שביל הזהב

הדרך האמצעית, שביל הזהב או דרך האמצע הם מושגים בתורת המידות שראשיתם בפילוסופיה של העת העתיקה והמזוהים, בספרות היהודית, בעיקר עם הרמב"ם שהושפע מהגותו של אריסטו. הליכה באמצע המתון וריחוק מהקצוות תכונות הנפש והתנהגות בדרך האמצעית המשלבת את שני הצדדים. לפי אריסטו והרמב"ם, אדם מוסרי הוא אדם המנהל את אורחות חייו על פי עיקרון זה. שיטה זו מובאת כחלק ממכלול תפיסתו של הרמב"ם על אודות מהות הנפש בפרק הרביעי של שמונה פרקים. תכלית ההליכה בדרך האמצעית היא להביא אושר אישי לאדם, וכן להוריד את סף האלימות והטרור בחברה שלו.

אריסטו, פרוטומה משיש, העתק רומי של יצירה מאת ליסיפּוֹס מסביבות 330 לפנה"ס

ביאור השיטה

מהי הדרך האמצעית?

"הדרך האמצעית" הוא השם שנתן הרמב"ם בהשפעת הפילוסוף היווני אריסטו למושגים הבאים, השגורים בפי העם כמו: שביל הזהב, דרך האמצע, דרך ישרה, דרך ביניים, דרך ארץ, דרך המלך ועוד. אריסטו, ובעקבותיו הרמב"ם, ראו ערך חשוב בתיקונו המוסרי של האדם ובאיזון תכונות נפשו, וקבעו שהאדם צריך להגיע לאיזון בין תכונות נפשו ולהתרחק מקיצונויות אל האמצע. לפי המיפוי של הרמב"ם, כל תכונה מתכונות האדם נמצאת על סקאלה בין שני קצוות- קצה-יתיר וקצה-חסיר - ששניהם רעים ומזיקים לאדם, מפני שהקצה-היתיר יש בו עודף, ואילו בקצה-החסיר יש חיסרון. למשל, חמדנות וריבוי תאווה היא תכונה שבקצה ה"יתיר" ופרישות וסיגוף היא התכונה ההפוכה, בקצה ה"חסיר". האדם צריך לשאוף להגיע לאיזון ולהיות בכל מידה ותכונה באמצעיתה, לאדם כזה קורא הרמב"ם "חכם". הוא התנגד לתפיסה הדטרמיניסטית, וטען כי לאדם יש בחירה חופשית ויכולת לשנות את תכונותיו.

הגדרת הדרך האמצעית

לפי דברי הרמב"ם, המטרה היא להידמות לה' ככל שניתן. אם כן, הגדרת "הדרך האמצעית" צריכה להיות הפעלת שיקול דעת כדי לדעת מה הפעולה הנכונה ביותר לעשות כעת ולא לנהוג את אותה פעולה בכל מצב. למשל, השילוב הנכון בין מידת האומץ ומידת הפחד או הזהירות, אינו הסתכנות אך ורק במקומות שבהם ההסתברות להתרחשות דבר רע היא פחות מ-50%, אלא שימוש נכון באומץ מתי שהוא נצרך (יכול לפעמים להגיע גם למצבים של ייהרג ואל יעבור) וזהירות מסוימת במצב שהחיים יותר חשובים מהפעולה שמתכוונים לעשות. וזו ההליכה בדרכיו של אלוהים שעושה תמיד את המעשה הנכון ביותר לעשות באותן הנסיבות, בין אם הוא נראה כקרוב יותר לקצה זה ובין אם הוא נוטה יותר לכיוון ההפוך. לכן, כאשר מוזכרת "הדרך האמצעית" כדרך מתונה ומאוזנת, הכוונה היא לכך שעל האדם לאתר את שתי המידות הקיצוניות בכל תחום, ולבחור בכל מצב נתון כיצד עליו לפעול וכיצד לאזן בין שני הצדדים, כדי להגיע לרמה הראויה, שהיא לאו דווקא ממוצע מתמטי, אלא 'אמצע-יחסי'.לכל אדם ולנסיבות הקיימות. דוגמה נוספת- כאשר אדם נמצא באירוע חברתי ויש בידו שתי אפשרויות לתקשר עם סביבתו - לפטפט ללא הפסקה או לשתוק שתיקה מוחלטת - עליו לבחור בכל סיטואציה תגובה שונה למצב, לפעמים יטה קצת יותר לצד הפטפטנות וידבר עם חבריו, ולפעמים יבין שעליו לשתוק ויטה יותר לכיוון השתיקה. וזוהי הדרך האמצעית האמיתית - שבה האדם איתר את שני הצדדים ובוחר כיצד לשלב ביניהן בצורה נכונה במצבים השונים, ועל ידי כך הוא מדמה לה'.

