הרשאה (משפט עברי) – הבדלי גרסאות

בסיום סוגיית הרשאה נאמר: "והלכתא שליח שוויה". הרי"ף כתב שהלכה זו היא מרב יהודאי גאון ושלאור פסיקה זו, יכול השולח לבטל את ההרשאה וכן להרשות אדם אחר.{{הערה|בבא קמא, כז, ב בדפי הרי"ף: "איתמר משמיה דרב יהודאי גאון זצ"ל דקי"ל דשליחא שויא".}} אולם אין בפסיקה זו התייחסות למחלוקת בין הלישנות על הרשאת מטלטלין. יש מי שפירש שפסיקה זו נוגדת את כל האמור לפני כן בסוגיה, ולכן אין משמעות לשתי הלישנות, ואפילו אין צורך לכתוב בהרשאה את הלשון "זיל דון וזכי לנפשך" כי אין בין המורשה לשליח ולא כלום!{{הערה|בעל המאור על הרי"ף שם.}} אולם רוב הראשונים לא כך הבינו. הרי"ף ובעקבותיו הרמב"ם פסקו כלשון השנייה, ולכן לדעתם לא ניתן להרשות על ממון שאינו קרקע והנתבע כופר בו.{{הערה|רמב"ם שלוחין ושותפין ג, ו: "התובע חבירו בדין במטלטלין או במעות שהפקיד אצלו וכפר בו אינו יכול לכתוב הרשאה עליו שנמצא זה כמשקר". }} אולם כבר אצל [[רבנו חננאל]] אנו מוצאים התייחסות למנהג לכתוב הרשאה על מטלטלים שכפר בהם.{{הערה|אוצר הגאונים, בבא קמא, (פירוש רבנו חננאל) ע, א, עמ' 72: "והא דנהגו למיכתב אורכתא אפילו אמטלטלי דכפריה לא ידעינן מנין ועל מה זה סמכו והמוציא מחבירו עליו הראיה".}} מנהג זה שהלך והתרחב, גרם לראשונים להציע הסברים שונים ומקוריים לסוגיה.