AIM-132 אסראם – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ ←היסטוריה: תיקון טעות הקלדה תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה מיישום נייד |
←היסטוריה: הגהה, replaced: ו-א ← וא |
||
שורה 26:
ב[[שנות ה-80 של המאה ה-20]], התפתחה הסכמה בתוך מדינות [[נאט"ו]] שעל פיה [[ארצות הברית]] תפתח טילי אוויר-אוויר לטווח בינוני (ה-[[AIM-120 אמראם]]), על מנת להחליף את ה-[[AIM-7 ספארו]] המתיישן, ואילו בריטניה ו[[גרמניה המערבית]] יפתחו טילי אוויר-אוויר לטווח קצר (ה-AIM-132 אסראם), על מנת להחליף את ה-[[AIM-9 סיידווינדר]] הוותיק.<br />
גרמניה פרשה מפיתוח הטיל בתחילת [[שנות ה-90 של המאה ה-20|שנות ה-90]], עם [[איחוד גרמניה (המאה ה-20)|איחוד גרמניה]], ובאביב [[1995]] יזמה פרויקט נפרד - ה[[איריס-טי]]. החלטה זו הונעה עקב הבנת הביצועים של הטיל הסובייטי [[וימפל R-73]] (קוד נאט"ו: AA-11 ארצ'ר) שנשאו מטוסי ה[[מיג 29]] שירשה גרמניה במהלך האיחוד (הסתבר כי נאט"ו הפחיתה בצורה משמעותית מערך הטיל הרוסי). למעשה, גרמניה ביקשה לעצב מחדש את האסראם, כך שיוכל להתחרות בארצ'ר מבחינת יכולת תמרון, בעוד בריטניה העדיפה לעשות זאת באמצעות יצירת טיל מהיר במיוחד, בעל [[גרר (כוח)|גרר]] נמוך, שאמנם יהיה מוגבל תמרון ביחס לארצ'ר, אך בעל יתרון משמעותי בטווח הפעולה ביחס לסיידווינדר המערבי. מאחר ששתי המדינות לא יכלו להגיע לעמק השווה בעניין, פרשה גרמניה מכלל פעילות בפיתוח האסראם.<br />
עקב התקדמות איטית במיוחד ועיכובים רבים במהלכי הפיתוח, החליטה גם ארצות הברית לזנוח את מעורבותה בפרויקט, ובמקום זאת להשקיע בפיתוח גרסה מתקדמת של הסייווינדר - AIM-9X. באופן אירוני, שלושת הטילים השונים (AIM-9X, אסראם
לאחר שנים רבות של פיתוח, נכנס הטיל בשנת [[1998]] לשירות מבצעי ב[[חיל האוויר המלכותי]], וכיום נושאים אותו מטוסי [[טייפון (מטוס)|טייפון]], [[טורנדו (מטוס)|טורנדו]] ו[[בריטיש אירוספייס הרייר II|הארייר]]. גם חיל האוויר ה[[אוסטרליה|אוסטרלי]] רכש את הטילים לשימוש במטוסי ה-[[F/A-18 הורנט]] שבשירותו.
| |||