סוהייב אבן סנאן – הבדלי גרסאות

יום אחד הוא הגיע לדאר אלארקאם, המקום שבו היה נמצא הנביא מוחמד באותו הזמן. איש אחד ראה אותו ליד הדלת, אז הוא שאל אותו "מה אתה רוצה?". סֻהַיְבּ השיב "מה אתה רוצה?". האיש אמר לו "אני רוצה לראות את הנביא מוחמד ולשמוע את דבריו". סֻהַיְבּ השיב "אני רוצה את אותו דבר". שניהם נכנסו ופגשו את הנביא , אשר הזמין את שניהם לקבל את האסלאם, מה שהם אכן עשו מיד. הם נשארו שם עד הערב, ולבסוף יצאו בשקט ובחשאי. מהר מאוד, סֻהַיְבּ הכיר את דרכו אל דאר אל-ארקאם. הוא הכיר את הדרך אל ההדרכה והאור, אך גם את הקושי הרב. בכל פעם שהוא היה נכנס אל דאר אל-ארקאם, היה זה כאילו שהוא נכנס לתוך עולם חדש ומופלא. כניסתו לאסלאם סימלה את תחילתו של עידן חדש, המלא באחריות אדירה. אכן, הייתה זאת הקריאה אל האמת, ש סֻהַיְבּ לא יכול היה לסרב לה. עם חלוף הזמן, סֻהַיְבּ החל להחזיק במעמד גבוה בקרב המאמינים, וגם מעמד גבוה בין הנרדפים. הוא היה בעל מעמוד גבוה בין הנדיבים. סֻהַיְבּ היה נוכח באינספור מצבים חשובים עם הנביא מוחמד , הוא היה נוכח בכל שבועה אליה קרא את האנשים להישבע, היה בכל משלחת שהנביא הוציא. הנביא מועלם לא יצא למסע מבלי שסֻהַיְבּ היה לצדו. בכל פעם שהמוסלמים חששו מסכנה האורבת לפניהם, היה סֻהַיִבּ מתמקם בחזית. ובכל פעם שהמוסלמים חששו מסכנה האורבת מאחוריהם, היה סֻהַיְבּ מתמקם מאחור. כמו כן, הוא מעולם לא נתן לנביא לעמוד בינו לבין אויב. הייתה לסֻהַיְבּ אמונה אדירה ונאמנות מופלאה. מהרגע הראשון שבו הוא קיבל את אורו של אללה, ושם את ידו בידו של הנביא , ניחן סֻהַיְבּ באמונה היוצאת מגדר הרגיל. מהיום ההוא, יחסיו עם האנשים, עם העולם, ועם עצמו, קיבלו ממד חדש. אהבתו, תשוקתו ותאוותו, לא הופנו להשגת שלל או ממון, אלא על מנת לתת ולעזור<ref>{{צ-ספר|מחבר=Lings, Martin.|שם=Muhammad : his life based on the earliest sources|מקום הוצאה=Rochester, Vt.|מו"ל=Inner Traditions|מהדורה=2nd U.S. ed|שנת הוצאה=2006|קישור=https://www.worldcat.org/oclc/74671905|oclc=74671905}}</ref>.

סֻהַיְבּ החל את ימי התהילה האציליים שלו ביום ההגירה לאלמדינה. ביום ההוא, הוא עזב את כל הונו וממונו, אשר הוא השיג במסחר מוצלח במהלך שנותיו כסוחר במכה. הוא נטש את כל הונו, כל מה שהוא אגר וחסך, ברגע אחד. כשהנביא התכוון להגר, סֻהַיְבּ ידע זאת והוא היה אמור השלישי מבין השלושה: הנביא, אבו בכר, וסֻהַיְבּ. אך בשבט קורייש החליטו למנוע את הגירתו של הנביא. סֻהַיְבּ נפל לאחת המלכודות שלהם, ולכן היה מנוע למשך זמן מה מההגירה, בעוד הנביא וחברו, אבו בכר, יצאו בברכת אללה. סֻהַיְבּ התווכח, דיבר, התלונן, עד שהוא הצליח להיפטר מרודפיו. הוא עלה על הגמל שלו ודהר במדבר. אך שבט קורייש שלחו אחריו את ציידי הראשים שלהם. כאשר הם הגיעו אליו, סֻהַיְבּ בקושי שם לב אליהם עד שהוא ממש היה קרוב אליהם וצעק "אנשי קורייש! אתם יודעים שאני הצלף הטוב ביותר! אני נשבע באללה! אין לכם סיכוי לתפוס אותי לפני שאצלוף בכם עם החצים שלי, ואז אכה אתכם בחרב שלי עד שתיפלו. אם את רוצים לנסות, אז תנסו. אך אם תרצו, אגלה לכם היכן הכסף שלי, ותעזבו אותי בשקט<ref name="worldcat.org">{{צ-ספר|מחבר=Hamid, Abdul Wahid.|שם=Companions of the prophet|מקום הוצאה=Leicester, UK|מו"ל=Mels|מהדורה=New rev. ed|שנת הוצאה=1998-|קישור=https://www.worldcat.org/oclc/40701137|oclc=40701137}}</ref>.

אכן, סֻהַיְבּ שילם א כל הונו, הון שבאגירתו השקיע את מיטב שנותיו, כל זה על מנת לזכות בחזרה בנשמתו הנאמנה והמאמינה. הוא מעולם לא הרגיש שהוא עשה עסקה לא טובה. כסף, זהב, כל העולם, שום דבר מהסוג הזה לא יכול היה להיות שווה לאמונה, למצפון, ולדת. הנביא אהב אותו מאוד. מלבד  היותו צדיק ירא שמיים, הוא היה שמח ומתרונן. פעם אחת, הנביא ראה אותו אוכל תמרים, ובאחת העיניים שלו הייתה דלקת. הנביא שאל אותו "אתה אוכל תמרים בזמן שיש לך דלקת בעין?". סֻהַיְבּ השיב בשמחה "מה הבעיה בזה? אני אוכל אותם עם העין השנייה". הוא היה תורם נדיב, שתרם את כל הונו למען אללה, עזר לנזקקים, תמך בחלשים, האכיל את הרעבים, שמר על היתומים. נדיבותו המדהימה הפליאה את עומר אבן אלח'טאב, שאמר לו "אני רואה שאתה מאכיל אנשים יותר מדי, עד לנקודה שבה אתה פשוט מבזבז בלי רסן". סֻהַיְבּ ענה לו "שמעתי את הנביא אומר שהטוב ביותר בינינו הוא זה שמאכיל אחרים". חייו של סֻהַיְבּ התמלאו בשפע של מידות טובות ומצבים טובים. להיבחר על ידי עומר להיות המנהיג של התפילה, הייתה עוד ברכה<ref>{{צ-ספר|מחבר=Hamid, Abdul Wahid.|שםname=Companions of the prophet|מקום הוצאה=Leicester, UK|מו"ל=Mels|מהדורה=New rev. ed|שנת הוצאה=1998-|קישור=https://www.worldcat.org"/oclc/40701137|oclc=40701137}}</ref>.