הדגמה במידות

ביחסו של האדם לסכנות שבחיים, שתי המידות ההופכיות הן- מצד אחד, פחדנות שבה האדם נרתע מלצאת אל העולם ולפעול בו, תכונה שגורמת לו לקפוא על שמריו ולחוות מעט ממה שהעולם יכול להציע לו. מצד שני יש את ההרפתקנות, שהיא מידה הופכית לפחדנות, בה האדם מסכן את חייו ללא כל סיבה אמיתית. בין שתי המידות האלו יש את אומץ הלב שבו האדם לא בורח מעימותים, ומסכן את עצמו בעת צורך למטרה טובה, כמו בעת מלחמה או כאשר הוא צריך לגונן על עצמו או על קרוביו.

ביחסו של האדם לרכוש, הקמצן הוא אדם ששומר על רכושו מכל משמר, אחרים לא נהנים ממנו ולפעמים גם הוא עצמו אינו נהנה מרכושו. הפזרן לעומת זאת, הוא אדם שנותן ללא כל חשבון מרכושו ויכול בקלות להגיע לשוקת שבורה, ואילו הנדיב הוא אדם שמוציא מכספו במידה ובמשקל לפי הצורך של מקבל הנדבה מצד אחד ולפי המתנאים לנותן הנדבה, שלא תפגע ביציבותו הכספית.

במצב רוחו של האדם, מידה קיצונית אחת היא העצבות. אדם עצוב בדרך כלל לא ירצה לעשות כלום מרוב ייאוש ועצב. ובצד השני יש את הליצנות שהיא עליזות יתירה שלפעמים מגיעה גם להוללות וקלות ראש ש"מרגילים את האדם לערוה". המידה האמצעית היא שהאדם שמח, כלומר שהוא מרוצה ממה שיש לו ועושה את הדברים הנכונים ולא מתייאש מלתקן את מה שמקולקל. וכך בכל התכונות האחרות אשר בנפש האדם.

יוצאי דופן

אף שהרמב"ם בשמונה פרקים (פרק ד'), כותב בפירוש "שנטייתו של האדם מהענווה לצד שפלות הרוח מעט", היא דרך החסידים ונעשית "לפנים משורת הדין", בהדרכתו לציבור, הוא טוען שהגאווה והכעס הן מידות יוצאות דופן, שכל אחד צריך להתרחק מהן לגמרי, עד הקיצוניות השנייה. במידה זו ניכרת התרחקות שלו מאריסטו, שסבר שהאדם ראוי שיכיר בערך עצמו, ואיננו צריך להיות שפל רוח.

וכך כתב הרמב"ם:

ה- ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק עד הקצה האחר--והוא גובה הלב, שאין הדרך הטובה שיהיה האדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה למאוד. ולפיכך נאמר במשה רבנו "עניו מאוד" (במדבר יב,ג), ולא נאמר עניו בלבד. ולפיכך ציוו חכמים, מאוד מאוד הוי שפל רוח. ועוד אמרו שכל המגביה ליבו--כפר בעיקר, שנאמר "ורם, לבבך; ושכחת את ה' אלוהיך" (דברים ח,יד). ועוד אמרו בשמתא דאית ביה גסות הרוח, ואפילו מקצתה. ו- וכן הכעס, דעה רעה היא עד למאוד, וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס, ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו, או על הציבור אם היה פרנס, ורצה לכעוס עליהם, כדי שיחזרו למוטב--יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מידמה איש בשעת כעסו, והוא אינו כועס.

— משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות דעות, פרק ב' הלכות ה'-ו'

כלומר, ביחס למידות הכעס והגאווה, עדיף להתרחק עד הקצה האחר, של הרוגע והשפלות. אך יש שאמרו שאין כוונת הרמב"ם להגיד שצריך להתרחק עד הקיצוניות, אלא רק להגיד שבמידות האלו, דרך האמצע הרבה יותר קרובה לקצה אחד מאשר לקצה השני, אך ודאי שהשפלות והאדישות הן רעות. גם מדברי האורחות צדיקים רואים שלדעתו, יש צורך גם בגאווה וכעס, כדי להוכיח חוטאים, למשל.

