשון של הסמינר הרבני [[היברו יוניון קולג']], הוגשו מנות לא-כשרות בשל רשלנות המסעדן; וייז הקפיד לשמור על כשרות כדי לא לעורר עוינות. על פי המסופר, "נשף הטריפה" (Trefa Banquet) הביא כמה מנהיגי קהילה מסורתיים לצאת במחאה, אם כי הפרטים המדויקים מעורפלים ונראה שהתקרית נופחה בדיעבד. בעיני השמרנים המעטים, נגוזה כל תקווה שהסמינר יהיה בלתי-זרמי ומכליל. בדצמבר 1884 קרא [[שבתאי מוראיס]], מראשי המסורתיים שתמך קודם בהיברו יוניון קולג' בתקווה שיתאפשר לו לקיים סניף משלו ב[[פילדלפיה]], להקים מוסד נפרד להכשרת רבנים כדי להגן על המורשת. ב-1885 הגיע לאמריקה הרב [[חנוך יהודה קאהוט]], מתלמידי זכריה פרנקל ואיש הקו של ברסלאו. הוא פתח מיד בעימות פומבי מעל דפי העיתונים עם קוהלר, קובע ההשקפה הרפורמי הבכיר, והאשים אותו ואת הזרם כולו בהרס היהדות. מתקפותיו של קאהוט היו בין הגורמים שהניעו את קוהלר לכנס את הנהגת התנועה ולנסח את "[[מצע פיטסבורג]]" בנובמבר. המסמך לא התקבל רשמית מעולם אך ניסוחיו הבהירים שמטו את הקרקע תחת ניסיונות הפיוס של וייז: הוכרז במפורש כי "רק החוקים הנוגעים למוסר עודם מחייבים" ויישמרו "רק הטקסים שמרוממים ומקדשים את חיינו." פיטסבורג הניעה עוד מספר שמרנים לנתק את קשריהם עם איחוד הקהילות העבריות האמריקניות. מוראיס, קאהוט ותומכיהם המעטים התלכדו כדי להקים מוסד מתחרה להיברו יוניון, וב-2 בינואר 1887 נפתח [[בית המדרש לרבנים באמריקה]].
 
תריסר המייסדים היו קואליציה מגוונת במיוחד. מימין, הרבנים ברנרד דרכמן, [[הנרי פררה מנדס|חיים מנדס]] ו[[כורש אדלר]] ייסדו מאוחר יותר גם את [[האיחוד האורתודוקסי]]; מוראיס עצמו, איטלקי ששאב השראה מ[[שד"ל]], והנרי שניברגר היו אף מסורתיים מאוד. קאהוט, הדמות המשפיעה ביותר על החינוך במוסד, היה חניך האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית. [[מרקוס יסטרוב]], [[פרדריק דה סולה מנדס]] (אחיו של חיים) ואהרן וייז לא רק שעמדו בקשרים ארגוניים עם יצחק מאיר וייז וארגון הקהילות שלו, אלא דגלו במוצהר בפרשנות היסטורית-ביקורתית של הדת והיו קרובים לרפורמה גם אידאולוגית. הכיוון וההגדרה של מה שניסו ללמד בבית המדרש לא הובררו חד-משמעית. מוראיס השתמש במונח "אורתודוקסיה נאורה", ובנאום הפתיחה של הסמינר ב-2 בינואר 1887 הצהיר קאהוט כי הגוף החדש יתנהל "ברוח היהדות השמרנית (Conservative Judaism)", מונח שעוד לא הייתה לו משמעות נפרדת ברורה אך הלך ונעשה רווח.{{הערה|Abraham J. Karp, Jewish Continuity in America: Creative Survival in a Free Society, University of Alabama Press, 2013. עמ' 212-213.}} גורמים בדלניים יותר ניסו להימנע מבית המדרש והתרכזו סביב [[ישיבת רבינו יצחק אלחנן]], אם כי בוגריו שירתו ברוב הקהילות האורתודוקסיות בארצות הברית עד שנות ה-50. אפילו אנשי "[[אגודת הרבנים]]", גוף קטן ומחמיר שניסה לשמר את ההווייה המזרח-אירופאית בארץ החדשה, כתבו על מוראיס, שמת ב-1897, {{ציטוטון|שהיה מחזיק בנושנות... והתלמידים הראשונים שיצאו משם, אמנם היה לבבם שלם לאמונת ישראל ותורתו.}}{{הערה|Gurock, American Jewish Orthodoxy in Historical Perspective, עמ' 162. הציטוט המקורי מתוך: '''ספר היובל של אגודת הרבנים האורתודוקסים דארצות הברית וקנדה: למלאת עשרים וחמש שנים להוסדה (תרס"ב-תרפ"ז)''', אריאב, 1928. עמ' י"ח.}}
 
בתחילת המאה ה-20 עמד בית המדרש על סף פשיטת רגל, וכמה מראשיו שכנעו נדבנים יהודיים תושבי ניו יורק לתרום סכום גדול להרחבתו. עשירים אלה הסכימו שיש ליצור מסגרת דתית שתאפשר אמריקניזציה של המוני המהגרים היהודים העניים מרוסיה שהציפו את המדינה. הם התנו את סיועם במינויו של [[שניאור זלמן שכטר]] מ[[אוניברסיטת קיימברידג']] למנהלו, והוא קיבל את המשרה ב-1902. שנה קודם קמה [[כנסת הרבנים]] כאיחוד הבוגרים של הסמינר.{{הערה|ראו למשל: כהן, Birth, עמ' 19-25.}}
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/יהדות_קונסרבטיבית"