מבצע רעם מתגלגל – הבדלי גרסאות

הפיקוד הצבאי האמריקאי הוכה בהלם כאשר התברר שמטוסי קרב מיושנים שאפילו לא היו מסוגלים להגיע ל[[מהירות הקול]], גרמו לאבדות למטוסי ה-F-105, מטוסי התקיפה המהירים והמתוחכמים ביותר שהיו אז ברשותו של חיל האוויר האמריקאי. כלקח מהמבצע שונתה דרך החשיבה על ניהול לוחמה אווירית ועל עיצוב כלי הטיס, שעד אז התמקדו בנשיאת [[נשק גרעיני]] מעל שמי אירופה וביירוט טילים. כתוצאה מכך, הפך ה[[מקדונל דאגלס F-4 פנטום]] להיות כלי הטיס העיקרי בעל העליונות האווירית הן של חיל האוויר והן של הצי לכל אורך המלחמה. ה-F-4E של חיל האוויר ציוד בפסי תימרון ובתותח פנימי, בעוד שהצי ביטל את ייצורו של [[מטוס קרב]] חדש ויקר, ה- F-111B לטובת מטוס שיהיה יעיל יותר בקרבות אוויר בהשוואה לפנטום. ניתוח תוצאות המערכה הוביל ליצירת תוכנית הכשרת טייסים חדשה, כמו ה[[טופ גאן (בית ספר לטיסה קרבית)|טופ גאן]] של הצי וה[[רד פלאג]] של חיל האוויר, שהכניסו לשימוש מטוסי F-5 טייגר ו-[[A-4 סקייהוק]] לצורך הדמית האיום של מטוסי מיג תת-קוליים ועל-קוליים קטנים. ארצות הברית אף החלה גם לבנות דור חדש של מטוסי קרב שיוכלו ליישם באופן יעיל יותר את יכולת הראיה הישירה בקרבות האוויר. אף על פי שדור מטוסים זה לא הספיק להיכנס לשירות בתקופה בה נסוגה ארצות הברית מוייטנאם, הם הפכו להיות דומיננטיים בקרבות האוויר העתידיים, ושירתו ומשרתים אף במאה ה-21.