שביל הזהב – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Matanyabot (שיחה | תרומות)
מ בוט החלפות: \1מירכאות\2
שורה 20:
אף שה[[רמב"ם]] ב[[שמונה פרקים]] (פרק ד'), כותב בפירוש "שנטייתו של האדם מה[[ענווה]] לצד שפלות הרוח מעט", היא דרך ה[[חסיד (הלכה)|חסידים]] ונעשית "[[לפנים משורת הדין]]", בהדרכתו לציבור, הוא טוען שה[[גאווה]] וה[[כעס]] הן מידות יוצאות דופן, שכל אחד צריך להתרחק מהן לגמרי, עד הקיצוניות השנייה. במידה זו ניכרת התרחקות שלו מ[[אריסטו]], שסבר שהאדם ראוי שיכיר בערך עצמו, ואיננו צריך להיות [[שפלות|שפל רוח]].
 
וכך כתב ה[[רמב"ם]]: {{ציטוט|תוכן='''ה'''- ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק '''עד הקצה האחר'''--והוא גובה הלב, שאין הדרך הטובה שיהיה האדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה למאוד. ולפיכך נאמר במשה רבנו "עניו מאוד" (במדבר יב,ג), ולא נאמר עניו בלבד. ולפיכך ציוו חכמים, מאוד מאוד הוי '''שפל רוח'''. ועוד אמרו שכל המגביה ליבו--כפר בעיקר, שנאמר "ורם, לבבך; ושכחת את ה' אלוהיך" (דברים ח,יד). ועוד אמרו בשמתא דאית ביה גסות הרוח, ואפילו מקצתה. '''ו'''- '''וכן הכעס''', דעה רעה היא עד למאוד, וראוי לאדם שיתרחק ממנה '''עד הקצה האחר''', וילמד עצמו שלא יכעוס, '''ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו'''. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו, או על הציבור אם היה פרנס, ורצה לכעוס עליהם, כדי שיחזרו למוטב--יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מידמה איש בשעת כעסו, והוא אינו כועס.|מקור={{רמב"ם||דעות|ב}} הלכות ה'-ו'|מרכאותמירכאות=כן}}
 
כלומר, ביחס למידות ה[[כעס]] וה[[גאווה]], עדיף להתרחק עד הקצה האחר, של ה[[רוגע]] וה[[שפלות]]. אך יש שאמרו שאין כוונת ה[[רמב"ם]] להגיד שצריך להתרחק עד הקיצוניות, אלא רק להגיד שבמידות האלו, דרך האמצע הרבה יותר קרובה לקצה אחד מאשר לקצה השני{{הערה|[[לחם משנה (ספר)|לחם משנה]], הלכות דעות, פרק א' הלכות ד'-ה'. עיין שם שדן בהגדרת דרך האמצע באריכות.}}, אך ודאי שהשפלות וה[[אדישות]] הן רעות. גם מדברי ה[[אורחות צדיקים]]{{הערה|בשער הגאווה ובשער הכעס.}} רואים שלדעתו, יש צורך גם בגאווה וכעס, כדי [[תוכחה|להוכיח]] חוטאים, למשל.
שורה 64:
הרמב"ם מגדיר בספרו 'משנה תורה', ספר המדע, שהדרך האמצעית היא '''"דרך ה' "''' (פרק א, הלכה ז), ומהגדרתו זו נובעת הכללת בדרך האמצעית לכלל המצווה השמינית של 'מצוות עשה' האומרת "הציווי שנצטווינו ללכת בדרכיו" (10) (ספר המצוות להרמב"ם), בדרכי ה'. המסקנה מהאמור לעיל היא שללכת בדרך האמצעית היא מצווה מן התורה, לפי הרמב"ם. בתור שכזו כל יהודי, לא רק יכול ללכת בדרך זו, אלא שהוא חייב - חובה מן התורה - ללכת בה, והרמב"ם מוסיף 'בכל כוחו'. וכך נאמר:
 
{{ציטוט|תוכן=כך למדו ([[חז"ל]]) בפירוש מצוה זו: מה הוא (אלוהים) נקרא חַנּוּן, אף אתה היה חנון. מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום. מה הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש. ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכנויין- ארך אפים ורב חסד, צדיק וישר, תמים, גבור וחזק וכיוצא בהן, להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו.|מקור={{רמב"ם||דעות|א|ו}}|מרכאותמירכאות=כן}}
 
עוד קבע ה[[רמב"ם]] שמי שמידותיו לא ממוצעות, הדבר יפגום בתפיסות ה[[רוחניות]] שלו, ואדם כזה לא יוכל להיות מואר באור התבונה הבהירה ולהגיע אל האמת, מפני שכל תכונת נפש שאיננה ממוצעת ומאוזנת, מהווה חיץ בינו לבין תפיסת האמת{{הערה|ראו פרקים שלישי ושביעי ב[[שמונה פרקים]].}}. כך למשל, אדם [[גאווה|גאוותן]] יישאר בקיבעון מחשבתי ולא יוכל להתקדם, משום שלא יהיה מוכן להודות בטעויותיו, ו[[פחד]]ן יפחד להגיע למסקנות נועזות ומרחיקות לכת.