יהדות רפורמית – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ קידוד קישורים, אחידות במיקום הערות שוליים, תיקון כיווניות הערת שוליים, הסרת קישורים עודפים |
AddMore-III (שיחה | תרומות) ←נאו-רפורמה: קצת מרושע, אך משקף את רוח התקופה |
||
שורה 147:
הקהילות במרכז אירופה הושמדו בשואה, וארצות הברית נותרה המרכז של הזרם, שם הגיע במהירות לממדים גדולים בהרבה. המוני בני מהגרים עברו אמריקניזציה במלחמה; האידאולוגיות החילוניות של הוריהם, כמו [[יידישיזם]] ו[[ציונות]] סוציאליסטיים, התפוגגו במציאות החברתית החדשה. רבים חיפשו השתייכות דתית כחלק מהשתלבותם במעמד הבינוני, כל שכן [[באל נשים מבטחנו|בעידן]] [[מקארתיזם|מק'קארתי]], וגם כדי לספק עוגן זהות עם המעבר לפרברים.{{הערה|שם=פטו|1=Jacob J. Petuchowski, [http://www.firstthings.com/article/1992/01/002-reform-judaism-undone-by-revival Undone by Revival], ינואר 1992.;Jonathan D. Sarna, [http://www.bjpa.org/Publications/details.cfm?PublicationID=12088 The Rise, Fall, and Rebirth of Secular Judaism], Center for Cultural Judaism, 2007.}} "איחוד הקהילות העבריות" צמח לשני בגודלו מבין הפלגים היהודיים בארצות הברית: ב-1937 הוא מנה רק 290 בתי-כנסת עם 50,000 משפחות, הקטן מבין השלושה, וב-1956 כבר היו 560 עם 255,000 משפחות.{{הערה|Robert S. Ellwood, '''1950, Crossroads of American Religious Life''', Westminster John Knox Press, 2000. עמ' 206.}} מתוך השפעה זו, לצד השואה והקמת מדינת ישראל, ציינו שנות ה-40 וה-50 את תחילתה של תקופת "הנאו-רפורמה", שהחליפה את הרציונליזם הדתי הטהרני של העידן הקלאסי. מרבית בתי-התפילה קלטו את מה שכונה "נהגים מסורתיים"; ההיסטוריון דאנה אוואן קפלן עמד על כך שאלה היו למעשה {{ציטוטון|שטחיים למדי... הם קודמו על ידי מתפללים חדשים ממוצא מזרח-אירופאי שהתברגנו ועזבו את שכונות המהגרים, בעלות הגוון האתני החד, לפרברים. הם היו בעלי רקע דתי מועט, אך הרגישו יהודים מאוד ורצו לבטא את יהדותם בדרכים מוחשיות.}} במקביל פעלו הוגים צעירים כ[[יוג'ין בורוביץ]], [[יעקב יוסף פטוחובסקי]], [[אמיל פאקנהיים]] ואחרים כדי לגבש מענה שיטתי לאחר המלחמה, שהטילה צל כבד על האמונה ברציונליזם ובהתקדמות. הם פנו בעיקר לכיוון של [[אקזיסטנציאליזם]], בהשפעת [[פרנץ רוזנצווייג]] ו[[מרטין בובר]]. בורוביץ, מהמשפיעים בדור החדש, ניסח משנות ה-60 את "תאולוגיית הברית" שלו, הרואה בכל יהודי כנתון ביחסים עם הבורא ומחויב לחדש את הברית במעשיו ללא הרף, מתוך זיקה למסורת העבר ולמוסר האוניברסלי גם יחד.