תיקון המידות של האדם

פסלו של הרמב"ם בקורדובה

על פי אפלטון, הדרך לתיקון המידות הרעות היא לימוד פילוסופיה ומהות העולם^{[דרוש מקור]} ועל ידי הלימוד, הוא יבין בשכלו שהדרך שבה הוא הלך אינה נכונה והוא צריך להשתנות. אך הרמב"ם קבע, שכדי שהאדם ישנה את תכונותיו, לא מספיק לחשוב שצריך להיות אחרת ואף לא ללמוד על מעלת התכונה הטובה, אלא פשוט צריך לתרגל ולהתרגל לעשות אחרת. לפיכך יש לעסוק בעשיה מתקנת, בדומה למה שקבע רבנו בחיי אבן פקודה: "שאחרי המעשים ימשכו הלבבות" (ובדומה לזה: ספר החינוך מצווה טז'). מבחינת הרמב"ם, עשיה מתקנת היא לעשות מעשים שהם מעין התכונה שאותה רוצים לרכוש והמעשים יטביעו חותם בנפש האדם וישנו אותה להיות כפי שרצוי בעיניו.

הרמב"ם מחלק את אופן תיקון המידות של האדם לשלושה מצבים:^{[דרוש מקור]}

• אדם שסטייתו מהאמצע בתכונה מסוימת קטנה והוא מודע לה - יחזור באותה תכונה לאמצעה באטיות ובהתמדה, עד שיגיע לאמצעה.
• אדם שסטייתו מהאמצע בתכונה מסוימת גדולה והוא עדיין מודע לסטייה - ילך לקצה ההפוך של האמצע של התכונה, (ראה דוגמאות בהמשך), ילמד על התנהגות ההפוכה להתנהגותו, וכך יחזור לאמצע.
• לעומת שני המקרים הקודמים - בהם האדם מודע לסטייתו, המקרה השלישי מדבר על אדם שסטייתו גדולה והוא אינו מודע לה - במקרה זה קורא הרמב"ם לאדם כזה "חולה בנפשו", וכמו שאדם הולך לרופא במקרה של מחלת גוף, ילך אדם החולה בנפשו "אל החכמים" שירפאו אותו מחולי הנפש, וכך קורא הרמב"ם לפרק הרביעי מפרקי אבות בשם "ברפוי חולי הנפש".

למשל, אדם שהוא קמצן צריך לכפות את עצמו לפזר מכספו שוב ושוב, עד שתכונת הנדיבות תקבע בנפשו ואדם פחדן צריך לעשות מעשים נועזים כמה פעמים, עד שישתחרר מהפחד וכן הלאה. עם זאת, אדם שהוא פזרן גם כן יצטרך להתקמצן יתר על המידה על מנת להיהפך לנדיב, אך הרמב"ם מציין שהעבודה אצלו תהיה הרבה יותר קצרה.

בדומה לזה, ישנה אבחנה נוספת, והיא שלעומת ה"חכם" שנמצא ממש בדרך האמצע, ה"חסיד" הוא אדם שמטה את מידותיו מעט מאמצע התכונה, בדרך כלל לצד הנוטה יותר לכיוון הפחות טוב לאדם עצמו (פזרנות ביחס לקמצנות, נועזות ביחס לפחד או זהירות, שפלות ביחס לגאווה, אדישות ביחס לכעס ועצבנות וכדומה). הסיבה לכך היא שרוב בני האדם נוטים יותר לצד ההפוך למידות הללו ואם אדם יקפיד להיות בדיוק באמצע, נטייתו הטבעית תחזיר אותו לאותו צד בלי שהוא ישים לב. לכן, כדי לפתור בעיה זו, נזהרו ה"חסידים" לעשות מעשים הנוטים יותר לצד השני.

כפי הנראה, תיקון המידות, אינו דבר קל, אך אפשרי אם נוהגים בצעדים קטנים, בהתמדה ובסבלנות לאורך זמן.

הדרך האמצעית בכתבי הקודש היהודיים

אנחנו מוצאים את הדרך האמצעית בכמה מכתבי הקודש שלנו, כמו: בתנ"ך, המשנה, בתלמוד ובתוספתא.

הדרך האמצעית בתנ"ך

בספר "משלי", המיוחס לשלמה המלך (976-931, לפנ"ס), (ספר משלי, פרק ד', פסוק כ"ז) נאמר: ”אל תט ימין ושמאול הסר רגלך מרע.”. בפירוש ר' יצחק עראמה נאמר: ”שישמור מהימין ושמאל בכוונותיו, שהם קצות היתרון והחסרון אשר בגל המדות, רק שיכוון אל חוט השערה אשר באמצע..”

