מטוס קרב

מטוס צבאי חמוש המשמש ללחימה באוויר או לתקיפת מטרות קרקע וים
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: תרגמת.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

מטוס קרב הוא מטוס שתוכנן במטרה להפעיל חימוש בזירת לחימה, כנגד מטרות אוויריות או קרקעיות. מטוסי קרב מחולקים לתתי־קטגוריות, על־פי תפקידם: מטוסי יירוט, מטוסי השגת עליונות אווירית, מטוסי הפצצה וכדומה.

מטוסי קרב מודרניים מדגם F-16 פייטינג פלקון נושאים טילים וחימוש מתקדם
מטוס קרב רב־משימתי מדגם F-15I של חיל האוויר הישראלי.

מטוסי קרב מופעלים על ידי צבאות בלבד, בניגוד למטוסי נוסעים, מטוסי תצפית ומטוסי תובלה לדוגמה, העשויים להיות מופעלים גם על ידי גופים ממשלתיים שאינם צבאיים ואף על ידי חברות פרטיות.

מטוסי קרב מתאפיינים בצוות הפעלה הקטן ביותר האפשרי, לרוב בצוות של אדם אחד או שניים במטוסי קרב מודרניים.

ככלל, בתכנונם של מטוסי קרב יכולת תמרון מועדפת על־פני טיסה יציבה, טיסה מהירה על־פני חיסכון בדלק ומבנה קטן על־פני מבנה המאפשר נוחות לצוות המפעיל או לצוות הטכני.

למטוסי הקרב הראשונים, שהופיעו במלחמת העולם הראשונה, לא היה חימוש ייעודי והחימוש שנשאו היה רימוני יד פשוטים, ואותם השליך הטייס ידנית במהלך הטיסה כשעבר מעל מטרת אויב. מאוחר יותר חומשו המטוסים במקלעים, בתחילה כדי לפגוע במטוסי אויב ואחר־כך כדי לפגוע גם במטרות קרקעיות. ברבות השנים, כאשר נוכחו צבאות ברחבי העולם עד־כמה יעיל מטוס הקרב לצורך תקיפת מטרות קרקע, זכו המטוסים לפיתוח חימוש ייעודי מתקדם יותר ויותר, שהביא לידי ביטוי את יכולותיהם המיוחדות ביחס לכלי לחימה קרקעיים וימיים. במטוסי קרב מודרניים חימוש המטוס נישא בנקודות תלייה ייעודיות תחת הכנפיים או בתאים פנימיים. חימושו של מטוס קרב מודרני כולל לפחות חלק מאלה: תותח אוטומטי, טילים מסוגים שונים (כגון טילי אוויר־אוויר וטילי אוויר־קרקע) ופצצות מסוגים שונים, כגון פצצות מונחות. במטוסי הקרב המודרניים משולבות מערכות אלקטרוניות מתקדמות, הנקראות "מערכות אוויוניקה". מערכות אלו הן מכמה סוגים, כגון מערכות הפעלת נשק מתקדמות, מערכות הפעלת טילים מונחים, מערכות ניווט, מערכות מכ"ם, מכשירי ראיית לילה, מערכות לגילוי מטוסי אויב והתראות נעילה, ומערכות לוחמה אלקטרונית הכוללות מערכות שיבוש שונות.

מחירו של מטוס קרב מודרני מגיע לעשרות מיליוני דולרים. הוא נחשב לאחד מכלי הנשק החזקים ביותר בשדה הקרב בזכות ניידותו ועוצמת האש הגדולה שלו. באסטרטגיה הצבאית המודרנית מקובל לנסות להגיע ל"עליונות אווירית" בראשיתה של מערכה כנגד צבא סדיר המקנה יתרון טקטי ואסטרטגי שיש בו כדי להכריע את המערכה. עם זאת, בלחימה מול ארגוני גרילה יש חשיבות פחותה לעליונות אווירית.

