מטוס קרב

מטוס קרב הוא כלי טיס, בעל כנף קבועה, המיועד בעיקר לקרבות אוויר ולהפצצות, כגון הפצצות טקטיות או הפצצות אסטרטגיות.

מטוסי קרב מודרניים מדגם F-16 פייטינג פלקון (בארץ מכונים - נץ, ברק או סופה לפי דגם/בלוק הייצור) נושאים טילים וחימוש מתקדם

מטוס קרב רב־משימתי מדגם F-15I של חיל האוויר הישראלי.

מטוסי קרב כוללים מטוסי יירוט, מפציצים, מטוסי קרב-הפצצה ומטוסי תקיפה מסוגים שונים לתקיפת מטרות אסטרטגיות ומטרות טקטיות.

מחירו של מטוס קרב מודרני מגיע לעשרות מיליוני דולרים. הוא נחשב לאחד מכלי הנשק החזקים ביותר והשימושיים ביותר בשדה הקרב בזכות ניידותו, רב המשימתיות ועוצמת האש הגדולה שלו.

עם זאת, חולשתו היא בחוסר יכולתו לכבוש ולשלוט בתא שטח קרקעי לאורך זמן, בדומה לחיל רגלים וכוחות שריון.

סוגים

• מטוס קרב רב־משימתי – הרוב המוחלט של מטוסי הקרב המודרניים הם רב־משימתיים ויכולים לשמש הן כמטוסי ירוט והן כמטוסי תקיפה. משימות נוספות של סוג זה הן דיכוי הגנה אווירית, תקשורת, ולוחמה אלקטרונית.
• מטוס תקיפה – מטוס שעיקר ייעודו הוא הפצצה טקטית. מטוסים אלה מתאפיינים בשריון המעניק הגנה על המטוס, והם נוטים להיות כבדים ואיטיים יחסית. במטוסים המיוצרים בארצות הברית ציון הדגם באות A הוא קיצור של Attack.
• מטוס ללוחמה בעצימות נמוכה – נועד לתפעול בעלות נמוכה ובעיקר כמטוסי סיוע אווירי קרוב. בעבר היו עוד סוגי מטוסי קרב נפוצים כגון:
• מטוס עליונות אווירית – מטוס זריז לקרבות אוויר ובעל יכולת תמרון מצוינת וחימוש מותאם להפלת כלים אוויריים (טילים ותותחים). בעבר במטוסים המיוצרים בארצות הברית ציון הדגם באות F שהיא קיצור של Fighter היה מעיד על הסוג שלו. כיום האות F לא ייחודית רק לסוג זה.
• מטוס יירוט – מטוס המיועד ליירוט אווירי. המטוס מקריב יכולת תמרון לטובת ביצועי טיפוס והאצה, במטרה להשיג במהירות מטרה אווירית (בעיקר מפציצי אויב) ולהפילה. מטוסים אלה נחשבים כחלק ממערך ההגנה האווירית. בדור הנוכחי מטוסי העליונות האווירית ממלאים גם תפקיד של יירוט. מטוסים אלה נבדלים ממטוסי העליונות האווירית במכ"ם ובטילים עם טווח גדול יותר. בעבר במטוסים המיוצרים בארצות הברית ציון הדגם באות F שהיא קיצור של Fighter היה מעיד על הסוג שלו. כיום האות F לא ייחודית רק לסוג זה.
• מטוס קרב־הפצצה – מטוס המשמש לתקיפה אך גם משלב תכונות כמו מהירות ויכולת תמרון גבוהים. החל מהדור השלישי רוב מטוסי הקרב תוכננו להיות רב־משימתיים, והמושג קרב־הפצצה נעשה נפוץ פחות.
• מטוס קרב־לילה – בשלבים המוקדמים של התפתחות המכ"ם ומערכות הניווט, ציוד ששימש ליירוט בלילה היה כבד ומסורבל ולכן לא התאים למטוסי הקרב הרגילים ולרוב שימש במטוסי קרב כבדים שיועדו בעיקר לתפקיד זה. עם התפתחות מערכות מתקדמות יותר, ובמיוחד במהלך הבשלת הטכנולוגיה של הדור השלישי של מטוסי הקרב שרכשו יכולות לפעול בכל תנאי הראות ומזג האוויר, המושג קרב־לילה הפך לארכאי.
• מפציץ – מטוס קרב המשמש להפצצה אסטרטגית. בעל יכולת נשיאת חימוש מרובה והפצצה מגובה רב. במטוסים המיוצרים בארצות הברית מצוין הדגם באות B, קיצור של Bomber.