הדרך האמצעית במשנה

רבי יהודה הנשיא, שערך וחתם את המשנה במאה השלישית אומר (משנה, מסכת אבות, פרק ב', משנה א'): ”איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם." והרמב"ם ב"פרוש המשנה" לפסוק זה אומר: "מבאר הוא שהדרך הישרה הן פעולות הטוב אשר בארנו בפרק הרביעי והן הפעולות הממוצעות ...”

וכן אנו מוצאים ב"אבות דרבי נתן" (מהמסכתות הקטנות שבסוף ספר זרעים, נוסח א', פרק 28 פסוק י') כתוב: ”לאיסטרטיא (דרך המלך) שהיא עוברת בין שני דרכים: אחת של אור (אש) ואחת של שלג. אם מהלך כנגד האור, הרי נכווה באור. ואם מהלך כנגד השלג, הרי הוא לוקה בצינה. כיצד יעשה? ילך בינתיים, יזהר בעצמו שלא יכווה באור ושלא ילקה בצינה.”

הדרך האמצעית בתלמוד

בתלמוד הירושלמי (עריכתו הסתיימה בשנת 370 לסה"נ) אנו קוראים: ”התורה הזו דומה לשני שבילים אחד של אור ואחד של שלג היטה בזה מת באור היטה בזו מת בשלג, מה יעשה יהלך באמצע.”

על בסיס המילה "תורה" שמופיעה בפסוק זה, ניתן לקרוא לשיטה בשם "תורת הדרך האמצעית".

הדרך האמצעית בתוספתא

בתוספתא המצורפת למשנה (שנערכה אחרי המשנה במאה השלישית לסה"נ) נאמר (ספר מועד, חגיגה ב, ב): ”ועד משלו משל למה הדבר דומה, לאיסתרא העוברת בין שני דרכים אחד של אור ואחד של שלג הטה לכאן ונכוה (באור) הטה לכאן נכוה בשלג מה עליו על האדם להלך באמצע ובלבד שלא יהא נוטה לא לכאן ולא לכן.”

ועוד אנו מוצאים בתוספתא (ספר האגדה^{[דרושה הבהרה]}, עמ' תרנא, וסג) ”דרך הרואים להלך באמצע, הסומאים - בצדדים.”

הדרך האמצעית - מצווה מן התורה

הרמב"ם מגדיר בספרו 'משנה תורה', ספר המדע, שהדרך האמצעית היא "דרך ה' " (פרק א, הלכה ז), ומהגדרתו זו נובעת הכללת בדרך האמצעית לכלל המצווה השמינית של 'מצוות עשה' האומרת "הציווי שנצטווינו ללכת בדרכיו" (10) (ספר המצוות להרמב"ם), בדרכי ה'. המסקנה מהאמור לעיל היא שללכת בדרך האמצעית היא מצווה מן התורה, לפי הרמב"ם. בתור שכזו כל יהודי, לא רק יכול ללכת בדרך זו, אלא שהוא חייב - חובה מן התורה - ללכת בה, והרמב"ם מוסיף 'בכל כוחו'. וכך נאמר:

כך למדו (חז"ל) בפירוש מצווה זו: מה הוא (אלוהים) נקרא חַנּוּן, אף אתה היה חנון. מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום. מה הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש. ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכנויין- ארך אפים ורב חסד, צדיק וישר, תמים, גבור וחזק וכיוצא בהן, להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו.

— משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות דעות, פרק א', הלכה ו'

עוד קבע הרמב"ם שמי שמידותיו לא ממוצעות, הדבר יפגום בתפיסות הרוחניות שלו, ואדם כזה לא יוכל להיות מואר באור התבונה הבהירה ולהגיע אל האמת, מפני שכל תכונת נפש שאיננה ממוצעת ומאוזנת, מהווה חיץ בינו לבין תפיסת האמת. כך למשל, אדם גאוותן יישאר בקיבעון מחשבתי ולא יוכל להתקדם, משום שלא יהיה מוכן להודות בטעויותיו, ופחדן יפחד להגיע למסקנות נועזות ומרחיקות לכת.

