המחתרת הדנית – הבדלי גרסאות

במציאות הפוליטית שנתהוותה עוד מסוף המאה ה-19 באירופה, דגלו מרבית מדינות [[סקנדינביה]] במדיניות של [[מדינה נייטרלית|נייטרליות מדינית]]. זאת לאור התעצמותן של המעצמות הגדולות, וההבנה שאין בכוחן של מדינות קטנות כמדינות סקנדינביה ליצור כוח צבאי שיאפשר להן התמודדות מול איומי מעצמות גדולות כ[[ברית המועצות]] וגרמניה. מתוך תפיסה זו נותרה דנמרק נייטרלית במלחמת העולם הראשונה. ממשלות דנמרק בסוף שנות ה-20 ובתחילת שנות ה-30 דגלו במדיניות של צימצום תקציב הביטחון הלאומי והקטנת הצבא וכמות הנשק במדינה. בשנת 1937 עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה, החליטה הממשלה הדנית על הגדלת תקציב הביטחון. [[ראש ממשלת דנמרק]], סטאונינג, הבהיר כי אין בכוונת דנמרק להקים כוח צבאי דני משמעותי העשוי לאיים על מדינות אחרות, כי אם להקים כוח צבאי שיהיה באפשרותו להתגונן מפני מרידה או תקיפה של קבוצות נאציות שיקומו בשטחי המדינה עצמה, גם אם יקבלו סיוע גרמני. למדיניות נייטרלית זו הייתה תמיכה רחבה בעם הדני, שכללה גם את מרבית האופוזיציה. באותן שנים נעשה ניסיון מצד שר החוץ ה[[שוודיה|שוודי]] סנדלר לכונן ברית הגנה סקנדינבית, אולם לאור מיקומה הגאוגרפי של דנמרק החוצצת בין הגוש הסקנדינבי לבין גרמניה, הסתייגה הממשלה הדנית מהסכם ברית ההגנה, עליה אמר ראש הממשלה סטאונינג "דנמרק לא תקבל על עצמה את תפקיד כלב השמירה של הגוש הסקנדינבי". בשנת 1939 הייתה דנמרק היחידה מבין "גוש מדינות אוסלו" (המדינות הסקנדינביות ובנלוקס) שנעתרה להצעה גרמנית וחתמה על הסכם אי-התקפה ב-31 במאי, זאת למרות שגרמניה כבר הפרה הסכמים דומים עם אוסטריה וצ'כיה.