סוגיםעריכה

סוגים עיקריים של מטוסי קרב:

  • מטוס עליונות אווירית (טוס יירוט) – מטוס קרב זריז ובעל יכולת תמרון מצוינת. עיקר ייעודו הוא השגת עליונות אווירית ויירוט מטוסי הקרב של האויב. נתוני טיפוס וההאצה המצוינים של המטוסים האלה מאפשרים להגיע במהירות לגובה רב וליירט מטרה בעזרת הכוונה מגורם הבקרה האווירית או מכ"ם ולהפיל את מטוס האויב על ידי טיל, לעיתים מעבר לטווח הראייה (BVR). במטוסים אמריקאים ציון הדגם של מטוס עליונות אווירית או יירוט הוא F, קיצור של Fighter.
  • מטוס תקיפה – מטוס קרב שעיקר ייעודו הוא תקיפת מטרות קרקע או סיוע לכוחות קרקעיים. מטוסים אלה מתאפיינים בשריון המעניק הגנה על המטוס, והם נוטים להיות כבדים ואיטיים יחסית למטוסי קרב לעליונות אווירית. במטוסים אמריקנים ציון הדגם של מטוס תקיפה הוא A, קיצור של Attack.
  • מטוס קרב־הפצצה – מטוס קרב המשמש לתקיפה אך גם כולל יכולת שמאפיינות מטוסי קרב לעליונות אווירית בשילוב תכונות כמו מהירות ויכולת תמרון גבוהים. החל מהדור השלישי רוב מטוסי הקרב תוכננו להיות רב־משימתיים, והמושג קרב־הפצצה נעשה נפוץ פחות.
  • מטוס קרב־לילה – בשלבים המוקדמים של התפתחות המכ"ם ומערכות ניווט על ידי משואות, ציוד ששימש ליירוט בלילה היה כבד ומסורבל ולכן לא אפשר שימוש במטוסי קרב רגילים. המטוסים שהותאמו במיוחד לעבודה בלילה, במיוחד אלה שנשאו ציוד מכ"ם היו לרוב גדולים וכבדים מכדי להתמודד עם מטוסי הקרב הזריזים שפעלו בתנאי יום. עם התפתחות מערכות אוויוניות מתקדמות יותר ויותר, ובמיוחד במהלך הבשלת הטכנולוגיה של הדור השלישי של מטוסי הקרב שרכשו יכולות לפעול בכל תנאי הראות ומזג האוויר, המושג קרב־לילה הפך לארכאי.
  • מפציץ – מטוס קרב המשמש להפצצה. ובדרך כלל יש לו יכולת נשיאת חימוש גבוהה והוא מסוגל לפציץ מגובה רב. במטוסים אמריקנים ציון הדגם של מפציץ הוא B, קיצור של Bomber.
  • מטוס קרב רב־משימתי – מטוס קרב "כלבו" שמבצע מגוון רחב של תפקידים בשדה הקרב, ובפרט את שני התפקידים העיקריים: יירוט כלי טיס של האויב והפצצת ותקיפת מטרות קרקע (לרוב מגובה רב, באמצעות פצצות וחימוש מונחה). משימות נוספות שמטוס קרב רב־משימתי יכול לבצע הן סיור צבאי, צילום אווירי, ביון, אמנעה אווירית, דיכוי הגנה אווירית, תקשורת ולוחמה אלקטרונית.

למרות חלוקה זו רוב מטוסי הקרב המודרניים הם רב־משימתיים, ויכולים לשמש הן כמטוסי ירוט והן כמטוסי תקיפה, בהתאם לצורך.

