גוויאל הודי – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
הגהה, עריכה
שורה 14:
'''גאביאל''' ([[שם מדעי]]: '''Gavialis''') או '''הגאביאל ההודי''' הוא אחד משני ה[[מין (טקסונומיה)|מינים]] היחידים ששרדו מ[[משפחה (טקסונומיה)|משפחת]] ה[[גאביאליים]], משפחה דמוית [[תנין]] עתיקת יומין בעלת [[לסת]]ות ארוכות וצרות. המין השני הוא ה[[גאביאל חקיין|גאביאל החקיין]]. הוא אחד ממיני ה[[תנינאים]] הארוכים ביותר.
 
מין זה נמצא בסכנת הכחדה חמורה. נכון לשנת 2006, ההערכות לאוכלוסייתו עמדו על כ-182 בוגרים בלבד, כאשר גם מתוכם 14% עדיין לא נחשבו לבוגרים מלאים, דבר המפחית את אוכלוסיית הבוגרים המלאה לכ-157 פרטים בלבד.{{הערה|http://www.iucnredlist.org/details/8966/0}}
הגאביאל הגדול ביותר שנתפס ונמדד אי פעם היה באורך 6.25 מטר ומשקל של 977 ק"ג. גאביאלים יכולים להגיע לאורך של מעל 6 מטר, אך רוב הגאביאלים אינם גדלים מעל 5 מטר, ואורכו הממוצע של בוגר נע בין 3.6 ל-4.5 מטר. הם בעלי חוטם צר וארוך המצויד בשורות של שיניים חדות כתער, עדות להסתגלות לתזונה שלהם (דגים).
 
הגאביאל ההודי נפוץ בצפון [[תת-היבשת ההודית]]: בבהוטן (על סף הכחדה), בבנגלדש (כמעט נעלם), ב[[הודו]], ב[[מיאנמר]] (ייתכן שנעלם), ב[[נפאל]] וב[[פקיסטן]] (כמעט נעלם). חלק מאזורי המחיה שלו חופפים לאלו של [[תנין הביצות]] ולאלו של [[תנין הים]].
 
הגאביאל מצוי כמעט אך ורק בתוך ה[[נהר]]; תוך שהואהוא מעדיף נהרות עמוקים בעלי זרימה חזקה. הוא כמעט ולא יוצא מחוץ למים אלא למטרת חימום הגוף בשמש או לצורכי הקן שלו לאורך גדת הנהר.
 
גאביאלים צעירים ניזונים בעיקר מ[[חסרי חוליות]] קטנים כגון [[חרקים]] ו[[זחל]]ים, וגם מ[[צפרדע]]ים קטנות. הגאביאלים הבוגרים ניזונים כמעט אך ורק מדגים. הגאביאל אינו מסוכן לאדם ואף נזהר ממנו.
 
תקופת ההזדווגות של הגאביאל היא בין [[נובמבר]] ל[[ינואר]]. הטלת ה[[ביצה|ביצים]] נעשית בתקופה היבשה של [[מרץ]] עד [[מאי]]. בתקופה זו הנהרות מצטמקים במקצת, וניתן לקנן בגדות החוליות של הנהרות. הנקבה מטילה בין 30–50 ביצים בקן, ואחר כך מכסה אותםאותן בזהירות. הביצים בוקעות לאחר כ-90 ימיםיום. הנקבה משגיחה על התנינים הצעירים לאורך מס'מספר ימים עד שאלו מסוגלים להסתדר לבדם.
 
== גלריה ==