חימוש

מימין לשמאל: P-51 מוסטנג (ממלחמת העולם השנייה), לוקהיד P-38 לייטנינג (ממלחמת העולם השנייה), F-86 סייבר ממלחמת קוריאה), A-10 ת'נדרבולט II (מטוס תקיפה מודרני)

מפציץ B-17 ("מבצר מעופף") מתקופת מלחמת העולם השנייה

"P-26 "Peashooter אחד ממטוסי הקרב הראשונים שיוצרו בארצות הברית בין שתי מלחמות העולם

שימוש צבאי במטוסים החל להתפתח עוד לפני מלחמת העולם הראשונה שנים ספורות לאחר הטיסה הראשונה של האחים רייט ב -1903. למטוסי הקרב הראשונים לא היה חימוש ייעודי, והחימוש שנשאו היה מקלע יד שהופעל ידנית. מאוחר יותר הותקנו על המטוסים מקלעים אוטומטיים, בתחילה כדי לפגוע במטוסי אויב ואחר־כך כדי לפגוע גם במטרות קרקעיות. התקיפה האווירית הראשונה הייתה במלחמת איטליה-טורקיה (1911) כאשר מטוס איטלקי הטיל רימוני יד על עמדות הטורקים. בעקבות מלחמה זו ניסח הקצין האיטלקי ג'וליו דואה לראשונה תורה של הפעלת כח אווירי מסיבי להפצצת האויב.

ברבות השנים, כאשר נוכחו צבאות ברחבי העולם עד כמה יעיל מטוס הקרב לצורך תקיפת מטרות קרקע, זכו המטוסים לפיתוח חימוש ייעודי מתקדם יותר ויותר, שהביא לידי ביטוי את יכולותיהם המיוחדות ביחס לכלי לחימה קרקעיים וימיים.

במטוסי קרב מודרניים חימוש המטוס נישא בנקודות תלייה ייעודיות תחת הכנפיים או בתאים פנימיים. הוא כולל לפחות חלק מאלה: תותח אוטומטי, טילים מסוגים שונים כגון טילי אוויר־אוויר, טילי אוויר־קרקע וטילי אוויר ים, ופצצות מסוגים שונים, ובכללם פצצות מונחות. הם מצוידים במערכות אוויוניקה מתקדמות לניווט, לתקשורת, לחימוש, לגילוי והתראה, וללוחמה אלקטרונית.

בקרת אש של מטוסים

"כוונות הפצצה" ממלחמת העולם השנייה

שימוש מוקדם במערכות בקרת אש היה במפציצים, עם שימוש בכוונות מחשוב שקיבלו מידע על גובה ומהירות אוויר כדי לחזות ולהציג את נקודת הפגיעה של פצצה ששוחררה באותה תקופה. המכשיר הידוע ביותר של ארצות הברית היה כוונת הפצצה של נורדן .

"כוונות הפצצה" לירי אווירי של תותחים במלחמת העולם השנייה

מערכות פשוטות, הידועות ככוונות מחשוב מובילות, הופיעו גם בתוך מטוסים בסוף המלחמה ככוונות ג'ירו. מכשירים אלה השתמשו בגירוסקופ כדי למדוד את קצבי הפנייה, והזיזו את נקודת של ההכוונת כדי לקחת בחשבון את קצבי הפנייה, כאשר נקודת ההכוונה מוצגת באמצעות כוונת מחזירה. ה"קלט" הידני היחיד לכוונת היה מרחק המטרה, שבדרך כלל טופל על ידי חיוג לגודל מוטת הכנפיים של המטרה בטווח ידוע כלשהו. יחידות מכ"ם קטנות נוספו בתקופה שלאחר המלחמה כדי להפוך אפילו את הקלט הזה לאוטומטי, אבל עבר זמן מה עד שהן היו מהירות מספיק כדי לאפשר לטייסים לסמוך עליהן בלב שקט. היישום הראשון של מערכת בקרת אש מרכזית במטוס ייצור היה ב-B-29.

