סחר העבדים האטלנטי – הבדלי גרסאות

במאה ה-16, הוחלט שפורטוגלי שסוחר במערב אפריקה בזהב וגם בעבדים צריך להיות מחויב להפריש חלק לצדקה בליסבון שבפורטוגל וגם לעזור בשמירה על מוסד הכמורה באיים בשם קייפ ורדה. פורטוגלי שסוחר באפריקה נדרש היה לשלוח לפחות 12 ספינות לאפריקה בתוך 3 שנים, להתחייב שלא למכור כלי נשק אירופאיים טובים יותר לאפריקאים ולאפשר למתיישבים שחיו באיי קייפ ורדה לסחור בצורה חופשית במוצרים שלהם. במשך שנים רבות, סחר בעבדים שעברו למערב אפריקה עצר גם בסנטיאגו שהיה האי המרכזי בקבוצת איי קייפ ורדה עבור תשלום חובות. לרוב הדבר לא קרה, לכן, מונה נציג רשמי כדי לאסוף את המסיםהמיסים. לאחר מכן, הפורטוגלים הסכימו למנות נציגים שיאספו את המסיםהמיסים מאנשי העסקים שהרוויחו כסף מהסחר, גם באיי קייפ ורדה וגם במקומות אחרים, עד שהמדיניות השתנתה בשנת 1769. לאור כל זאת ולמרות השתתפותם של יזמים רבים, המדינה הייתה המניעה העיקרית של עסקי העבדים.{{הערה|שם=הערה מספר 20180721224322:5|{{צ-ספר|שם=The slave trade: The story of the Atlantic slave trade: 1440-1870.|מו"ל=New York: Simon and Schuster.|שנת הוצאה=1997}}}}