היסטוריהעריכה

 
מימין לשמאל: P-51 מוסטנגמלחמת העולם השנייה), לוקהיד P-38 לייטנינג (ממלחמת העולם השנייה), F-86 סייבר ממלחמת קוריאה), A-10 ת'נדרבולט II (מטוס תקיפה מודרני)
 
"P-26 "Peashooter אחד ממטוסי הקרב הראשונים שיוצרו בארצות הברית בין שני מלחמות העולם

מטוסי קרב שימשו לראשונה במלחמה האיטלקית־עות'מאנית. במלחמת העולם הראשונה מטוסי הקרב היו מטוסים קטנים שהונעו על ידי מדחף. חימוש המטוסים היה מכונת ירייה בתא הקדמי (בתא האחורי ישב הטייס) שהיה מסונכרן עם סיבובי הלהב של המדחף (פרופלור). במלחמה הזאת עיקר תפקידי המטוסים היה מודיעין צבאי, תצפית, סיור ויירוט מטוסי האויב. אחרי המלחמה השתכללו המטוסים הוגדלו ושודרגו, ותפקידיהם הורחבו.

במלחמת העולם השנייה המטוסים שימשו בעיקר להפצצת מטרות אויב וסיוע לכוחות קרקע בנוסף להשגת עליונות אווירית. חיל האוויר הגרמני, הלופטוואפה היה החלוץ בשימוש במפציצים צלילה מדגם יונקרס Ju 87 ("שטוקה") לחיסול כוחות שריון וסיוע לכוחות הקרקע במסגרת תורת לחימה שידועה בשם "בליצקריג". מטוסי מסרשמיט היו את הכוח המיירט של גרמניה. אמריקה השתמשה במפציצים כבדים, כדוגמת B-17 מבצר מעופף, ובמטוסי יירוט, כגון ה־P-47 ת'נדרבולט וה־P-51 מוסטנג. הבריטים השתמשו בין השאר במטוסי ספיטפייר.

מטוסי קרב סילונייםעריכה

נהוג בימינו לחלק את מטוסי הקרב הסילוניים ל"דורות" מסיבות היסטוריות. אין הגדרות רשמיות לדורות אלו, אך הם מביעים את ההתקדמויות שנעשו עם הזמן מבחינת פיתוח בעיצוב המטוסים, ביצועיהם והתפתחות טכנולוגית.

הדור הראשון (ראשית שנות ה־40 עד אמצע שנות ה־50)עריכה

  ערך מורחב – מטוס קרב של הדור הראשון

הדור הראשון של מטוסי הקרב הסילוניים כולל את אותם מטוסי סילון בעלי עיצוב ראשוני ומהירות תת־קולית, שנכנסו לשירות בסוף מלחמת העולם השנייה או בתחילת המלחמה הקרה. הם היו שונים רק במעט ממקביליהם מונעי הבוכנה בהופעתם: לרבים מהם היו כנפיים ישרות, ומקלעים נותרו חימושם העיקרי. היתרון של מטוסים מונעי הסילון היה במהירותם המרבית. המהירויות המרביות של מטוסי קרב הוגברו מאוד בסוף מלחמת העולם השנייה – מנועי בוכנה חזקים שפותחו הביאו את המטוסים לטיסה קרובה במהירותה למהירות הקול, אך התפרקות הפרופלורים נעשתה נפוצה.

מטוסי סילון שפותחו במהלך המלחמה השתתפו בקרבות בשנתה האחרונה. מסרשמיט פיתחה את מטוס הקרב הסילוני המבצעי הראשון, מסרשמיט Me 262. הוא נחשב מהיר הרבה יותר ממטוסי הבוכנה הישנים, ובידי טייס מאומן, היה קשה לבעלות הברית להביסו. דגם זה מעולם לא הוכנס לשירות במספרים גדולים. שילוב של מחסור בדלק, אובדן טייסים ובעיות טכניות במנועים גרמו למספר הגיחות הנמוך במערכה האווירית שניהלה גרמניה כנגד ארצות הברית, בריטניה וברית המועצות. עם זאת מטוס זה הדגים את התיישנותו של מטוס הבוכנה הישן והיה פריצת דרך היסטורית בדרך למטוסי הקרב הסילוניים המודרניים; מטוס גלוסטר ויטל האנגלי יוצר גם הוא באותה שנה. מטוס הגלוסטר מטאור של בריטניה יוצר מיד אחריו ושני מטוסים אלו נכנס בערך לשירות באותו זמן במהלך 1944. מטוסים אלו היו נפוצים בשימוש כנגד טילי V-1, בגלל מהירותם הרבה לעומת מקביליהם הבוכנתיים. עד סוף המלחמה כל העבודה על מטוסים מונעי בוכנה נגמרה. דגמים בודדים הכוללים מנוע בוכנה יחד עם סילון ראו תכנונים מעטים, אך עוד סוף העשור כל המטוסים החדשים היו מטוסי סילון.