מערכות בקרת אש שלאחר מלחמת העולם השנייה

עם תחילת מלחמת וייטנאם, מכשיר חדש לחיזוי נקודת הפצצה ממוחשב, הנקרא מערכת הפצצה מגובה נמוך (LABS), החל להשתלב במערכות המטוסים המצוידים לשאת חימוש גרעיני. מחשב הפצצה החדש הזה היה מהפכני בכך שפקודת השחרור של הפצצה ניתנה על ידי המחשב, לא הטייס; הטייס ציין את המטרה באמצעות המכ"ם או מערכת מיקוד אחרת, ואז "אישר" לשחרר את הנשק, והמחשב עשה זאת ב"נקודת שחרור" מחושבת כמה שניות לאחר מכן. זה שונה מאוד ממערכות קודמות, שלמרות שגם הן הפכו ממוחשבות, עדיין חישבו "נקודת פגיעה" המראה היכן תיפול הפצצה אם הפצצה תשוחרר באותו רגע. היתרון המרכזי הוא שניתן לשחרר את הנשק בצורה מדויקת גם כשהמטוס מתמרן. רוב כוונות ההפצצה עד למועד זה דרשו מהמטוס לשמור על גישה קבועה (בדרך כלל בגובה קבוע), אם כי גם כוונות להפצצות צלילה היו נפוצות.

מערכת ה-(LABS (Low Altitude Bombing System תוכננה במקור כדי להקל על טקטיקה שנקראת הפצצת הטלה , כדי לאפשר לכלי הטיס התוקף להישאר מחוץ לטווח של רדיוס הפיצוץ של הנשק. העיקרון של חישוב נקודת השחרור, שולב בסופו של דבר במחשבי בקרת האש של מפציצים ומטוסי תקיפה, מה שאפשר הפצצת "הרמה-צלילה-הטלה". בנוסף, ככל שמחשב בקרת האש השתלב במערכות תחמושת, המחשב יכול לקחת בחשבון את מאפייני הטיסה של הנשק שישוגר.

היסטוריה

מטוסי קרב שימשו לראשונה במלחמה האיטלקית־עות'מאנית. במלחמת העולם הראשונה מטוסי הקרב היו מטוסים קטנים בעלי מדחף. חימוש המטוסים היה מכונת ירייה בתא הקדמי (בתא האחורי ישב הטייס) שהיה מסונכרן עם סיבובי הלהב של המדחף (פרופלור). במלחמה הזאת עיקר תפקידי המטוסים היה מודיעין צבאי, תצפית, סיור ויירוט מטוסי האויב. אחרי המלחמה השתכללו המטוסים הוגדלו ושודרגו, ותפקידיהם הורחבו.

במלחמת העולם השנייה המטוסים שימשו בעיקר להפצצת מטרות אויב וסיוע לכוחות קרקע בנוסף להשגת עליונות אווירית. חיל האוויר הגרמני, הלופטוואפה היה החלוץ בשימוש במפציצי צלילה מדגם יונקרס Ju 87 ("שטוקה") לחיסול כוחות שריון וסיוע לכוחות הקרקע במסגרת תורת לחימה שידועה בשם "בליצקריג". מטוסי מסרשמיט היוו את הכוח המיירט של גרמניה. אמריקה השתמשה במפציצים כבדים, כמו B-17 מבצר מעופף, ובמטוסי יירוט, כגון ה־P-47 ת'נדרבולט וה־P-51 מוסטנג. הבריטים השתמשו בין השאר במטוסי ספיטפייר.

• רשימת מטוסי קרב אמריקאיים ממלחמת העולם השנייה
• רשימת מטוסי קרב גרמניים ממלחמת העולם השנייה

מטוסי קרב סילוניים

נהוג בימינו לחלק את מטוסי הקרב הסילוניים ל"דורות" מסיבות היסטוריות. אין הגדרות רשמיות לדורות אלו, אך הם מביעים את ההתקדמויות שנעשו עם הזמן מבחינת פיתוח בעיצוב המטוסים, ביצועיהם והתפתחות טכנולוגית.

הדור הראשון (ראשית שנות ה־40 עד אמצע שנות ה־50)

ערך מורחב – מטוס קרב של הדור הראשון

הדור הראשון של מטוסי הקרב הסילוניים כולל את אותם מטוסי סילון בעלי עיצוב ראשוני ומהירות תת־קולית, שנכנסו לשירות בסוף מלחמת העולם השנייה או בתחילת המלחמה הקרה. הם היו שונים רק במעט ממקביליהם מונעי הבוכנה בהופעתם: לרבים מהם היו כנפיים ישרות, ומקלעים נותרו חימושם העיקרי. היתרון של מטוסים מונעי הסילון היה במהירותם המרבית. המהירויות המרביות של מטוסי קרב הוגברו מאוד בסוף מלחמת העולם השנייה – מנועי בוכנה חזקים שפותחו הביאו את המטוסים לטיסה קרובה במהירותה למהירות הקול, אך התפרקות הפרופלורים נעשתה נפוצה.

