אפרים קישון – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
מ הוספת קישור למודעת אבל |
||
שורה 91:
קישון התעמת עם המבקר הנודע [[חיים גמזו]], על רקע ביקורותיו הנוקבות על מחזותיו. גמזו שהתפרסם כמבקר חריף ונוקב, זכה להיות למושג ולפועל מידי קישון, "לגמוז"{{הערה|{{מעריב|אפרים קישון|אי אפשר לדעת מראש|1959/08/31|00304}}}} שמשמעו להשמיד, להרוס או להרוג (הביטוי לא נכנס לסלנג העברי, שהעדיף בדרך כלל את הפועל 'לכסח' בשנות השבעים והשמונים ו'לקטול' בשנות התשעים ואילך). בעקבות הביקורת של גמזו על המחזה "סמי ימות בשש", שבה כתב "לדידי יכול היה למות בחמש", כתב קישון, בספרו הסאטירי על התיאטרון "חור במסך", כאשר דמותו של המבקר הנודע י.ל. קונשטטר כותבת על ההצגה "החלבן תלה עצמו בשש": "חבל שלא תלה את עצמו בחמש". בכמה מן הסאטירות שלו השתעשע (לעיתים מתוך לגלוג ולעיתים בחיבה ואף בהערכה) לנוכח יומרותיו של [[דוד בן-גוריון]] להבנה בתנ"ך ונטייתו לחשאיות, על טהרנות הלשון של [[משה שרת]], על האנגלית הגבוהה לעילא של [[אבא אבן]], ועוד.
הביקורת של אפרים קישון כלפי ה[[ממסד]] הייתה חדה אך ההומור שעטף אותה הפכה לנטולת בוטות. למשל: בביקורתו על איכות הממסד השולט הוא קבע כלל באחת ה[[סאטירה|סאטירות]] שלו "הרי זה מכבר ידוע שכל שר ב[[ממשלה]] מקבל תיק בו אין לו כל מושג". חוש ההומור היה מופיע בעדינות, אפילו בפרט הבא: מקובל שלפני המצעד הצבאי ב[[יום העצמאות]] ניגש מפקד המצעד לכבוד הנשיא ומבקש רשות לפתוח אותו. "ומה יהיה אם הנשיא יסרב לתת רשות כזאת?" שואל בנימה "מודאגת" קישון באחת ההומורסקות שלו.{{הערה|אפרים קישון, '''אלף גדיא וגדיא'''}} בהומורסקה "הביתן הישראלי" כותב קישון כביכול מתוך יומנו של פקיד מכס שמונה, בזכות קשרים במפלגה, לארגן את הקמת הביתן הישראלי ב[[יריד]] המסחרי הבינלאומי ב[[לונדון]]. הפקיד כמובן אינו יודע מימינו ומשמאלו, מבזבז את [[תקציב]] העתק שקיבל על שטויות, ולבסוף מאלתר דברים עלובים. סאטירה זו הותירה שני קטעים בלתי נשכחים: (א) "ביקשתי ב[[מברק]] דחוף 30 דולאר ממשרד הפנים, אך הם הטיסו מייד שליח כדי למסור לי תשובה שלילית". (ב) "מחר אקבל את פני המלכה [אליזבת] ירום הודה, המכבדת בביקורה את הביתן הישראלי. אומרים שהיא אינה יודעת מילה אידיש". סאטירת יומן אחרת היא "חייו הכפולים של שולטהייס", בו מתאר פקיד ממשלה את מאמציו הקדחתניים לבזבז את תקציבו ולהישאר בגירעון לקראת סיום שנת התקציב, כי בלעדי זה לא יקבל העלאה בתקציבו. הסאטירה "זכר צדיק לברכה", גם היא קלסיקה בלתי נשכחת, מספרת כיצד בשל טעות של עורך עיתון שכתב למגיה הערה - "יצחק, הסוף איננו" - פורסמה [[מודעת אבל]] מטעם [[הסתדרות העובדים הכללית|ההסתדרות]] לאדם בלתי-קיים בשם "יצחק הסוף", ושורת ה[[הספד|מספידים]] ההולכת וגדלה - בשל כוחה של ההסתדרות - בנתה בהדרגה דמות יש מאין והפכה אותה לאחד מגדולי האומה. הומורסקת המופת שלו על עלייתו לארץ משקפת את המצוקה הכלכלית במדינה הצעירה כמו גם את בעיותיהם ותקוותיהם של העולים הטריים והנבוכים. מקצת ההברקות הזכורות משם הן: (א) "על פני הים כבר הספקתי ללמוד את האותיות העבריות הראשונות שלי, והייתי חזק במיוחד ב[[למ"ד]]". (ב) "ה[[טמפרטורה|חום]] העיק עלינו מן הרגע הראשון, עד שלא הוסבר לנו שזה בעצם רק ה[[לחות|רטיבות]]; אז הרגשנו הקלה". (ג) "דודי יעקב הבטיח להכניס אותי [לעבודה] למזנון אוטומאטי ב[[תל אביב]] בתור אוטומאט". (ד) "העיקר, כתב דודי, לא ללכת ל[[קיבוץ]], כי שם מדברים [[עברית]]". (ה) "התהלכו על הדוד יעקב אגדות שלמות בחוגים ציוניים בגולה, שהוא הגיע לארץ לפני שלושים שנה בלי כלום, עם [[מזוודה]] קטנה בלבד, והיום יש לו זוג [[אופניים]]".
הביקורת שמתח על ה[[ביורוקרטיה]] בישראל התבטאה לא רק בהומורסקות, מחזות וסרטים, אלא גם במשחק-הלוח שהגה "[[חבילה הגיעה]]", בו על מנת לקבל חבילה על השחקן לנוע במשעול מתפתל של בירוקרטיה כדי להשיג אישורים שונים.
| |||