למרות יתרונותיהם, מטוסי קרב סילוניים מוקדמים אלו היו רחוקים משלמות, בייחוד בשנים הראשונות של הדור. אורך זמן השירות שלהם היה יכול להימדד בשעות; המנועים עצמם היו חלשים, וכוח הושג רק באטיות. טייסות רבות של מטוסי בוכנה נותרו עד אמצע שנות ה־50 של המאה ה־20, אפילו בחילות האוויר של המעצמות הגדולות. ההמצאות כללו כיסא מפלט וזנבות זזים.

האמריקנים היו בין הראשונים שהשתמשו במטוסי קרב סילוניים לאחר המלחמה. מטוס ה־P-80 שוטינג סטאר היה אלגנטי פחות מה־Me 262, אך היה בעל מהירות שיוט של 660 קמ"ש, מהירותם המקסימלית של מטוסי בוכנה רבים. הבריטים גם הם הכניסו לשירות מטוסי סילון חדשים, כדוגמת הדה הבילנד ומפייר, שנמכר לחילות האוויר של מדינות רבות אחרות.

למרבה האירוניה, הבריטים העבירו את טכנולוגיית הרולס רויס נין, מנוע סילון חדש, לבעלי בריתם הסובייטים, שבמהרה הכניסו אותו למטוסי המיג־15 המתקדמים שלהם שהיו הראשונים שהשתמשו בכנף מוטה לאחור בקרב, המצאה שהוצעה במקור על ידי מחקר גרמני שהוכיח שכנפיים משוכות לאחור מגיעות למהירות קרובה יותר למהירות הקול מאשר מטוסים ישרי־כנף כמו ה־P-80. מהירות מקסימלית של 1,075 קמ"ש גרמה הלם לטייסי ה־F-80 האמריקאיים שנאבקו בהם במלחמת קוריאה, יחד עם חימוש של שני תותחים של 23 מ"מ ותותח של 37 מ"מ הדומה למקלע. למרות זאת, בקרב סילון נגד סילון הראשון שאירע ב־8 בנובמבר 1950, מטוס ה־F-80 יירט שני מטוסי מיג־15 של קוריאה הצפונית סמוך לנהר היאלו והשמידם.

האמריקנים הגיבו בהרצת מטוסי הכנף המוטה לאחור שלהם – טייסות של F-86 סייבר – להילחם כנגד המיגים שהיו בעלי ביצועים דומים. למטוסים היו יתרונות שונים אך הם היו דומים מספיק כך שהטכנולוגיה המפותחת יותר של כוונת התותחים מכוונת המכ"ם ויכולותיהם של ותיקי חיל האוויר האמריקני שעזרה להם להביס את המיגים הצפון־קוריאנים.

ציי מדינות העולם גם החלו להשתמש במטוסי סילון בתקופה האלו, כדוגמת ה־F-9 פומה של גראמן שאומץ על ידי צי ארצות הברית כמטוס הקרב העיקרי שלו במלחמת קוריאה, והיה בין מטוסי הסילון הראשונים להשתמש במבער אחורי. הוומפייר היה מטוס הקרב הסילוני הראשון של הצי המלכותי הבריטי. מכ"ם היה בשימוש במטוסי קרב ליליים שגם הפילו מיגים בשמי קוריאה, ואחר כך הועבר למטוסי קרב לכל מזג אוויר. גרסאות מוקדמות של טילים מונחי תת־אדום כדוגמת ה־AIM-9 סיידוויינדר ומונחי מכ"ם כדוגמת ה־AIM-7 ספארו נכנסו לייצור ב־1956 וב־1959, בהתאמה.

