עד מוות – הבדלי גרסאות

הנובלה הראשונה מובאת בגוף ראשון מפי גיבורה, מרצה נודד קשיש וערירי בשם שרגא אונגר. על רקע כוונת הממונים עליו להוציאו לפרישה מוקדמת, עקב סגנונו המיושן וקבעונו לנושא [[יהדות רוסיה]], מתבונן שרגא בעצב על חייו ועל יחסיו הקלושים עם הסובבים אותו, מתאר את שגרת יומו בביתו ואת ביקוריו ב[[קיבוץ|קיבוצים]] ברחבי הארץ, ותוהה על משמעות קיומו -ועל חדלונו הקרב. מדבריו של שרגא מצטיירת תמונת אדם עייף, מובס, אחוז חרדה מפני חתרנות [[המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות|בולשוויקית]] ואיום השמדה, ועם זאת - נפשו שוקקת וצמאה למגע אנושי, ויותר מכך, לסימן של הוויה נשגבת אשר עשויה לתת פשר לקיומו.{{ציטוט|אנגלית=|שורות=לא|מרכאות=כן|מקור=אהבה מאוחרת, עמ' 15|תוכן= "וכך, איזה גל עיוור של רתיחה פנימית עולה ושוטף את נפשך, ואתה תתחיל פתאום לצפות בחוזקה להארה, להתבהרות חדה, דבר מה לכאורה מוכרח, מחויב ממש להתגלות, איזו נוסחה, איזה צירוף מסנוור, כוונה, הרי לא ייתכן שאתה נולדת ואתה גם תמות מבלי שתארע לך אפילו התבהרות אחת, מבלי שיקרה לך אור אחד חריף, מבלי שיהיה דבר מה, הן לא ייתכן שהיית כל ימי חייך אך ורק חלום שומם בלב עצמך, הלא יש משהו, משהו חייב להופיע, משהו ישנו }}