המגמה ה"נאו-רפורמית" הגיעה לשיאה משנות ה-70 והלאה. התפישה של דת ממוסדת נדחקה מפני אינדיבידואליזם רוחני בכלל [[החברה המערבית]]; האופנתיות של הפגנת זהות אתנית עקרה את השאיפה להשתלבות אזרחית, אותה כבר השיגו הוריו וסביו של דור הצעירים. עזרי פולחן שנחשבו קודם כשרידים פרימיטיביים, כמו תפילין, טליתות וכיפות נעשו נפוצים מאוד. מלבד ההגות של בורוביץ והאקזיסטנציאליסטים האחרים הופיעו גם קריאות למעבר להומניזם צרוף, בעיקר בקרב הקהל החדש והחילוני במקורו. רוב חברי איחוד הקהילות העבריות, כתב דאנה קפלן, חלקו כנראה ספקנות במושג האלוהים וראו ביהדות בעיקר מורשת תרבותית (השפעת ה[[רקונסטרוקטיבים]] של קפלן, על אף נוכחותם הקטנה על הנייר, הייתה חזקה) אף על פי שאתאיזם או [[אגנוסטיות]] נחשבו לבלתי-מהוגנים. נטייה זו התמסדה כשמספר קהילות רפורמיות ערקו בשנות ה-60 והקימו את [[יהדות חילונית-הומניסטית|היהדות החילונית-הומניסטית]].{{הערה|Dana Evan Kaplan, '''The New Reform Judaism: Challenges and Reflections''', University of Nebraska Press, 2013. עמ' 262.}} במקביל לכל זאת המשיכה מגמת האימוץ של יסודות מסורתיים, כשצעירים כפטוחובסקי מתריעים כי היעדר התוכן המעשי של הרפורמה הקלאסית הפך את חיי הדת לחלולים ומסכן את המשכיותם. בסקר דעות בין רבני האיגוד המרכזי האמריקני מ-1972 התברר הן מגוון העמדות התאורטיות שאחזו בו והן כי 42% חשו שהזרם מצוי במשבר אידאולוגי. ההנהגה לא הגיבה במענה סדור, ובפועל התקבל מצב העניינים של פלורליזם רעיוני רחב לצד אימוץ גובר של פרקטיקה מעשית ממורשת העבר. עם זאת, הרפיון ההשקפתי לא הפך לעמימות מוחלטת: הרוב הגדול של ההוגים הרפורמים הוסיף להתייחס בשלילה לתפישות בלתי-דתיות – ב-1994, בהחלטה שעוררה הד נרחב, דחה איחוד הקהילות את בית-הכנסת החילוני-הומניסטי "בית אדם" ב[[סינסינטי]] ברוב של 113:15 – ודחה בעלי אמונות [[סינקרטיזם|סינקרטיות]] כמו [[יהדות משיחית]] ו[[בודהיזם יהודי]] (Jewbu).{{הערה|Contemporary Debates, עמ' 9, 136-142, 242-270.}} ריבוי הקטבים עלה שוב לפני השטח ב-1975, בעת ניסוחו של הסידור התנועתי "שערי תפילה", שנועד להחליף את "סדר תפילות ישראל" (Union Prayer Book) שמהדורותיו השונות היו הנפוצות ביותר מאז שלהי המאה ה-19. אל מול המחלוקות לגבי האופי הרצוי, הוחלט לכלול עשרה נוסחים נבדלים של תפילת ערבית לשבת ושישה לשחרית, לבחירת המתפללים. פרק אחד אף גבל ב[[הומניזם דתי]].{{הערה|מאיר, עמ' 375.}} הסוגיה צצה שוב כשהוחלט באיגוד הרבנים המרכזי לנסח מצע כללי חדש: יוג'ין בורוביץ עמד אמנם בראש צוות הכותבים, אך הם הכריעו להיוותר מעורפלים במכוון, ואף התואר 'מצע' נזנח. ב-1976 יצאה "פרספקטיבה היסטורית" שנקטה במינוח כוללני. בעוד מחלוקות ואי-בהירויות טרדו את התאורטיקנים – הרב יעקב ארנולד וולף משיקגו, מהפופולריים בזרם, העיר בציניות שהרבנות הרפורמית היא "1,500 תאולוגיות שונות (כמספר הרבנים) המאוחדות על ידי תוכנית פנסיה אחת" –{{הערה|1= Eytan Kobre, {{כ}} [http://www.jewishmediaresources.com/561/one-people-two-worlds Review :One People, Two Worlds].