 
MD450 אורגן תוצרת צרפת בסימני טייסת הקשתים השחורים של הודו

הדור השני (אמצע שנות ה־50 עד אמצע שנות ה־60)עריכה

  ערך מורחב – מטוס קרב של הדור השני
 
נורת אמריקן F-100 סופר סייבר, מטוס קרב לשעות היום
 
מטוסי מיראז' 3 של חיל האוויר האוסטרלי המלכותי

הדור השני של מטוסי הקרב התפתח בשל פריצות דרך טכנולוגיות, לקחים שנלמדו ממלחמת קוריאה והתמקדות בביצוע מבצעים בסביבה גרעינית. התקדמויות טכנולוגיות באווירודינמיקה, הנעת מטוסים וחומרי בנייה (בעיקר אלומיניום), מפתחים עם אישור לנסות המצאות אירונאוטיות כמו כנף דלתא וכנף משוכה. שימוש נרחב של מבערים אחוריים הפך מטוסים אלו לראשונים לשבור את מחסום הקול, היכולת להגיע למהירות על־קולית בטיסה ישירה הפכה ליכולת נפוצה במטוסי קרב מדור זה.

מכ"מים חדשים עזרו לגלות מטוסים מעבר לטווח הראייה, דבר שהגביר את השליטה במטרות בעזרת התרעה קרקעית רבת טווח ומכ"ם עוקב. גם פיתוח טילי אוויר אוויר כנשק מתקפה עיקרי לראשונה במטוסי קרב. בתקופה זו טילים מונחי חום בעלי ביות סביל נעשו נפוצים אך היו בעלי רגישות חלשה וטווח ראייה צר.

הפחד ממלחמת עולם שלישית גרם לפיתוח שני דגמים חדשים: מטוסי ירוט כגון האינגליש אלקטריק לייטנינג וה־מיג־21 ומפציצי קרב כמו ה־F-105 ת'נדרצ'יף והסוחוי Su-7. קרבות אוויריים הודגשו בכל המקרים. היירוט היה תוצאה של המחשבה שטילים מונחים יחליפו תותחים לחלוטין והקרב יתרחש מעבר לטווח הראייה. כתוצאה מיירטים סופקו במטען טילים גדול ומכ"ם חזק, מקריבים מהירות גבוהה וקצב עלייה. עם תפקיד הגנתי, דגש הושם על היכולת ליירט מפציצים אסטרטגיים ברום גבוה. מטוסים אלו היו קצרי טווח וחסרי יכולות תקיפת קרקע. מפציצי קרב יכלו להחליף תפקידים בין עליונות אווירית לסיוע קרוב, ועוצבו בדרך כלל לטיסה מהירה בגובה נמוך כדי להשתמש בחימושם. טלוויזיה וטילי אוויר־קרקע מונחי חום נכנסו לשירות כדי להחליף את פצצת הכבידה הישנה, וחלק מהם כדי להעביר גם פצצות גרעיניות.

החשיבות המכרעת של חיל האוויר הודגמה לראשונה במלחמת ששת הימים שבה צה"ל נהנה מעליונות אווירית מוחלטת אחרי שהשמיד לחלוטין את כל חילות האוויר של האויב ב־5 השעות הראשונות של המלחמה. את יתרת המלחמה ניצל חיל האוויר הישראלי כדי להפציץ הן מטרות תשתית של האויב והן את כוחות השריון בחזית. בחזית הירדנית, חטיבת טנקים שלמה הושמדה בבקעת הירדן על ידי הפצצת חיל האוויר הישראלי.