מטוס מסרשמיט Me 262, מטוס הקרב הסילוני הראשון, במוזיאון הלאומי של חיל האוויר האמריקאי

מטוסי סילון שפותחו במהלך מלחמת העולם השנייה השתתפו בקרבות בשנתה האחרונה. מסרשמיט פיתחה את מטוס הקרב הסילוני המבצעי הראשון, מסרשמיט Me 262. הוא נחשב מהיר הרבה יותר ממטוסי הבוכנה הישנים, ובידי טייס מאומן, היה קשה לבעלות הברית להביסו. דגם זה מעולם לא הוכנס לשירות במספרים גדולים. שילוב של מחסור בדלק, אובדן טייסים ובעיות טכניות במנועים גרמו למספר הגיחות הנמוך במערכה האווירית שניהלה גרמניה כנגד ארצות הברית, בריטניה וברית המועצות. עם זאת מטוס זה הדגים את התיישנותו של מטוס הבוכנה והיווה פריצת דרך היסטורית בדרך למטוסי הקרב הסילוניים המודרניים; מטוס גלוסטר ויטל האנגלי יוצר גם הוא באותה שנה. מטוס הגלוסטר מטאור של בריטניה יוצר מיד אחריו ושני מטוסים אלו נכנס בערך לשירות באותו זמן במהלך 1944. מטוסים אלו היו נפוצים בשימוש כנגד טילי V-1, בגלל מהירותם הרבה לעומת מקביליהם הבוכנתיים. עד סוף המלחמה כל העבודה על מטוסים מונעי בוכנה נגמרה. היו תכנונים מעטים של מספר דגמים הכוללים מנוע בוכנה בשילוב סילון, אך עוד סוף שנות ה-40 של המאה ה-20 כל המטוסים החדשים שתוכננו היו מטוסי סילון. בין היתר היו מספר המצאות חדשות וביניהם המצאת מושב מפלט וזנבות זזים

למרות יתרונותיהם, מטוסי קרב סילוניים מוקדמים אלו היו רחוקים משלמות, בייחוד בשנים הראשונות של הדור. אורך זמן השירות שלהם היה יכול להימדד בשעות; המנועים עצמם היו חלשים, וניצול כוחם הושג רק באטיות. טייסות רבות של מטוסי בוכנה נותרו עד אמצע שנות ה־50 של המאה ה־20, אפילו בחילות האוויר של המעצמות הגדולות.

האמריקנים היו בין הראשונים שהשתמשו במטוסי קרב סילוניים לאחר המלחמה. מטוס ה־P-80 שוטינג סטאר היה אלגנטי פחות מה־Me 262, אך היה בעל מהירות שיוט של 660 קמ"ש, מהירותם המקסימלית של מטוסי בוכנה רבים. הבריטים גם הם הכניסו לשירות מטוסי סילון חדשים, כמו הדה הבילנד ומפייר, שנמכר לחילות האוויר של מדינות רבות אחרות.

למרבה האירוניה, הבריטים העבירו את טכנולוגיית הרולס רויס נין, מנוע סילון חדש, לבעלי בריתם הסובייטים, שבמהרה הכניסו אותו למטוסי המיג־15 המתקדמים שלהם שהיו הראשונים שהשתמשו בכנף מוטה לאחור בקרב, המצאה שהוצעה במקור על ידי מחקר גרמני שהוכיח שכנפיים משוכות לאחור מגיעות למהירות קרובה יותר למהירות הקול מאשר מטוסים ישרי־כנף כמו ה־P-80. מהירות מקסימלית של 1,075 קמ"ש גרמה הלם לטייסי ה־F-80 האמריקאיים שנאבקו בהם במלחמת קוריאה, יחד עם חימוש של שני תותחים של 23 מ"מ ותותח של 37 מ"מ הדומה למקלע. למרות זאת, בקרב סילון נגד סילון הראשון שאירע ב־8 בנובמבר 1950, מטוס ה־F-80 יירט שני מטוסי מיג־15 של קוריאה הצפונית סמוך לנהר היאלו והשמידם.

