עד מוות

עד מוות הוא ספר מאת הסופר עמוס עוז המורכב משתי נובלות אשר יצא לאור בשנת 1971. הספר, הרביעי שפרסם עוז, ראה אור כארבע שנים לאחר הרומן מיכאל שלי והוקדש לאביו יהודה אריה קלוזנר. המהדורה הראשונה, בהוצאת ספרית הפועלים של הקיבוץ הארצי, לוותה בחיתוכי עץ מקוריים מאת האמן יעקב פינס.

עד מוות

מידע כללי
מאת	עמוס עוז
שפת המקור	עברית
סוגה	נובלה
הוצאה
הוצאה	ספרית פועלים
תאריך הוצאה	מרס 1971
מספר עמודים	152
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית	002573219, 001032466, 001217384, 001311254

עלילת הספר

אהבה מאוחרת

הנובלה הראשונה מובאת בגוף ראשון מפי גיבורה, מרצה נודד קשיש וערירי בשם שרגא אונגר. על רקע כוונת הממונים עליו להוציאו לפרישה מוקדמת, עקב סגנונו המיושן וקבעונו לנושא יהדות רוסיה, מתבונן שרגא בעצב על חייו ועל יחסיו הקלושים עם הסובבים אותו, מתאר את שגרת יומו בביתו ואת ביקוריו בקיבוצים ברחבי הארץ, ותוהה על משמעות קיומו -ועל חדלונו הקרב. מדבריו של שרגא מצטיירת תמונת אדם עייף, מובס, אחוז חרדה מפני חתרנות בולשוויקית ואיום השמדה, ועם זאת - נפשו שוקקת וצמאה למגע אנושי, ויותר מכך, לסימן של הוויה נשגבת אשר עשויה לתת פשר לקיומו.

וכך, איזה גל עיוור של רתיחה פנימית עולה ושוטף את נפשך, ואתה תתחיל פתאום לצפות בחוזקה להארה, להתבהרות חדה, דבר מה לכאורה מוכרח, מחויב ממש להתגלות, איזו נוסחה, איזה צירוף מסנוור, כוונה, הרי לא ייתכן שאתה נולדת ואתה גם תמות מבלי שתארע לך אפילו התבהרות אחת, מבלי שיקרה לך אור אחד חריף, מבלי שיהיה דבר מה, הן לא ייתכן שהיית כל ימי חייך אך ורק חלום שומם בלב עצמך, הלא יש משהו, משהו חייב להופיע, משהו ישנו.

— אהבה מאוחרת, עמוד 15

עד מוות

הנובלה השנייה מתארת את קורותיה של שיירת צלבנים העושה דרכה מצרפת לירושלים באביב 1096. את המסע מנהיג האציל גיום די-טורון, אך ככל שזה הולך ומתכנס בעצמו, גוברת השפעתו המפוקפקת של קרובו, קלוד עקום הכתף, מעין קדוש-חוטא, הנע בין סגפנות וקנאות דתית להתמסרות בולמוסית ליצריו. השיירה נעה באיטיות דרך כפרים ויערות, במפנה העונות מהסתיו אל החורף. מגעי הצליינים עם הנקרים בדרכם קשים ואלימים, ואכזריות מופלגת שמורה ליהודים. האנשים שטופים בשנאה קמאית ליהודי, כאדם וכמהות מופשטת, וניכר כי הם מייחסים לו כוחות המאיימים עליהם. כאשר שוקע כליל האציל דה-טורון בדמדומי מה שנראה כטראנס דתי-מיסטי, הניוון המוסרי של האנשים מחריף וצלם האנוש הולך ומתרחק מהם. השיירה לא זוכה להגיע למחוז חפצה, ומעט האנשים ששרדו נלכדים במצודה מתפוררת בה הם נאבקים בקור, ברעב ובשגעון. האציל די טורון מוצא את מותו במצודה והמסע בא אל סופו.

פרשנות

ההתייחסות, על פי רוב, במחקרים העוסקים ביצירתו של עוז, אינה כורכת את שתי הנובלות זו בזו אלא עוסקת בכל אחת מהן בנפרד. עם זאת, על אף ההבדלים הרבים בין השתיים, ניתן לזהות קשר תמתי ביניהן; שני הגיבורים, בדרכם השונה, חולקים כמיהה מייסרת אל הנשגב, כמיהה אשר משפיעה על יחסם לזולת ועל תפיסת הזולת אותם. השתיקה בה מעורסל די-טורון מעוררת יראת קודש וצייתנות בסובביו, בעוד שלהגו מלא הפאתוס של אונגר ממאיס אותו על שומעיו. די-טורון הנרדף על ידי יהודים טמאים ואונגר המדמה לראות סוכנים מדיחים בכל מקום, חווים את מציאות חייהם כפגומה, ארצית ולא מספקת, ובשניהם תוססת השתוקקות להארה, התגלות וגאולה.

