לוקה וקס – הבדלי גרסאות

בשנות השבעים לחייה, פנתה לוקה וקס אל לימודים ויצירה [[אמנות חזותית|אמנותית]] ב[[ציור]] וב[[פיסול]]. עבודות הפיסול שלה מתארות זיכרונות ילדות ונעורים ב[[יהדות מזרח אירופה|מזרח אירופה]] בטרם השואה. לדברי וקס, היא רצתה לשמר את דמותם של היהודים "את אורח חייהם, את עיסוקיהם, את תלמידי החכמים, יהודים מתפללים, נשים מדליקות נרות, בעלי מקצועות שונים ודמויות יהודיות". במסיבת יום הולדתה המאה, מוקפת בחברים וידידים, אמרה וקס: "אני יהודיה בת אלפיים!".{{הערה|[[תקוה וינשטוק]], אוריגינלים של בגין, '''מעריב תל אביב''', י"ד בניסן תשנ"ב (17 באפריל 1992), עמ' 34 – 35.}}

 

 

האמן [[יואב דגון]] כתב בפתח אלבום יצירותיה '''היהודים שלי''', כי העבודות מבטאות: "עולם אילם מלא הבעה אקספרסיבית, עדות זועקת שהיוצרת יוצקת אל ברואיה שוב ושוב כדי להאחז בחיים".{{הערה|יואב דגון, בתוך: לוקה וקס, '''היהודים שלי''', עמ' 9.}} פרופ' [[שבח וייס]] כתב כי "הדמויות מן העיירה הן הסבתא והסבא שלנו, הורינו, הדודות והדודים, הרחוב היהודי, השכונה והעיירה והמחוז". לדבריו, "את כל אלה הנציחה לוקה וקס, מעשה של חסד ואמנות צרופה".{{הערה|שבח וייס, בתוך: לוקה וקס, '''היהודים שלי''', עמ' 7.}} בדברי ברכתו לתערוכת הקבע שלה במכון ז'בוטינסקי אמר מנכ"ל המכון [[יוסי אחימאיר]], כי האמנית והתורמת אמנם ספונה בביתה, אך בתוך עמה היא יושבת, שם היא מציירת ומפסלת: "מציירת – פרחים, מפסלת – אך ורק יהודים. היא יצרה אותם, היא אוהבת אותם, קשה לה להיפרד מהם – כי הם 'כל כך נחמדים', כדבריה. יהודים – לא פסלים!"; אחימאיר ציין, כי "מבחינתה, אין זו רק אמנות, אין זו יצירה פיסולית לשמה, זוהי בריאה, שיחזור העולם שהיה ואיננו עוד, עמך בני עמנו, שואבי מים, חוטבי עצים, קוראי ספר, מתפללים עטופים בטליתות, כליזמרים וכליהם בידיהם, רקדנים, לומדי תורה, נשים בלבושן המסורתי, גברים בדלותם – ומי לא?".{{הערה|יוסי אחימאיר, דברים בפתיחת תערוכתה של לוקה וקס, חנוכה תשס"ט ([[23 בדצמבר]] [[2008]]), תיק פ 358 – 1, ב[[ארכיון מכון ז'בוטינסקי בישראל|ארכיון]] [[מכון ז'בוטינסקי]] בתל אביב.}}