הרמב"ם אף הוסיף סיבה "בריאותית" ואמר שנפש בריאה היא זו שהולכת ב"דרך האמצעית". וכשם שמי שחולה בגופו פונה לרופא, כך גם על מי שלוקה בנפשו, והיא איננה מתוקנת, ללכת לרופא הנפש, שהוא לשיטתו הפילוסוף או החכם.

בנוסף לכך, כאשר האדם נוטה לקיצוניות במידה אחת היא עלולה להשתלט על חייו ולהפוך אותו אובססיבי לדבר, באופן שכל התכונות האחרות שלו יכנסו לצללים ולא יהיו מפותחות. כך, אם האדם נעשה חולה עבודה, כל הצדדים האחרים בחייו, כמו משפחה וחברים, יפגעו. וכן אם הוא נוטה לחרדות ופוביות באופן קיצוני, הוא יחשוש מכל דבר, וחלק ניכר ממחשבותיו וממרצו יופנה לעניין זה על חשבון דברים אחרים. כך יוצא שמידה קיצונית אחת גוזלת מהאדם הרבה מאוד אנרגיה, על חשבון דברים אחרים שהיה יכול לעשות.

בכל האמור בחלק מתרי"ג המצוות ש"בין אדם לחברו", שהרמב"ם מגדיר בספרו 'מורה נבוכים' (חלק שלישי, פרק לא), בתוספת המצוות כמו: מצוות קידושין, טהרה, אכילה ושתייה וכדומה, שהרמב"ם הכליל במצוות שבין אדם למקום, כדי להדגיש את חשיבותן, הן למעשה ולהלכה מהוות את הדרך האמצעית. ומתוך רשימת המצוות הזו, מצוות עשה הן המידות הטובות - אותן יש לעשות, ולעומתן מצוות לא תעשה - אשר מהן יש להתרחק ולא לעשות. (ראו הספר תורת הדרך האמצעית פרק-משנה 5.10).

תכלית תורת הדרך האמצעית

על פי דברי אריסטו (בספר 'אתיקה') המטרה העליונה של חיי האדם היא לחיות באושר. על פי אריסטו, האושר הוא מצב יציב הנמשך באופן קבוע, ומשיגים אותו רק על ידי חיים שמתנהלים על פי המידות הטובות, המתבטאות בדרך האמצעית, המהווה 'סגולה טובה' להבאת האורה.

התכלית השנייה של תורת הדרך האמצעית היא לפתור בעיות בין בני אדם בדרך של שלום משא ומתן, ללא אלימות, שכן עקרון 'השוויון' הוא עקרון יסוד של הדרך האמצעית, בהיות האמצע נמצא במרחק שווה בין שני הקצוות (הקיצוניות). מעקרון השוויון נובע עקרון 'ואהבת לרעך כמוך'. וכשם שאדם אינו מעוניין שיעשו דברים רעים, כך הוא לא יעשה דברים רעים לחברו, ויפתור כל קונפליקט במשא ומתן וללא אלימות כל שהיא. הדבר מתבטא גם בקונפליקטים בין עמים, כאשר גם אותם, לפי תורת הדרך האמצעית, יש לפתור רק בדיבורים טובים, ללא אלימות, טרור ומלחמות,

מקורות הדרך האמצעית בחז"ל

הרמב"ם במשנה תורה מייחס שיטה זו לחכמים הראשונים (חז"ל) ואף לאברהם אבינו. לפי דבריו, שיטה זו היא אפילו מצווה בתורה. ואכן, גם בתוספתא וגם בירושלמי מובא משל לשביל העובר בין שתי דרכים- אחת של אש ואחת של שלג- שהדבר הנכון ביותר לעשות הוא להלך באמצע, כדי לא להישרף באש ולא לקפוא בשלג. רבי יצחק עראמה אפילו מפרש על פיה את הפסוק ”אל תט ימין ושמאל - הסר רגלך מרע” (ספר משלי, פרק ד', פסוק כ"ז).

הוגים נוספים שהלכו בדרך זו

• ספר החינוך במצווה תרי"א מונה גם כן את מצוות "והלכת בדרכיו" ואף הוא אומר שהדרך הטובה היא דרך האמצע.
• ר' עובדיה מברטנורא, בפירושו על המשנה: "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם."- ”...שילך בכל המידות בדרך האמצעי ולא יטה לאחד משני הקצוות...”.
• מבנהו הכללי של ספר אורחות צדיקים מורה על כך שאין אף מידה שהיא טוב מוחלט, אלא בכל מידה יש צד טוב וצד רע. וכך הוא כותב בהקדמה לספרו: "...יש מידה שצריך להשתמש בה ברוב המקומות, ויש מידה שצריך להשתמש בה מעט...לכן, בהיות האדם שוקל בפלס המאזנים לקח מכל מידה שעורה, לא יפחת ולא יוסיף, בזה יגיע לתכלית הטובה."- רואים שהוא אומר שמכל מידה צריך לקחת משהו.
• גישה דומה אימצה האסכולה הביהביוריסטית, מאות שנים לאחר מכן.