האמריקנים הגיבו בהאצת מטוסי הכנף המוטה לאחור שלהם – טייסות של F-86 סייבר – להילחם כנגד המיגים שהיו בעלי ביצועים דומים. למטוסים היו יתרונות שונים אך הם היו דומים מספיק, כך שהטכנולוגיה המפותחת יותר של כוונת התותחים מכוונת המכ"ם בשילוב יכולותיהם של ותיקי חיל האוויר האמריקני סייעו להם להביס את המיגים הצפון־קוריאנים.

ציי מדינות העולם החלו גם הם להשתמש במטוסי סילון בתקופה זו, כמו ה־F-9 פנתר (Grumman F9F Panther) של גראמן שאומץ על ידי צי ארצות הברית כמטוס הקרב העיקרי שלו במלחמת קוריאה, והיה בין מטוסי הסילון הראשונים להשתמש במבער אחורי. הוומפייר היה מטוס הקרב הסילוני הראשון של הצי המלכותי הבריטי. מכ"ם היה בשימוש במטוסי קרב ליליים שגם הפילו מיגים בשמי קוריאה, ואחר כך הועבר למטוסי קרב לכל מזג אוויר. גרסאות מוקדמות של טילים מונחי תת־אדום כמו ה־AIM-9 סיידוויינדר ומונחי מכ"ם כמו ה־AIM-7 ספארו נכנסו לייצור ב־1956 וב־1959, בהתאמה.

MD450 אורגן תוצרת צרפת בסימני טייסת הקשתים השחורים של הודו

הדור השני (אמצע שנות ה־50 עד אמצע שנות ה־60)

ערך מורחב – מטוס קרב של הדור השני

נורת' אמריקן F-100 סופר סייבר, מטוס קרב לשעות היום

מטוסי מיראז' 3 של חיל האוויר האוסטרלי המלכותי

הדור השני של מטוסי הקרב התפתח בשל פריצות דרך טכנולוגיות, לקחים שנלמדו ממלחמת קוריאה והתמקדות בביצוע מבצעים בסביבה גרעינית. התקדמויות טכנולוגיות באווירודינמיקה, הנעת מטוסים וחומרי בנייה (בעיקר אלומיניום), מומחי פיתוח שקיבלו אישור לנסות המצאות אוירונאוטיות כמו כנף דלתא וכנף משוכה. שימוש נרחב של מבערים אחוריים הפך מטוסים אלו לראשונים לשבור את מחסום הקול, היכולת להגיע למהירות על־קולית בטיסה ישירה הפכה ליכולת נפוצה במטוסי קרב מדור זה.

מכ"מים חדשים עזרו לגלות מטוסים מעבר לטווח הראייה, דבר שהגביר את השליטה במטרות בעזרת התרעה קרקעית רבת טווח ומכ"ם עוקב. גם פיתוח טילי אוויר אוויר כנשק מתקפה עיקרי לראשונה במטוסי קרב. בתקופה זו טילים מונחי חום בעלי ביות סביל נעשו נפוצים אך היו בעלי רגישות חלשה וטווח ראייה צר.

הפחד ממלחמת עולם שלישית גרם לפיתוח שני דגמים חדשים: מטוסי ירוט כגון האינגליש אלקטריק לייטנינג וה־מיג־21 ומפציצי קרב כמו ה־F-105 ת'נדרצ'יף והסוחוי Su-7. קרבות אוויריים הודגשו בכל המקרים. היירוט היה תוצאה של המחשבה שטילים מונחים יחליפו תותחים לחלוטין והקרב יתרחש מעבר לטווח הראייה. כתוצאה מכך מטוסים מיירטים היו בעלי מהירות גבוהה וקצב נסיקה מהיר וצוידו בכמות טילים גדולה ומכ"ם חזק. עם תפקיד הגנתי, בדגש על היכולת ליירט מפציצים אסטרטגיים ברום גבוה. מטוסים אלו היו קצרי טווח וחסרי יכולות תקיפת קרקע. מפציצי קרב יכלו להחליף תפקידים בין עליונות אווירית לסיוע קרוב, ועוצבו בדרך כלל לטיסה מהירה בגובה נמוך כדי להשתמש בחימושם. טלוויזיה וטילי אוויר־קרקע מונחי חום נכנסו לשירות כדי להחליף את פצצת הכבידה הישנה, וחלק מהם כדי להעביר גם פצצות גרעיניות.