הדור השלישי (ראשית שנות ה־60 עד סוף שנות ה־70)עריכה

 
F-4 פנטום בגיחת הפצצה
 
מיג־25 פוקסבאט, מיירט תוצרת ברית המועצות
 
F-5 – מטוס קרב קל אמריקני
  ערך מורחב – מטוס קרב של הדור השלישי

הדור השלישי היה עד להתבגרות מואצת של המצאות הדור השני, אבל הוא זכור בעיקר בשל הדגש המחודש על תמרונים ויכולות תקיפת קרקע מסורתיות. במהלך שנות ה־60 שימוש גדול בטילים מונחים הדגים כי קרבות אוויר עלולים לשוב חזרה להיות קרבות קרובים, תוך שימוש חוזר במקלעים בטווח ראייה. אוויוניקה מקבילה נכנסה לשימוש, מחליפה את תאי הטייס "הקיטוריים". שיפורים שנעשו כדי לשפר את הביצועים האווירודינמיים של מטוסי דור זה כללו מתקני בקרת טיסה כמו משטחי הקנארד, ושינויים נוספים שהוספו למטוסים. מספר רב של טכנולוגיות נוסו לנחיתה והמראה קצרות, אבל זה לראשונה היה מוצלח על מטוס ההרייר הבריטי. בריטניה פיתחה את מטוס ההוקר סידלי הרייר – מטוס שמסוגל להמריא ולנחות בצורה אנכית (כמו מסוק), ומתאים במיוחד לנושאת מטוסים קטנה. על יכולת זו, המטוס היה צריך לשלם במהירותו, שאינה משתווה למטוסי קרב מתקדמים. חיל הנחתים האמריקני עושה שימוש בדגם מתקדם של המטוס, שמכונה הרייר־II. באופן טבעי, המטוס הזה אידיאלי עבור משימות של סיוע לכוחות קרקעיים.

גדילה ביכולת מטוסי הקרב התמקדה בהכנסת טילי אוויר־אוויר משופרים, מערכות מכ"ם, ואוויוניקות נוספות. כשתותחים נותרו כלי נשק סטנדרטי, טילים אלו הפכו לנשק עיקרי למטוסי עליונות אווירית, שעשו שימוש במכ"מים מתוחכמים יותר וטילים מונחי חום לטווח בינוני כדי להגיע לטווחי הישרדות גדולים יותר; למרות זאת, יכולות הפלה התבררו חלשות בגלל אמינות נמוכה ואמצעים נגד־אלקטרוניים משופרים כדי לשבש מכ"מים. טילים מתבייתים התרחבו לטווח של 45 מעלות, דבר שחיזק את שימושם הטקטי. יחס גודל באבדות לאמריקנים בקרבות האוויר הנמוכים במלחמת וייטנאם גרמו לצי האמריקני להקים את בית הספר המפורסם שלו לכלי נשק אוויריים, טופגאן, דבר ששיפר את יכולותיהם של טייסי הצי בתמרוני קרב, טכניקות וטקטיקות.

תקופה זו גם הייתה חלק מהרחבת יכולות תקיפת הקרקע, בעיקר בנשק מונחה, וכללה את השימוש הראשוני באוויוניקה לתקיפת קרקע משופרת, כולל מערכות מכ"ם עוקבות קרקע. טילי אוויר קרקע הפכו לנשק סטנדרטי, מצוידים במחפשי ניגוד אלקטרו־אופטיים, כמו הדגם הראשוני של ה־AGM-65 הידוע. גם פצצות מונחות לייזר הפכו נפוצות במאמץ לשפר את יכולות התקיפה החודרות. פותחו במקביל גם תותחים אוטומטיים חדשים ומשופרים ומנועים שמשאירים פחות עשן באופק, כך יתקשו לזהות נוכחות של מטוסי קרב.