{{כ}} Jewish Media Resources.}} המדיניות הפתוחה והמתירנית שיושמה בפועל אפשרה גידול מתמיד בכוחו של איחוד הקהילות העבריות. הוא עקף באיטיות את ה[[קונסרבטיבים]], שהמסורתיות הגוברת בבתי-הכנסת שלו אפשרה לו למשוך רבים מחבריהם, והתקרב בהתמדה להפוך לגדול מבין הזרמים ביהדות ארצות הברית.{{הערה|Dana Evan Kaplan, '''Contemporary American Judaism: Transformation and Renewal''', Columbia University Press, 2013, עמ' 120-121.}}
ב-1972 הוסמכה סאלי פריסאנד, ה[[רב (אישה)|רבה]] הרפורמית הראשונה. ב-1973 מונה [[אלכסנדר שינדלר]] לראש איגוד הרבנים. באותו עשור הלך ועלה שיעור נישואי התערובת, שהפכו לסוגיה מרכזית. ב-1909, בעת שהנושא צף לראשונה, הצהיר האיגוד כי נישואין כאלה מנוגדים לדת וכי אל לרבנים להשתתף בהם. ניסיון לאמץ החלטת התנגדות תקיפה יותר נדחה ב-1947; ב-1962 נהדפה גם הצעה להסכים לאיחודים כאלה. בשנת מינויו של שינדלר התקבלה ברוב של שני שלישים הכרזה לפיה הגוף "מתנגד לכל סוג של השתתפות במאורע כלשהו הקשור לנישואי תערובת." קבוצה של כמאה רבנים בראשות משה יעקב (יוג'ין) מיכאלי מחו על מה שהגדירו כפגיעה בחופש המצפון ובאוטונומיה שלהם, והקימו בתוך האספה את "ההתאחדות ליהדות רפורמית מתקדמת" (Association for a Progressive Reform Judaism) קצרת הימים. זו דגלה במעורבות גדולה יותר של הקהל בקבלת ההחלטות. על אף המדיניות שאומצה, לחץ בקהילות הוביל לנטייה גוברת מצד רבנים רפורמים לנהל טקסים כאלה. בכירים בתנועה, כמו אירווין פישביין, קראו לשינוי מגמה. שינדלר קיבל דעה זו לבסוף, והסכים שמדיניות השלילה המלאה נכשלה. לפיכך, אימץ ב-1978 תוכנית שקראה לקבל את בני הזוג הלא-יהודיים לתוך הקהילות ולעודד אותם להתגייר (ב-1991 ביקר שינדלר את הנטייה של הרבנים ברמת הקהילות שלא לעמוד על כך). ב-1983, בהחלטה שעוררה סערה עצומה, קבע איגוד הרבנים כי בנים לאב יהודי ולאם שאינה יהודיה ייחשבו גם הם ליהודים, עמדה שאומצה על ידי ה[[רקונסטרוקטיבים]] 15 שנה קודם לכן. מחוץ לארצות הברית התקבלה הכרעה זו רק על ידי הליברלים בבריטניה. שינדלר תמך גם בזכויות [[להט"ב]], וב-1977 הכריז האיגוד כי האיסור על יחסי מין בין גברים ב{{תנ"ך|ויקרא|יח}} מתייחס רק לטקסים אליליים.{{הערה|שם=בב|Dana Evan Kaplan, '''The Cambridge Companion to American Judaism''', Cambridge University Press, 2005. עמ' 71-72.{{כ}}בסקין, עמ' 349.}} בסוף שנות ה-80 החל היברו יוניון קולג' להסמיך להט"ב מוצהרים לרבנות, ובסוף שנות ה-90 פורסמו כללים לטקס חתונה חד-מיני.
| |||