החשיבות המכרעת של חיל האוויר הודגמה לראשונה במלחמת ששת הימים שבה צה"ל נהנה מעליונות אווירית מוחלטת אחרי שהשמיד לחלוטין את כל חילות האוויר של האויב ב־5 השעות הראשונות של המלחמה. את יתרת המלחמה ניצל חיל האוויר הישראלי כדי להפציץ הן מטרות תשתית של האויב והן את כוחות השריון בחזית. בחזית הירדנית, חטיבת טנקים שלמה הושמדה בבקעת הירדן על ידי הפצצת חיל האוויר הישראלי.

הדור השלישי (ראשית שנות ה־60 עד סוף שנות ה־70)

F-4 פנטום (בארץ מכונה "קורנס") בגיחת הפצצה

מיג־25 פוקסבאט, מיירט תוצרת ברית המועצות

נורת'רופ F-5 – מטוס קרב קל אמריקני

ערך מורחב – מטוס קרב של הדור השלישי

הדור השלישי כלל המשך של המצאות הדור השני, אבל הוא זכור בעיקר בשל הדגש המחודש על תמרונים ויכולות תקיפת קרקע מסורתיות. במהלך שנות ה־60 שימוש גדול בטילים מונחים הדגים כי קרבות אוויר עלולים לשוב חזרה להיות קרבות קרובים, תוך שימוש חוזר במקלעים בטווח ראייה. אוויוניקה מקבילה נכנסה לשימוש, מחליפה את תאי הטייס "הקיטוריים". שיפורים שנעשו כדי לשפר את הביצועים האווירודינמיים של מטוסי דור זה כללו מתקני בקרת טיסה כמו משטחי הקנארד, ושינויים נוספים שהוספו למטוסים. מספר רב של טכנולוגיות נוסו לנחיתה והמראה קצרות, ןיןשמו בצורה מוצלחת במטוס ההרייר הבריטי. בריטניה פיתחה את מטוס ההוקר סידלי הרייר – מטוס שמסוגל להמריא ולנחות בצורה אנכית (כמו מסוק), ומתאים במיוחד לנושאת מטוסים קטנה. על יכולת זו, המטוס היה צריך לשלם במהירותו, שאינה משתווה למטוסי קרב מתקדמים. חיל הנחתים האמריקני עושה שימוש בדגם מתקדם של המטוס, שמכונה הרייר־II. באופן טבעי, המטוס הזה אידיאלי עבור משימות של סיוע לכוחות קרקעיים.

השיפור ביכולת מטוסי הקרב התמקד בהכנסת טילי אוויר־אוויר משופרים, מערכות מכ"ם, ואוויוניקות נוספות. כשתותחים נותרו כלי נשק סטנדרטי, טילים אלו הפכו לנשק עיקרי למטוסי עליונות אווירית, שעשו שימוש במכ"מים מתוחכמים יותר וטילים מונחי חום לטווח בינוני כדי להגיע לטווחי הישרדות גדולים יותר; למרות זאת, יכולות הפלה התבררו חלשות בגלל אמינות נמוכה ואמצעי נגד־אלקטרוניים משופרים כדי לשבש מכ"מים. טילים מתבייתים התרחבו לטווח של 45 מעלות, דבר שחיזק את שימושם הטקטי. יחס גודל באבדות לאמריקנים בקרבות האוויר הנמוכים במלחמת וייטנאם גרמו לצי האמריקני להקים את בית הספר המפורסם שלו להכשרה הטקטית לטיסה קרבית של צי ארצות הברית, טופגאן, דבר ששיפר את יכולותיהם של טייסי הצי בתמרוני קרב, טכניקות וטקטיקות.

תקופה זו כללה גם הרחבת יכולות תקיפת הקרקע, בעיקר בנשק מונחה, וכללה את השימוש הראשוני באוויוניקה לתקיפת קרקע משופרת, כולל מערכות מכ"ם עוקבות קרקע. טילי אוויר קרקע הפכו לנשק סטנדרטי, מצוידים במחפשי ניגוד אלקטרו־אופטיים, כמו הדגם הראשוני של ה־AGM-65 הידוע. גם פצצות מונחות לייזר הפכו נפוצות במאמץ לשפר את יכולות התקיפה החודרות. במקביל פותחו גם תותחים אוטומטיים חדשים ומשופרים ומנועים שמשאירים פחות עשן באופק, כך יתקשו לזהות נוכחות של מטוסי קרב.