מטוסי קרב ייעודיים לתקיפת קרקע כגון ה־A-6 אינטרודר, היגואר האירופאי וה־A-7 קורסייר הציעו מערכות לתקיפה לילית מתוחכמות וזולות יותר לטווח רחוק מאשר מטוסים על קולים. עם כנפי גאומטריה משתנה, מטוס הג'נרל דיינמיקס F-111 ארדווארק הראה גם לעולם לראשונה מנוע טורבו מניפה עם מבער אחורי, הפראט אנד ויטני TF30. מטוס זה הפך למטוס בעל יכולת הפצצה בכל מזג אוויר אבל הוא לא היה יכול להתמודד עם מטוסים עוינים. מטוס ה־F-4 פנטום האמריקני תוצרת מקדונל עוצב סביב מכ"ם וטילים כמטוס קרב לילי, והפך אחר כך למפציץ קרב המסוגל גם לנצח בקרבות אוויר, ואומץ על ידי הצי האמריקני, חיל האוויר וחיל הנחתים. למרות טענות שמטוס זה לא יצליח לגבור על מטוסים אחרים, הוא הפיל 280 מטוסי אויב, יותר מכל מטוס קרב אחר בשמיי וייטנאם. מטוס זה גם הפיל מטוסים רבים תוצרת ברית המועצות של חילות האוויר של סוריה ומצרים במלחמת יום הכיפורים, וגם שימש לתפקידי אמנעה אווירית ופגיעה בשריון עוין.

הדור הרביעי (שנות ה־70 עד אמצע שנות ה־90)עריכה

 
F-15 איגל של חיל האוויר האמריקני, תוכנן כמטוס עליונות אווירית אך התגלה גם כמטוס תקיפה טוב
  ערך מורחב – מטוס קרב של הדור הרביעי

מטוסי הקרב של הדור הרביעי המשיכו את אופנת מטוסי הקרב הרב־משימתיים, וצוידו באוויוניקה מתוחכמת ומערכות נשק מתקדמות. דגמי מטוסי קרב הפכו יותר ויותר מושפעים מתאוריית אנרגיה־כושר תמרון שפותחה על ידי קולונל ג'ון בויד והמתמטיקאי תומאס קריסטי (אנ'), המבוססת על חוויותיו במלחמת קוריאה וכמדריך קרב טקטי בשנות ה־60 של המאה ה־20. תאוריה זו הדגישה את הערך של האנרגיה המסוימת של המטוס ותחזוקתה כיתרון בקרב אוויר. בויד טען שהתמרון הוא אחד התנאים העיקריים להיכנס לתוך מעגל החלטת ההחלטות, תהליך שלו קרא "לולאת OODA" (אנ'). תאוריה הובילה ליצור דגמים המסוגלים לשנות את המהירות, הרום והכיוון שלהם במהירות, לעומת הישענות על מהירות גבוהה בלבד כבעבר.

מאפייני תאוריה זו נראו לראשונה במטוס ה־F-15 איגל הידוע, אבל בויד ותומכיו האמינו שהפרמטרים שנקבעו ימומשו טוב יותר על ידי מטוס קרב קטן קל היות שלאמונתם יהיה לו כוח עילוי גדול יותר. התאוריה שלהם גרסה כי גודל קטן יקטין את כוח הגרר ויגדיל את יחס הלחץ־משקל. דעה זו הובילה לפיתוח מטוס ה־F-16 פייטינג פלקון מתוצרת ג'נרל דיינמיקס (כיום לוקהיד מרטין), שכלל גם מערכת בקרת טיסה מסוג "טוס־על־חוט" שאפשרה ייצור מטוס אל־יציב על מנת להשיג ביצועי טיסה קיצוניים יותר, כאשר ייצוב המטוס מבוצע על ידי מחשבי בקרת הטיסה של המטוס המבצעים מאות ואלפי תיקונים כל שנייה בשביל לרסן את המטוס. עם זאת, לאחר תקופה ארוכה של בחינה מבצעית של ה־F-16 התבססה הדעה שהוא אינו עולה בביצועיו מול ה־F-15, כאשר האחרון מצויד בשני מנועים שמעניקים לו יחס דחף־משקל גבוה יותר, ומוטת כנף גדולה יותר, שני נתונים שמאפשרים למטוס כושר תמרון מעולה יחד עם שרידות גבוהה בהרבה היות של־F-16 מנוע אחד בלבד.

