תח'ת-י סולימאן – הבדלי גרסאות

'''תח'ת-י סולימאן''' ([[פרסית]] '''تخت سلیمان''' - "תח'ת-י סולימאן" או "כס שלמה") או '''מקדש האש של אזרגושנאספ''' (בפרסית: آتشکده آذرگُشنَسب) סמוך לעיר [[תכאב]] (تکاب; [[כורדית]] Tikab) ב[[מערב אזרבייג'ן|מחוז מערב אזרבייג'ן]] בצפון-מערב [[איראן]], הוא אתר ארכאולוגי ששימש כמרכז [[זורואסטריות|זראוסטריזורואסטרי]] בתקופת ה[[סאסאנים]] ב[[המאה ה-6|מאה ה-6]] וב[[המאה ה-7|מאה ה-7]], ונבנה באופן חלקי בתקופת [[האימפריה המונגולית]] ב[[המאה ה-13|מאה ה-13]]. בשנת [[2003]] הוכרז המקום כ[[אתר מורשת עולמית]].

[[האימפריה הסאסאנית]] שהתקיימה בין [[המאה ה-3]] ל[[המאה ה-7|מאה ה-7]] השיבה את הדומיננטיות הפרסית לרמות איראן, לאחר שאלה נשלטו משך 600 שנים על ידי התרבות ה[[הלניזם|הלניסטית]] ועל ידי ה[[פרתים]]. הסאסאנים ביססו סגנון אדריכלי אשר שאב הן מהמקורות ה[[הממלכה האחמנית|אחמנים]] והן מההשפעות ההלניסטיות והפרתיות, וסגנון זה השפיע מאוחר יותר על האדריכלות ה[[אסלאם|אסלאמית]]. בשל חשיבותם של האש והמים בתרבות הפרסית והזראוסטרית, נמשכו הפרסים לאזורים של פעילות [[הר געש|געשית]], בפרט כאשר הייתה בהם גם נוכחות של גופי מים. הסאסאנים החיו את הזרסטרואיזםהזורואסטריזם, העניקו לו מעמד של דת רשמית ובנו מקדשים לעבודת האש. עוד סגדו הסאסאנים לאלה [[אנאהייתה]] (آناهیتا); Anahîta), שהייתה אלה המים והאדמה.