מטוסי קרב ייעודיים לתקיפת קרקע כגון ה־A-6 אינטרודר, היגואר האירופאי וה־A-7 קורסייר הציעו מערכות לתקיפה לילית מתוחכמות וזולות יותר לטווח רחוק מאשר מטוסים על־קוליים. עם כנפי גאומטריה משתנה, מטוס הג'נרל דיינמיקס F-111 ארדווארק הראה גם לעולם לראשונה מנוע טורבו מניפה עם מבער אחורי, הפראט אנד ויטני TF30. מטוס זה הפך למטוס בעל יכולת הפצצה בכל מזג אוויר אבל הוא לא היה יכול להתמודד עם מטוסים עוינים. מטוס ה־F-4 פנטום האמריקני תוצרת מקדונל עוצב סביב מכ"ם וטילים כמטוס קרב לילי, והפך אחר כך למפציץ קרב המסוגל גם לנצח בקרבות אוויר, ואומץ על ידי הצי האמריקני, חיל האוויר וחיל הנחתים. למרות טענות שמטוס זה לא יצליח לגבור על מטוסים אחרים, הוא הפיל 280 מטוסי אויב, יותר מכל מטוס קרב אחר בשמיי וייטנאם. מטוס זה גם הפיל מטוסים רבים תוצרת ברית המועצות של חילות האוויר של סוריה ומצרים במלחמת יום הכיפורים, וגם שימש לתפקידי אמנעה אווירית ופגיעה בשריון עוין.

הדור הרביעי (שנות ה־70 עד אמצע שנות ה־90)

F-15 איגל של חיל האוויר האמריקני, תוכנן כמטוס עליונות אווירית אך התגלה גם כמטוס תקיפה טוב. בארץ מכונה "בז" או "רעם" בהתאם לדגם / בלוק הייצור.

סוחוי Su-27 "פלנקר", מטוס קרב רב־משימתי רוסי

ערך מורחב – מטוס קרב של הדור הרביעי

מטוסי הקרב של הדור הרביעי המשיכו את אופנת מטוסי הקרב הרב־משימתיים, וצוידו באוויוניקה מתוחכמת ומערכות נשק מתקדמות. דגמי מטוסי קרב הפכו יותר ויותר מושפעים מתאוריית אנרגיה־כושר תמרון שפותחה על ידי קולונל ג'ון בויד והמתמטיקאי תומאס קריסטי (Thomas P. Christie) המבוססת על חוויותיו במלחמת קוריאה וכמדריך קרב טקטי בשנות ה־60 של המאה ה־20. תאוריה זו הדגישה את הערך של האנרגיה המסוימת של המטוס ותחזוקתה כיתרון בקרב אוויר. בויד טען שהתמרון הוא אחד התנאים העיקריים להיכנס לתוך מעגל החלטת ההחלטות, תהליך שלו בוידן קרא לולאת OODA‏. (OODA loop). תאוריה זו הובילה ליצור דגמים המסוגלים לשנות את המהירות, הרום והכיוון שלהם במהירות, לעומת הישענות על מהירות גבוהה בלבד כבעבר.

מאפייני תאוריה זו נראו לראשונה במטוס ה־F-15 איגל הידוע, אבל בויד ותומכיו האמינו שהפרמטרים שנקבעו ימומשו טוב יותר על ידי מטוס קרב קטן קל היות שלאמונתם יהיה לו כוח עילוי גדול יותר. התאוריה שלהם גרסה כי גודל קטן יקטין את כוח הגרר ויגדיל את יחס הלחץ־משקל. דעה זו הובילה לפיתוח מטוס ה־F-16 פייטינג פלקון מתוצרת ג'נרל דיינמיקס (כיום לוקהיד מרטין), שכלל גם מערכת בקרת טיסה מסוג "טוס־על־חוט" שאפשרה ייצור מטוס אל־יציב על מנת להשיג ביצועי טיסה קיצוניים יותר, כאשר ייצוב המטוס מבוצע על ידי מחשבי בקרת הטיסה של המטוס המבצעים מאות ואלפי תיקונים כל שנייה בשביל לרסן את המטוס. עם זאת, לאחר תקופה ארוכה של בחינה מבצעית של ה־F-16 התבססה הדעה שהוא אינו עולה בביצועיו מול ה־F-15, כאשר האחרון מצויד בשני מנועים שמעניקים לו יחס דחף־משקל גבוה יותר, ומוטת כנף גדולה יותר, שני נתונים שמאפשרים למטוס כושר תמרון מעולה יחד עם שרידות גבוהה בהרבה, הואיל ול־F-16 מנוע אחד בלבד.

