הסכם השלום בין ישראל לירדן – הבדלי גרסאות

ב-[[1960]] [[ירדן]] היוותה מכשול בניסיון ליצור איחוד בין מצרים לסוריה תחת [[קע"ם]]. נעשו ניסיונות להתנקש בראשי ירדן על מנת לזרוע מבוכה שתכשיר את הקרקע של סיפוחה של ירדן ל[[קע"ם]]. לאחר ההתנקשות ב[[ראש ממשלת ירדן]] היזאע אל-מג'אלי תכנן [[חוסיין מלך ירדן]] פעולת תגמול נגד [[סוריה]], ולצורך כך נדרש לו שקט בגבול עם [[ישראל]]. ב-[[14 בספטמבר]] הגיע שליח מיוחד לראש אמ"ן דאז, אלוף [[חיים הרצוג]], עם הבהרה שירדן עומדת לדלל את כוחותיה בגבולה עם ישראל והם רוצים לדעת אם ישראל לא תנצל מצב זה כדי לפגוע בירדן. ראש הממשלה אז [[דוד בן-גוריון]] החזיר הודעה, שקיומה של ירדן כמדינה עצמאית הוא אינטרס ישראלי. זה היה הצעד הראשון של שותפות לא רשמית בין ישראל וירדן. בנוסף, ישראל שימשה גורם מרתיע בפני כוחות שפעלו להפלת משטרו של חוסיין, כך למשל: צה"ל ריכז כוחות בגבול בעקבות ההפגנות האלימות בערי [[הגדה המערבית]]. על פי ספרו של [[משה ז"ק]] "חוסיין עושה שלום", יש להניח כי חוסיין הכיר בתרומתה של ישראל להרתעה וכן בתרומתה המיוחדת למניעת זניחתו בידי [[ארצות הברית]]. הכרה זו גרמה לו להיפגש עם שליחו של ראש הממשלה, ד"ר [[יעקב הרצוג]] ב-24 בספטמבר 1963. בפגישה זו נפתח ערוץ ישיר בדרג בכיר בין ישראל לירדן. בשנות ה-50 וה-60 הרתיעה ישראל כוחות ערביים זרים מלהתפרס בתוך שטחה של ירדן דבר שמנע מצבא עיראק להיכנס אליה. לפני מלחמת ששת הימים הוגדרה ירדן כ"פקק ביטחון" במערכת הסבוכה שבין ישראל לשאר מדינות ערב ולכן לא רצתה ישראל לשנות את ה[[סטטוס קוו]] עם ירדן באותן השנים.

ב-25 בספטמבר 1973 הזהיר חוסיין את [[גולדה מאיר]] על כך שקיפאון בתהליך המדיני האזורי עלול להאיץ מלחמה. שר הביטחון דאז [[משה דיין]] הגיע למסקנה שירדן לא תשתתף במלחמה וזאת בעקבות הנתק ביחסים בינה לבין סוריה ומצרים, אם כי ביום פרוץ המלחמה עצמה לא היה כה בטוח בכך. באביב שלפני כן נעשו ניסיונות מצריים וסוריים לשלב את ירדן בהכנות למלחמה אבל חוסיין היה מסויג באשר להשתתפותו. בעקבות חששותיו מ[[חיל האוויר הישראלי]] וזכירתו את המחיר ששילם ב-1967 סירב להשתתף במלחמה באופן פעיל. במהלך [[מלחמת יום הכיפורים]] עצמה נעשו ניסיונות זהירים הן של ישראל והן של ירדן לא להתסיס את האווירה ביניהם. כאשר ירדן רצתה לשלוח כוחות שריון לאזור [[רמת הגולן]] היא שלחה מברק דרך [[הנרי קיסינג'ר]].{{הערה|Henry Kissinger, Years of Upheaval, p.506|שמאל=כן}} ישראל החליטה שהיא תתקוף כל טנק שיעמוד בדרכה כולל טנקים ירדנים שישתתפו השתתפות פעילה נגד ישראל. וכך, כאשר 30 טנקים ירדניים נעו לעבר עמדות של צה"ל בגולן נערך קרב בו השמיד צה"ל 22 טנקים ירדנים. עם זאת, הורה דיין לא לפרסם ש"צה"ל פגע בטנקים ירדניים".{{הערה|אריה בראון, דיין במלחמת יום הכיפורים, עמ' 189–190}}

