ממילא

מיקום ותיאור פיזי

שכונת ממילא מצויה בירושלים, בעמק שהוא המשכו הטבעי של גיא בן הנום, למרגלות העיר העתיקה הממוקמת על רכסי ההרים הסמוכים. גבולותיה של השכונה הם חומת העיר העתיקה במזרח ורחוב המלך דוד במערב, רחוב שלמה המלך וככר צה"ל בצפון, וימין משה והקונסוליה הצרפתית בדרום. סה"כ שטח המתחם הוא כ-120 דונם.

אובייקטים היסטוריים רבים תוחמים את האתר: מגדל דוד, שער יפו, חומת העיר העתיקה, בריכות ממילא והסולטן, ההוספיס סנט וינסנט דה-פול, כנסית נוטר-דאם, הר ציון ומשכנות שאננים. בנוסף להם נמצאים בקרבת השכונה מלונות, מוסדות ציבור, משרדים, עורקי תנועה ומוקדי בילוי רבים.

הסטוריה

פירוש השם ממילא בערבית הוא "זה שבא מאלוהים". יש הטוענים שמקור השם דווקא בכנסיה שהיתה פעם באזור, על שם הקדוש סנט ממילא. בשם זה נקרא בית הקברות המוסלמי הממלוכי. בסמוך למרכז בית הקברות נמצאת בריכת ממילא, אחד משלושת מאגרי המים שבנה המלך הורדוס בירושלים בימי בית שני (השם בריכת ממילא, ניתן לה מאוחר יותר).

תקופת השלטון העות'מאני

עד סוף המאה ה-19 היה מתחם ממילא שטח פתוח ופנוי לגמרי עם מעט עצי זית ושלוש בריכות מים בתחומו. שבילי הולכי רגל וכרכרות הובילו משער יפו לכיוון מערב ודרום, בנתיבי דרך יפו ודרך חברון של ימינו. בתקופה זו התגברה הבניה הלא מתוכננת מחוץ לשער יפו. אחד הבניינים הראשונים במתחם היה כנסית וינסנט סט. פול.

בשנותיה הראשונות של ממילא, נבנתה השכונה בצורה לא מתוכננת, כאשר היא ממלאת את העמק בין דרך יפו ודרך חברון. באותה עת עורק החיים המרכזי בעיר העתיקה היה השוק שצמוד לשער יפו ולמצודה, והחל להתפתח מסחר בעיר החדשה לאורך דרך יפו. שכונת ממילא החדשה היתה עירוב של עסקים, מלאכה זעירה ומגורים (לרוב בחלקו האחורי של העסק). בעיקר צלחו בממילא עסקים שלא מצאו את מקומם בצפיפות העיר העתיקה, ומפעלים זעירים. מתחם ממילא הפך למרכז מסחר עבור יהודי וערביי ירושלים שמחוץ לחומות. אופיה זה של השכונה המשיך ללוות אותה עד הקמת המדינה ב-1948. במפות מסוימות אף מופיע שמה הרשמי של השכונה כ"מרכז מסחרי". קצה רחוב יפו העובר בשכונת ממילא הפך למבשר הכניסה לעיר העתיקה, במקום אטרקטיבי זה הוקם מלון פאסאט, בסמוך לו הוקם בית טאנוס, בית משרדים ומסחר גדול ומודרני, אשר למרבה האירוניה הפך לאחר מכן לסמל ההזנחה וההתפוררות של שכונת ממילא. כאמור, השלטון התורכי לא עסק בתכנון, ותרומתו היחידה לשכונת ממילא הספונטנית היה מגדל שעון בשער יפו. המגדל הוקם לכבוד יום הולדתו של הסולטן ב-1908. עשר שנים לאחר מכן נהרס המגדל על ידי הבריטים בשל היותו מפגע חזותי.

תקופת המנדט

בשנת 1917 נכנס גנרל אלנבי בראש צבאו לירושלים דרך שער יפו. הבריטים הביאו עימם גישה שונה מאד מהגישה התורכית ורגישות רבה לאתרים היסטוריים, ולעקרונות תכנון ושימור. שכונת ממילא, המסתירה את החומות ומגמדת את העיר העתיקה היתה לצנינים בעיניהם. ובמהלך כל תקופת שלטונם ניסו להשליט סדר ולקבוע עקרונות תכנון שיסדירו את שכונת ממילא. עקרונות אלה כוללים בעיקרם הרחקת הבניה מהחומות והריסת המבנים שנשענו עליהן, והגבלת בנייה לגובה בכדי לשמר זוויות ראיה לאגן העיר העתיקה.

