תשלום עיתי ותשלום חד-פעמי – הבדלי גרסאות

 

המסקנה מכל האמור היא, שעל בית המשפט להמעיט בפעולות פטרנליסטיות המתבססות על ערכים אישיים של שופטיו. עשייה מסוג זה היא מתפקידיו של המחוקק. ערכיו ידועים ועומדים למבחן הציבור. חיקוק [[חוק]], שבבסיסו עומדת [[נורמה]] שנויה במחלוקת, יהיה צורם פחות מחקיקה שיפוטית בתחום זה{{הערה|1=שם, בעמ' 561. לנקודת מבט שונה, ר' Kennedy, Distributive and Paternalist Motives in Contract and Tort Law, with Special Reference to Compulsory Terms and Unequal Bargaining Power, 41 Md. L. Rev. 563, 624-49 (1982)}}.{{ש}}

ייתכן שזהו אחד ההסברים למהלכיו של ביהמ"ש בתחום הפיצויים העתיים בשנים האחרונות. ככל שהנורמה השלטת מוטה יותר לכיוון גישה אחת, חופש הבחירה של הצדדים לדיון בנושא זה, מצטמצם. התערבות במצב דברים שכזה נועדה להגדיל את חופש הבחירה, ולא לצמצמו{{הערה|1=שם, שם.}}.

ברור כי הכלל השולט היה ועודנו לטובת פיצויים חד-פעמיים. ידוע גם כי במקרים רבים ניזוקים לא היו מודעים ליתרונות שבשיטת הפיצויים העתיים{{הערה|1=י. מלץ ראו ה"ש 3 לעיל, בעמ' 360.}}. במקרים בהם אי הידיעה הובילה לפגיעה קיצונית בחופש הבחירה, ביהמ"ש לא היסס להתערב.