תיאטרון בישראל – הבדלי גרסאות

המחזאות הישראלית המקורית של התקופה הסתמכה על מסורת "ישר מן החיים", מילת המפתח הייתה רלוונטיות ולוקליות, המחזה צריך לומר דבר מה המתקשר לחיי הארץ,{{הערה|שם=waitz|1=}} החומרים מהם נוצרו המחזות היו, בנוסף לחוויות מלחמת העצמאות גם חיי ה[[קיבוץ]] (למשל "[[חדווה ואני]]", [[אהרון מגד]], [[1954]]), ה[[מעברה]] וה[[העלייה ההמונית]] (למשל "[[קזבלן]]", יגאל מוסינזון, [[1953]]) והחיים העירוניים במדינת ישראל מנקודת מבט סאטירית (מחזותיו של [[אפרים קישון]] כגון "שמו הולך לפניו", 1953; "שחור על גבי לבן", [[1954]]; "הכתובה", [[1959]] ו-"אף מילה למורגנשטרן", [[1960]] ו"[[איי לייק מייק]], אהרון מגד, [[1956]]). במהלך שנות החמישים הופיעו על בימות "הבימה" ו"האהל" לבדם כשלושים מחזות מקוריים, זאת לעומת כשלושה-ארבעה בלב שהוצגו במהלך [[שנות ה-40 של המאה ה-20|שנות הארבעים]].{{הערה|שם=sixties|1=בן עמי פיינגולד, '''שנות ה-60 בתיאטרון הישראלי''', בתוך: [[חנה יבלונקה]] ו[[צבי צמרת]] (עורכים), '''העשור השני: תשי"ח-תשכ"ח''', [[יד יצחק בן-צבי]] 2000, עמ' 243}} בתקופה זו נוצרו פחות אלגוריות מקראיות, שהיו נפוצות בעיקר בתיאטרון האהל, הבולטת שבהן היא "[[אכזר מכל המלך]]" ([[נסים אלוני]], הבימה, 1953) ונושא [[השואה]] כמעט ולא עלה, כאשר יוצא דופן הוא "[[בעלת הארמון]]" ([[לאה גולדברג]], הקאמרי, [[1955]]). ב-1965 הוצגו לראשונה "לוחמים עייפים", אנטי-הרואיים ב"מחזה רגיל" מאת [[יורם מטמור]] (הקאמרי, 1956).{{הערה|שם=sixties|1=}}

 

 

=== שנות השישים (עד מלחמת ששת הימים) ===