האסכולה הוונציאנית (מוזיקה) – הבדלי גרסאות

'''האסכולה הוונציאנית''' בתולדות המוזיקה, המונח "'''האסכולה הוונציאנית'''" משמש להגדרת ה[[מלחין|מלחינים]], שפעלו הב[[ונציה|וונציה]] משנת [[1550]] בערך עד סביבות [[1610]], והמוזיקה שחיברו. היצירות הפוליכוראליות הוונציאניות משלהי [[המאה ה-16]] היו בין האירועים המוזיקליים החשובים ביותר ב[[אירופה]], והשפעתן על מקצוע המוזיקה בארצות אחרות הייתה עצומה. החידושים שהביאה האסכולה הוונציאנית, בד בבד עם התפתחות ה[[מונודיה]] וה[[אופרה]] שחלה אותו זמן ב[[פירנצה]], מציינים את סיום [[תקופת הרנסאנס]] ואת ראשיתה של [[תקופת הבארוק]] במוזיקה.

עוד גורם, אולי החשוב מכולם, היה קיומה של ה[[בזיליקה]] המפוארת "סאן מארקו די ונציה", על חללה הפנימי היחיד במינו ביציעי ה[[מקהלה]] שלו, המוצבים זה מול זה. ה[[אדריכלות]] המרווחת של הבזיליקה חייבה פיתוח סגנון מוזיקלי, שינצל את אפקט ההד בצורה הטובה ביתר, במקום לחפש דרכים לבטל אותו. כך פותח סגנון הפוליכוראליות הוונציאני, הסגנון האנטיפונאלי המפואר, המציב קבוצות [[זמר|זמרים]] ונגנים להשמיע את תפקידיהם לפעמים אלה מול אלה ולפעמים יחדיו, מאוחדים בצליל ה[[עוגב]]. ה[[מלחין]] הראשון שפירסם אפקט זה היה [[אדריאן וילארט]], שהתמנה למאסטרול[[מאסטרו די קאפלה]] בסאן מארקו בשנת 1527 ונשאר בתפקיד זה עד מותו בשנת 1562. '''ג'וזפה צארלינו''', אחד הכותבים רבי ההשפעה בעולם המוזיקה של דורו, כינה את וילארט "[[פיתגורס]] החדש", והשפעתו של וילארט חדרה לעומק, לא רק כמלחין אלא גם כ[[מורה]], הואיל ורוב הוונציאנים שבא אחריו היו תלמידיו.

גורם נוסף שקידם את תקופת הזוהר ביצירה המוזיקלית היה הדפוסה[[דפוס]]. בראשית [[המאה ה-16]] נעשתה ונציה, המשגשגת והיציבה, למרכז חשוב להוצאהל[[הוצאה לאור]] של [[מוזיקה]]; מלחינים באו מכל קצות אירופה להפיק תועלת מן הטכנולוגיה החדשה, שגילה לא עלה אז על כמה עשרות שנים. מלחינים מאירופה הצפונית - בעיקר מ[[פלנדריה]] ומ[[צרפת]] - כבר עשו להם שם כמלחינים המיומנים ביותר באירופה ורבים מהם באו לוונציה. הנופך הבינלאומי שדבק בחברה המוזיקלית בעיר נמשך גם אל [[המאה ה-17]].

בשנות ה-60' של המאה ה-16 התפתחו שתי קבוצות נבדלות במסגרת האסכולה הוונציאנית: קבוצה מתקדמת בהנהגת [[בלדאסארה דונאטו]] וקבוצה שמרנית, בהנהגת צארלינו, שהיה אז מאסטרו די קאפלה. החיכוך בין שתי הקבוצות הגיע לשיאו בשנת 1569, בקרב פומבי דרמטי בין דונאטו לצארלינו במהלך חגיגות סאן מארקו. החברים בפלג השמרני נטו לסגנון ה[[פוליפוניה]] הפרנקו-פלמית. עם סיעה זו נמנו [[צ'יפריאנו דה רורה]], צארלינו ו[[קלאודיו מרולו]]; חברי הסיעה המתקדמת כללו את דונאטו, [[ג'ובאני קרוצ'ה]] ובהמשך את [[אנדריאה גבריאלי|אנדריאה]] ו[[ג'ובאני גבריאלי]]. עוד נקודת מחלוקת בין שתי הקבוצות נסבה על השאלה, אם יש לתת לוונציאנים - או לפחות לאיטלקים - את משרת הצמרת של מאסטרו די קאפלה בסאן מארקו. בסופו של דבר הייתה על העליונה יד התומכים בכשרונות מקומיים, ובכך באה על קצהלקצה שליטת המוזיקאים הזרים בוונציה; בשנת 1603 התמנה ג'ובאני קרוצ'ה למשרה. ממשיכיו בתפקיד היו [[ג'וליו צ'זארה מרטיננגו]] ב-1609 ו[[קלאודיו מונטוורדי]] ב-1613.

האסכולה הוונציאנית הגיעה לשיא התפתחותה בשנות ה-80' של המאה ה-16, כשאנדריאה וג'ובאני גבריאלי חיברו יצירות ענק למספר [[מקהלה|מקהלות]], קבוצות [[כלי נשיפה ממתכת]] וכליו[[כלי קשת]] ו[[עוגב]]. היצירות האלה הן הראשונות שכללו [[דינמיקה (מוזיקה)|דינמיקה]], ובין הראשונות, שכללו הוראות מפורשות לחלוקת תפקידי הכלים בהרכב. בין נגני העוגב שהיו פעילים בתקופה זו היו קלאודיו מרולו ו[[ג'ירולאמו דירוטה]]; הם החלו להגדיר סגנון וטכניקה אינסטרומנטאלייאינסטרומנטאליים, שעברו לאירופה הצפונית בדורות הבאים והגיעו לשיאם ביצירותיהם של [[יאן פיטרסזון סוולינק|סוולינק]], [[דיטריך בוסקטהודה|בוקסטהודה]], ולבסוף, [[יוהן סבסטיאן באך|באך]].

המונח "האסכולה הוונציאנית" משמש לעתים להבחין בינה לבין ה"אסכולה הרומאית" מאותה תקופה, שהייתה בדרך כלל שמרנית יותר מבחינה מוזיקלית. מרכזים חשובים של פעילות מוזיקלית באיטליה של תקופה זו היו גם ב[[פירנצה]] (ערש הולדתה של ה[[אופרה]]), [[פרארה]], [[נאפולי]], [[פדואה]], [[מנטואה]] ו[[מילאנו]].