ה־F-15 וה־F-16 רשמו את הפלות הבכורה שלהם בשירות חיל האוויר הישראלי. לעומת האמריקאים המשיכו הסובייטים לפתח את סדרת מטוסי המיג והסוחוי שעולים לעיתים על מטוסי המערב ביכולת התמרון, אך לרוב נחותים מהן בתחכום האוויוני. מאפיין בולט נוסף של המטוסים הסובייטים הוא הנדסת אנוש פחותה.

 
ה־F-16I סופה של חיל האוויר הישראלי הוא מטוס קרב רב-משימתי מדור 4.5

מטוסי הקרב האמריקניים עם שיפורים ישראליים, במיוחד ה־F-15 "בז" וה־F-16 "נץ", הוכיחו את עליונותם בשירות חיל האוויר הישראלי בפתיחת מבצע שלום הגליל, שבה במבצע ערצב 19 השמיד חיל האוויר את מערך ההגנה האווירית הסורי בלבנון ובקרב האוויר הענק שהתפתח לאחר מכן הפילו הטייסים הישראליים 88 מטוסי אויב מתוצרת ברית המועצות ללא אובדן של מטוסי קרב.

בשנות ה־90 של המאה ה־20 החלו להיכנס לזירה מטוסים חמקניים, בעלי יכולת להסוות את עצמם מגילוי מכ"ם. המפציץ האסטרטגי החמקן B-2 ומטוס הקרב F-117 ביצעו מגוון רב של תקיפות בבגדאד ובקוסובו אל מול ריכוזי נ"מ וטק"א עצומים. במלחמת המפרץ לא הופל אפילו מטוס חמקן אחד. לעומת זאת, ב־1999 הופל מטוס חמקן אמריקני מעל בוסניה.

הדור החמישי (שנת 2000 עד ימינו)עריכה

 
מטוס F-22 ראפטור מהדור החמישי משגר טיל אוויר־אוויר AIM-120 אמראם
 
ה־F-35I "אדיר" של חיל האוויר הישראלי
  ערך מורחב – מטוס קרב של הדור החמישי

מטוסי הקרב של הדור החמישי מתאפיינים באוויוניקה מתקדמת ביותר שכוללת מערכות C4ISTAR וביכולת חמקנות.

בתחילת המאה העשרים ואחת, הוכנס לשירות מטוס הקרב הראשון ממטוסי הדור החמישי של מטוסי הקרב, ה־F-22 ראפטור מתוצרת לוקהיד מרטין, מטוס קרב לעליונות אווירית בעל יכולות חמקניות ובעל יכולת משנית לתקיפת קרקע. המטוס הזה נחשב למטוס הטוב ביותר שיוצר ונכנס לשירות אי פעם. בעשור השני של המאה ה־21 חברת לוקהיד מרטין האמריקנית מפתחת את ה־F-35 לייטנינג II – מטוס קרב חמקן רב־משימתי, שיכול לתמרן כמו מטוס קרב רגיל, ממריא ונוחת גם באופן אנכי (בגרסה מיוחדת), ומסוגל לשאת משקל גדול של פצצות. תכנון המטוס נעשה בשיתוף מדינות רבות, בהן גם ישראל, והוא נועד להיות מטוס הקרב המוביל של הדור הבא.

ה־F-35I אדיר של חיל האוויר הישראלי רשם את טבילת האש המבצעית של ה־F-35 בעולם.

הדור השישי (עתידי)עריכה

  ערך מורחב – מטוס קרב של הדור השישי

מטוסי קרב מהדור השישי הם כלי טיס עתידיים הצפויים להשתמש בטכנולוגיות הצפויות להבשיל בשנות ה־2020 המאוחרות. מטוסים אלה צפויים להיות פחות תלויים בחמקנות, יוכלו להשתמש בחימושים ארוכי טווח, לשלוט על נחילים של כלי טיס בלתי מאוישים וכדומה.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה