גדעון האוזנר – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ בוט החלפות: הכנסת השמינית\1, הכנסת התשיעית\1, הכנסת השישית\1, בן-גוריון
מ הוספת קישור למשבר חוקתי
שורה 59:
האוזנר התמנה לתפקיד [[היועץ המשפטי לממשלה]] ב-[[1960]], עם מינויו של קודמו [[חיים כהן (משפטן)|חיים כהן]] ל[[בית המשפט העליון]]. הוא טיפל בהצלחה בפרשיות רבות שעלו באותו המועד, ובראשן פרשת "העסק הביש". האוזנר הוא שחשף, באמצעות ראיון בפריז עם [[דליה כרמל]], ששימשה מזכירתו של [[בנימין ג'יבלי]], כי ההאשמה שהטיח [[דוד בן-גוריון|בן-גוריון]] ב[[פנחס לבון]], כאילו לבון הוא האחראי לפרשת ה[[העסק הביש|עסק הביש]], שבה הוקמה רשת שהופעלו בה יהודים במצרים כדי לבצע פרובוקציות אנטי-אמריקניות כגון פיצוץ הספרייה האמריקנית ב[[קהיר]], הייתה עלילת שווא, שמקורה בזיוף. גילוי זה הביא לא במעט להתפטרותו של בן-גוריון מראשות הממשלה בשנת [[1963]], ולעלייתו של [[לוי אשכול]] לתפקיד ראש הממשלה.
 
במשך השנים שררה אי בהירות בסוגיית מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה, ובפרט בנוגע לחלוקת הסמכויות בין [[שר המשפטים]] והיועץ המשפטי לממשלה, אי הבהירות צצה במלוא חריפותה בתקופת כהונתו של האוזנר במחלוקת שהתגלעה בינו לבין שר המשפטים [[דב יוסף]]. יוסף תבע מהאוזנר להעמיד לדין את [[אליעזר לבנה]], עיתונאי עם זיקה ל[[מפא"י]], בהאשמה הקשורה כביכול ב[[קריה למחקר גרעיני - נגב|קריה למחקר גרעיני]] ב[[דימונה]]. האוזנר סירב לבקשתו של שר המשפטים כשמצא כי אין לה בסיס עובדתי והדבר עורר [[משבר חוקתי]] בדבר עצמאותו של היועץ המשפטי לממשלה. הוויכוח בין השניים הגיע לישיבת הממשלה, כשהאוזנר ביקש שהממשלה תשמע את דעותיהם המנוגדות ותקבל החלטה בסוגיה, אך הבהיר כי ההחלטה תחייב את הממשלה ולא אותו עצמו. לעומתו הציע יוסף כי הממשלה תמנה ועדת משפטנים שתחווה את דעתה בנידון. שני הצדדים הציגו את עמדתם: האוזנר סבר כי הוא נהנה מעצמאות בהחלטותיו בתחום הפלילי ואינו כפוף להנחיות שר המשפטים. בנוסף הביע את דעתו כי עמדת היועץ המשפטי לממשלה מדריכה את הממשלה בענייני החוק. לעומתו סבר יוסף כי היועץ המשפטי לממשלה כפוף להנחיות שר המשפטים, הנושא באחריות מיניסטריאלית על החלטותיו ואשר בכוחו ליטול לעצמו את סמכויותיו בכל עת. כמו כן סבר כי אף שיש לפנות ליועץ המשפטי לממשלה בשאלות משפטיות, מבחינה מעשית אין הממשלה חייבת לפעול לפי דעתו. לאחר שהושמעו הדעות השונות, החליטה הממשלה על פי הצעת ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שלא להכריע בעניין מיד, ולמנות ועדת משפטנים מיוחדת שתחווה את דעתה בשאלות המשפטיות שבמחלוקת. כן הוחלט שהרכב הוועדה ייקבע במשותף על ידי שר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה{{הערה|[http://www.archives.gov.il/archives/#/Archive/0b0717068031be30/File/0b0717068034835a/Item/0907170680348936 פרוטוקול ישיבת הממשלה] באתר ארכיון המדינה}}. הוועדה נקראה [[ועדת אגרנט (היועץ המשפטי לממשלה)|ועדת אגרנט]] על שם השופט [[שמעון אגרנט]] שהועמד בראשה, ולצדו [[צבי ברנזון]] ואברהם לוין. קבעה כי האוזנר צדק בעמדתו בדבר עצמאותו של היועץ המשפטי לממשלה בתפקידו כראש התביעה, והקביעה עומדת בתוקפה עד היום ונחשבת להנחה ברורה במשפט בישראל. נקבע, כי החלטתו של היועץ המשפטי בשאלת העמדת עבריינים לדין היא עצמאית לחלוטין מעמדת הרשות המבצעת בשל היות האחרונה חשופה להטיה פוליטית{{הערה|'''דו"ח ועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה''', פיסקה ד}}. עם זאת נקבע כי על היועץ המשפטי להתייעץ מעת לעת עם שר המשפטים ולמסור לו דין וחשבון על פעולותיו, וכן להתייעץ עמו או עם הממשלה בקשר למקרים בעלי משמעות ביטחונית או ציבורית{{הערה|'''דו"ח ועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה''', פיסקה ה}}. עוד נקבע כי בסמכותו של שר המשפטים ליטול לעצמו את סמכויות העונשין העיקריות של היועץ המשפטי לממשלה, (אלו אשר הוענקו בראשונה לשר המשפטים){{הערה|'''דו"ח ועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה''', פיסקה ז}}.
 
לעומת זאת, בכל הנוגע לסמכויות הייעוץ של היועץ המשפטי לממשלה, קבעה הוועדה כי {{ציטוט|אם כי אין כל הוראה מפורשת בחוק בעניין הנדון, הרי מחייב הסדר הטוב במדינה, כי בדרך כלל תתייחס הממשלה לחוות הדעת '''המשפטית''' של מי שממלא את התפקיד של "היועץ המשפטי לממשלה", ואשר יש לו ההכשרה של שופט בית-המשפט העליון, כאל חוות-דעת המשקפת את החוק הקיים. עם זאת, רשאית הממשלה, תוך צאתה מן ההנחה האמורה, להחליט כיצד עליה לפעול במקרה המסוים לפי שיקול דעתה שלה...