תופעת שנאת היהודים בגלגולה המוקדם, הקמאי במידה רבה, תופשת מקום נכבד בשתי היצירות, וכמו משני צידיה; שרגא אונגר, האחוז ביחסי שנאה-אהבה לרוסיה ולעם הרוסי, ואף נושא עמו חוויות כיהודי יליד רוסיה שלפני המהפכה, צולל אל תוך הנפש הרוסית ואל מקורותיה של האנטישמיות ה"ססגונית על פי דרכה... ובמובן ידוע - גם נוגעת עד הלב" הטבועה בה (עמ' 51). על סמך תיאור זה של הנפש הרוסית, ובשילוב החתרנות והעוצמה חסרת הגבולות שהוא מייחס למנגנון הקומוניסטי, מנסה אונגר לשכנע את שומעיו כי סכנה גדולה אורבת ליהדות רוסיה ואף למדינה היהודית. תוך התרפקות על האתוס הביטחוני ועל כוחה הצבאי של המדינה הזעירה, חולם אונגר על מימוש בפועל של העלילות המיוחסות ליהודים - הרעלת הבארות, שתילת סוכנים חשאיים והשתלטות על מוקדי הכח, תוך שגדודי טנקים עבריים שוטפים בעצמה אל תוך מרחבי רוסיה, פולין ואוקראינה. אנטישמיות חמה, מיסטית, שוררת גם ביקום בו מתנהלת השיירה בדרכה לירושלים. די-טורון אחוז חרדה מתמדת מפני ניסיונות הסתננות של יהודי שוחר רע ורב עצמה אל שורותיו, ומיני תקלות וכשלונות מוסברים על ידי הצליינים כמעשה ידי יהודי המחזיק ביכולות על טבעיות. אנשי השיירה מחוללים מעשי זוועה קיצוניים ביהודים הנקרים בדרכם, החל בהרג שרירותי וכלה בעינוי שיטתי, ממושך, לכאורה על רקע דתי.

גבריאל מוקד מתייחס לאנטישמיות משני צדי המתרס, שמופיעה בשני הסיפורים, ואומר על ההשוואה שבין שני הסיפורים: "אין עמוס עוז מנסה לתאר אלא דמות אנושית אחת; זו הנרדפת על ידי ה'שדים' של תחושת ההרס העצמי והאימה. הוא מבקש לעצב את 'המעמקים' האפלים של הנפש, את המחוות העצבניות של הרוח".

יעל פלדמן מתייחסת לטכניקת ההיפוך שבה נוקט עוז בסיפור "עד מוות". הנובלה מסופרת מזווית הראייה של הצלבנים, שלפיה 'היהודים הארורים' הם המושא לבוז שלהם ולכוונותיהם הרצחניות. לדעתה, הסיפור קשה לעיכול עקב אסוציאציות קשות של השואה.

מוטיב חשוב ומרכזי ביצירתו של עוז המופיע בנובלה "אהבה מאוחרת" הוא חוויית 'החלום ושברו' - התמודדותם של החלוצים, אנשי תנועת העבודה ובמיוחד אנשי העלייה השנייה, עם מציאות שאינה עולה בקנה אחד עם חזונם, חזון כינון חברה מתוקנת בעלת ערכים סוציאליסטים אשר תאפשר מעין תיקון ליהודי הגלותי, המנוון והנרדף, "מתולעת יעקב לצבי ישראל". שרגא, בבואו להרצות בקיבוץ, מבין כי אין לו שפה משותפת עם הדור הצעיר, אותו הוא מכנה 'מוז'יק יהודי', ואינו מנסה למצוא קהל בקרב דור זה, "הנוער החדש, יודע אני, זורם על פי ריתמוס אחר" (עמוד 46).

לקריאה נוספת

• דורית זילברמן, מכשף השבט, הד ארצי, 1999
• עמוס עוז, באור התכלת העזה, כתר, 1996
• אפרים צורף, נוף האדם בסיפורי עמוס עוז, הוצאת צור-אות, תשמ"ט
• יהודה פרידלנדר, "על 'עד מוות' מאת עמוס עוז; בין סיפור לרפורטאז'ה", דבר, 27 באוגוסט 1971
• אברהם אדרת, "עד מות' לעמוס עוז". עלי שיח, חוב' 2 (1975), עמודים 163–181

קישורים חיצוניים

• עד מוות / עמוס עוז (הוצאת ספרים כתר)
• אלי אשד, מאבקם של הצלבנים עם היהודי הנצחי: מאמר על הסיפור ‘עד מוות’ של עמוס עוז לזכרו ולרגל מלאת חמישים שנה לפרסום הסיפור. "יקום תרבות". 15 ביולי 2019
• עד מוות, באתר OCLC (באנגלית)