ה־F-15 וה־F-16 רשמו את הפלות הבכורה שלהם בשירות חיל האוויר הישראלי. לעומת האמריקאים המשיכו הסובייטים לפתח את סדרת מטוסי המיג והסוחוי שעולים לעיתים על מטוסי המערב ביכולת התמרון, אך לרוב נחותים מהם בתחכום האוויוני. מאפיין בולט נוסף של המטוסים הסובייטים הוא הנדסת אנוש פחותה.

ה־F-16I סופה של חיל האוויר הישראלי הוא מטוס קרב רב-משימתי מדור 4.5

מטוסי הקרב האמריקניים עם שיפורים ישראליים, במיוחד ה־F-15 "בז" וה־F-16 "נץ", הוכיחו את עליונותם בשירות חיל האוויר הישראלי בפתיחת מבצע שלום הגליל, שבה במבצע ערצב 19 השמיד חיל האוויר את מערך ההגנה האווירית הסורי בלבנון ובקרב האוויר הענק שהתפתח לאחר מכן הפילו הטייסים הישראליים 88 מטוסי אויב מתוצרת ברית המועצות ללא אובדן של מטוסי קרב.

בשנות ה־90 של המאה ה־20 החלו להיכנס לזירה מטוסים חמקניים, בעלי יכולת להסוות את עצמם מגילוי מכ"ם. המפציץ האסטרטגי החמקן B-2 ומטוס הקרב F-117 ביצעו מגוון רב של תקיפות בבגדאד ובקוסובו אל מול ריכוזי נ"מ וטק"א עצומים. במלחמת המפרץ לא הופל אפילו מטוס חמקן אחד. לעומת זאת, ב־1999 הופל מטוס חמקן אמריקני מעל בוסניה.

הדור החמישי (שנת 2000 עד ימינו)

מטוס F-22 ראפטור מהדור החמישי משגר טיל אוויר־אוויר AIM-120 אמראם

ה־F-35I "אדיר" של חיל האוויר הישראלי

ערך מורחב – מטוס קרב של הדור החמישי

מטוסי הקרב של הדור החמישי מתאפיינים באוויוניקה מתקדמת ביותר שכוללת מערכות C4ISTAR וביכולת חמקנות.

בתחילת המאה העשרים ואחת, הוכנס לשירות מטוס הקרב הראשון ממטוסי הדור החמישי של מטוסי הקרב, ה־F-22 ראפטור מתוצרת לוקהיד מרטין, מטוס קרב לעליונות אווירית בעל יכולות חמקניות ובעל יכולת משנית לתקיפת קרקע. המטוס הזה נחשב למטוס הטוב ביותר שיוצר ונכנס לשירות אי פעם. בעשור השני של המאה ה־21 חברת לוקהיד מרטין האמריקנית מפתחת את ה־F-35 לייטנינג II – מטוס קרב חמקן רב־משימתי, שיכול לתמרן כמו מטוס קרב רגיל, ממריא ונוחת גם באופן אנכי (בגרסה מיוחדת), ומסוגל לשאת משקל גדול של פצצות. תכנון המטוס נעשה בשיתוף מדינות רבות, בהן גם ישראל, והוא נועד להיות מטוס הקרב המוביל של הדור הבא.

ה־F-35I אדיר של חיל האוויר הישראלי רשם את טבילת האש המבצעית של ה־F-35 בעולם, וגם את הההפלה הראשונה לזכותו בעולם.

הדור השישי (עתידי)

ערך מורחב – מטוס קרב של הדור השישי

מטוסי קרב מהדור השישי הם כלי טיס עתידיים הצפויים להשתמש בטכנולוגיות הצפויות להבשיל בשנות ה־2020 המאוחרות. מטוסים אלה צפויים להיות פחות תלויים בחמקנות, יוכלו להשתמש בחימושים ארוכי טווח, לשלוט על נחילים של כלי טיס בלתי מאוישים וכדומה.

ראו גם

• לוחמת אווירית
• חיל אוויר
• אלוף הפלות (Ace)
• מסוק קרב
• מטוס ביון
• מטוס תובלה

קישורים חיצוניים

• ניצן סדן, מאך 3 זה לחלשים: למה מטוסי הקרב של היום איטיים יותר מבאייטיז?, באתר כלכליסט, 11 באפריל 2020
• technology/attack-aircraft מטוס קרב, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)