תורת הדרך האמצעית בעולם

תורת הדרך האמצעית נמצאת בעולם מזה 2,500 שנה בתרבויות רבות, בהן הסינית, הבודהיסטית, היוונית, הנוצרית והאסלאמית.

בתרבות הסינית

דזה-סה, נכדו של החכם קונפוציוס (551-479), חיבר את הספר 'דרך האמצע וקיומה', שתורגם לעברית בהוצאת מוסד ביאליק (ראו גם הספר תורת הדרך האמצעית, פרק ראשון). האמצע הקונפוציאני מושג דומה אולם שונה מהאמצע האריסטוטלי.

בתרבות הבודהיסטית

גאוטמה בודהא (563-483) שהביא את הבודהיזם לעולם, בדרשתו הראשונה המקודשת ביותר לבודהיסטים, הנקראת "הנעת גלגל הדהרמה", מיד אחרי שקיבל את 'הארתו', ובמשפטו הראשון אמר: "... מצאתי את דרך הביניים...". (ראו 'תורת הדרך האמצעית' פרק-משנה 2.8).

בתרבות היוונית

הפילוסוף היווני אריסטו (384-323) כתב על הנושא את ספרו "אתיקה", שדן באופן יסודי וסיסטמטי בשיטה. תורתו זו של אריסטו שימשה בסיס לדרך האמצעית בנצרות מצד אחד וביהדות של הרמב"ם מהצד האחר (הספר של אריסטו תורגם לעברית והוצא לאור על ידי שוקן הוצאה לאור. ראו גם הספר תורת הדרך האמצעית, פרק שלישי).

בנצרות

הקדוש הנוצרי תומאס אקווינאס (1125–1274) אימץ את תורת הדרך האמצעית של אריסטו בספרו "סומה תאולוגיקה" (חלק 2, פרק 1, שאלה 64), הרחיבה והטה אותה לכיוון הדתי-נוצרי.

באסלאם

בקוראן (632 לספה"נ) - הספר הקדוש ביותר של האסלאם, אנו מוצאים (בסורת אל-בקרה (פרשת הפרה), פסוק 143), שנאמר: "וג'עלנקום אומה וסאטא...", ובעברית 'עשינו אתכם אומה אמצעית...'. מכאן התפתחה 'הואסטיה', שהיא האמצעיות באסלאם אשר מחייבת את המאמין האסלאמי ללכת בדרך האמצעית בכל ימי חייו.

תפוצת תורת הדרך האמצעית בעולם

אוכלוסיית ארבע התרבויות האמורות לעיל מונה כ-85% מאוכלוסיית העולם כולו, לכן חינוך ילדים ומבוגרים לפי תורת הדרך האמצעית, כל תרבות על בסיס המסורת שלה, לרבות ביהדות, עשויה להצליח ולהביא אושר אישי לבני אנוש ולשלום בין האנשים לבין עצמם וגם בין העמים כולם, עד לכדי שלטון אחד בעולם, לפי קונפוציוס הסיני (ראו הספר תורת הדרך האמצעית, פרקים שמיני ושנים עשר).

ראו גם

• תיקון המידות
• מנציוס
• האתיקה של אריסטו
• אל תהי צדיק הרבה
• הטוב מאוד הוא האויב של הטוב

לקריאה נוספת

• 'תורת הדרך האמצעית', 'הדרך לאושר אישי ולשלום עולמי, בחמש תרבויות', מאת סמי שמואלי, בהוצאת אופיר ביכורים, 2015, תקציר של הספר ראו באתר www.middle-way.org.il
• מורה נבוכים, חלק ב' פרק לו', אוניברסיטת תל אביב
• שמונה פרקים לרמב"ם, פרק רביעי, אתר הגות
• דרך האמצע בהלכות דעות לרמב"ם באתר סנונית

קישורים חיצוניים

• מאמרו של הרב אלחנן סמט באתר דעת
• קובץ מאמרים באתר "תורת הדרך האמצעית"
• שביל הזהב, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)