עוולת גרם הפרת חוזה – הבדלי גרסאות

לאחר ביסוסם של ארבעת היסודות הראשונים, יש להוכיח כי המתערב פעל ללא צידוק מספיק. יסוד זה שונה מהותית מארבעת קודמיו, אשר הגדרתם ברורה ומובנת. האמורפיות הקיימת בהגדרתו של היסוד יוצרת [[מושג שסתום]], המאפשר לבית המשפט ליצוק לתוכו אינטרסים ושיקולי צדק אשר עשויים להשתנות בין מקרה למקרה. יסוד זה משמש למעשה כמנגנון הגנה פנימי של העוולה בו יכול הנתבע להשתמש. הרציונל שעומד בבסיסו, כפי שסוברת פנינה פרידמן, הינו שישנם אינטרסים בעלי ערך חברתי רב יותר מאשר הערך הטמון בהגנה על זכות חוזית. ניתן ללמוד על השיקולים שמנחים את בית המשפט בהכרעתו בין אינטרסים מתנגשים, מהתבוננות בדין האמריקאי. ה- [http://library.findlaw.com/1999/Jun/1/127691.html Restatements of torts] מונה שלושה צידוקים שניתן לחלקם לכאלה המתבססים על אינטרס עצמי ולכאלה המתבססים על אינטרס הזולת.

 

 

דוגמה נוספת לאינטרס עצמי עוסקת בהגנה על זכות חוזית. בפס"ד לינדסי נ' שיבר, קובע השופט [[חיים כהן]] כי אם נחתם חוזה בין אבי לרעות, הגורם לאבי להפר חוזה קודם עם אבישי, רשאי אבישי לגרום להפרת החוזה בין אבי לרעות ואף להיעזר בבית המשפט על מנת לכפות את הפרתו. פס"ד זה מתבסס על הרציונל האומר כי בהתנגשות בין שתי זכויות חוזיות, הראשונה בזמן תגבור. רציונל זה תקף רק אם רעות ידעה על ההסכם בין אבי ואבישי ולא פעלה בתום לב. החוק מכיר גם במצבים בהם הזכות המאוחרת בזמן תגבור. לדוגמה, סעיף 9 לחוק המקרקעין (תשכ"ט-1969), קובע כי אם רעות לא ידעה מההסכם הראשון, פעלה בתום לב ורכשה את זכותה בתמורה, יכולה זכות זו לגבור על זכותו של אבישי וטענת הצידוק לגרימת הפרת החוזה תעמוד לזכותה של רעות.