במהלך אפריל [[1987]], נוהלו בחשאי שיחות בין שר החוץ דאז, [[שמעון פרס]], לבין גורמים בממשלת ירדן, לרבות ראש הממשלה [[זיד א-ריפאעי]]. במסגרת השיחות שבוצעו בלונדון ניסה פרס לקדם את הרעיון שלפיו ממלכת ירדן תחזור לשלוט באוכלוסייה ה[[פלסטינים|פלסטינית]] [[הגדה המערבית|בגדה המערבית]] במתכונת כלשהי, ובמקביל תחתום על חוזה שלום עם ישראל. לאחר חתימתו של פרס ושל חוסיין מלך ירדן על הסכם מסגרת הכפוף לדיונים ולהסכמת הממשלות, הסכם שנקרא באופן בלתי רשמי [[הסכם לונדון (פרס-חוסיין)|הסכם לונדון]], שב פרס לארץ וניסה לקדם את ההסכם בתיווכה של ארצות הברית. אלא ששראש הממשלה [[יצחק שמיר|שמיר]], ראש הממשלה דאז, התנגד להסכם והביא לטרפודו, הן מחמת החשש שוועידה בינלאומית המתווכת בדיוני ההסכם, עלולה להטיל לחץ על ישראל להגעה לפתרון המנוגד לאינטרסים שלה, והן מחמת העובדה שפרס סירב להעביר לידיו עותק של הסכם המסגרת החתום "מחשש להדלפות".{{הערה|Shimon Peres, 1995, ''Battling for Peace: Memories'', Orion Books}} שמיר לא היה מסוגל לאשר מסגרת שלפרטיו המדויקים הוא לא נחשף.

במהלך ה[[אינתיפאדה]] שפרצה בדצמבר 1987, חשש חוסיין שההתפרעויות ייתפשטו גם לתוך ארצו, שרוב מוחלט של תושביה היה פלסטיני. דבר זה, ואולי גם האכזבה מתוצאות הסכם לונדון, גרם לו להכריז ביולי [[1988]], על [[ניתוק הזיקה|ניתוק מנהלי מהגדה המערבית]]. הכרזה זו, על פי דבריו של משה ז"ק בספרו "חוסיין עושה שלום", איפשרה את חתימת הסכם שלום הקבע בין ישראל לירדן: מכיוון שישראל בתקופה זו לא הייתה מוכנה לנהל משא ומתן עם [[אש"ף]], גורם האינתיפאדה, לא הייתה לפלסטינים ברירה אלא להיעזר בחוסיין בניהול המשא ומתן באופן עקיף עם ישראל, ודבר זה נתן דחיפה למשא ומתן בין ירדן לישראל לא רק על הסכם השלום שבין ישראל לפלסטינים אלא גם על הסכם שלום שביניהן. ל[[ועידת מדריד]] ב-[[1991]] הגיעה "משלחת ירדנית-פלסטינית משותפת". משלחת זו החזיקה מעמד עד אוגוסט [[1993]]., אז גילה חוסיין שישראל ואש"ף מנהלות משא ומתן ללא ידיעתו. בעקבות כך נאלץ לתת לגיטימיות לפלסטינים, כמו זכות הטלת [[וטו]] בנושאים הקשורים למשא ומתן הישראלי-ירדני.

ביולי 1994 הכריז [[עבד א-סלאם אל-מג'אלי]], ראש ממשלת ירדן, על "סוף עידן המלחמות". שר החוץ דאז [[שמעון פרס]] הצהיר כי "בא רגע השלום" בין שתי המדינות. רבין וחוסיין ערכו [[ועידת פסגה]] אצל נשיא ארצות הברית [[ביל קלינטון]] ב[[הבית הלבן|בית הלבן]] שבוושינגטון.