1947-1967 - חלוקת העיר

בתאריך 1 בדצמבר 1947 מפגינים ערבים הסתערו על המרכז המסחרי בשכונת ממילא, על פי עדויות המתפרעים בזזו את החנויות, רצחו ופצעו את הסוחרים היהודים בעוד השוטרים הבריטים הביטו בנעשה בשוויון נפש. לאחר מכן הוצת המרכז המסחרי ונשרפו מספר בתים נוספים בשכונה. עם תחילת מלחמת העצמאות ננטשה ממילא מתושביה היהודים והערבים כאחד,והפכה לאזור קרב. בשנת 1949, עם סיום מלחמת העצמאות בהכרזת הפסקת האש בין ישראל לצבאות ערב, חולקה ירושלים לשניים, כאשר קו הגבול מקיף את השכונות החדשות משלושת עבריהן. המע"ר, שהיה בחלקו בעיר העתיקה ובחלקו בעיר החדשה, חולק אף הוא לשניים בקו החומות. שכונות המגורים הצמודות לקו הגבול הידרדרו והלכו, כתוצאה מירי צלפים מזדמן ופגיעות נוספות. בעיקר ניכרה ההדרדרות בשכונות הצמודות לחומות, מוסררה וממילא. מצב זה נמשך במשך 19 שנה עד מלחמת ששת הימים ב-1967 בה כבשה ישראל את כל שטחי הגדה המערבית מירדן ובכללם את כל שטחי מזרח ירושלים על האוכלוסייה שבהם.

קוי שביתת הנשק עברו דרך מתחם ממילא, כך שכשלושה רבעים מהמתחם (חלקו המערבי) הוחזקו בידי ישראל והיתר (חלקו המזרחי) הוגדר כשטח הפקר שבתחומי השלטון הירדני. מתחם ממילא נפגע קשות בזמן המלחמה, בתים רבים נהרסו בהפגזות והאזור הפך במהירות לאזור גבול טיפוסי. אזור המכיל מבני מגורים מטים ליפול שאוכלסו ע"י משפחות עולים מרובות ילדים ומעוטות יכולת, וכן מבני מלאכה זעירה ומוסכים. הבניינים הצמודים לחומה נפגעו מדי פעם מירי ומאבנים שנזרקו על ידי הלגיונרים הירדנים שישבו בעמדות על חומות העיר העתיקה. חומות בטון עבות חצו בין השטח הישראלי והירדני בתוואי רחוב ממילא, רחוב יפו וככר צה"ל.

איחוד העיר – 1967 עד ימינו

מצבה של שכונת ממילא לאחר 1967 השכונה מתוארת כעיי חורבות. אין ספק שכל השכונה סבלה מהזנחה וממעמד נמוך כיאה לאזור גבול, אך כפי הנראה רק חלקה היה הרוס. קשה במיוחד היה מצבו של "בית טאנוס" אשר המשיכו להתגורר בו דיירים רבים בצפיפות גבוהה ובתת תנאים. לאחר זמן רב הצליחה העירייה לפנות את כל בית טאנוס מיושביו, והכריזה על הבניין כמיועד להריסה. בניין נוסף שעורר הדים ציבוריים רבים כשהוחלט על הריסתו הוא בית שטרן ברחוב ממילא 18, הבית שאירח, את בנימין זאב הרצל בביקורו בארץ ב-1898 בעלי הבית הפכו את החדר בו ישן הרצל למוזיאון קטן ואף על פי שהועלו ספקות בנוגע לאמיתות טענתם, והחשיבות השולית של האירוע ההיסטורי, התוכניות להריסת המבנה הביאו להתנגדות ממושכת מצד אזרחים רבים ומצד המועצה לשימור אתרים. המאבק הניב תוצאות חלקיות, והוחלט כי בית שטרן יפורק וישוחזר מחדש באתר לאחר הבניה.

לאחר איחוד העיר תחת שלטון ישראל נפרצו חומות הבטון שהפרידו בין מתחם ממילא והעיר העתיקה והוחל בתהליך מהיר של הריסת כל המבנים שלאורך החומה, ובכללם "בית טאנוס" המפורסם. בתקופה זו תוכנן כביש מספר 1, ציר צפון-דרום החוצה את העיר דרך ממילא.

שיקום ממילא

בשנות ה-70 התעוררו מחשבות לגבי שיקום ופיתוח של שכונות הגבול ממילא ומוסררה, נוכח העליבות והנחשלות בשכונות אלו. ממילא הוגדרה כאזור שיקום בעדיפות ראשונה. הבניינים שבחלקו המזרחי של המתחם הוגדרו כבניינים לשימור, והשכונה כולה הוגדרה כשטח בתחום הפיקוח של העיר העתיקה אשר לגביו יש להקפיד על גובה הבניה ביחס לעיר העתיקה, ולשמירת מבטים פתוחים. כמו כן נכלל מרבית מתחם ממילא בתוכנית המתאר של העיר העתיקה מ-1972, ובתוכנית הגן הלאומי מסביב לחומות. תוכניות אלה הגדירו את מרבית שטח המתחם כשטח פתוח. התוכניות לשקם את ממילא לבשו עד מהרה אופי אינטנסיבי, ובראשית שנת 71' הוקמה חברת "קרתא" - חברה לפיתוח מרכז ירושלים. הפרוייקט הראשון של חברה זו אמור היה להיות פינוי, תכנון וביצוע פיתוח מתחם ממילא, לצורך כך כ-100 דונם משטח ממילא הופקעו והועברו לבעלות "קרתא" לצורך שיקום. התכנון הופקד בידי האדריכלים ז'ילבר וייל ומשה ספדיה – "הצוות לתכנון ממילא". שתכננו בהתאם לתוכנית אב של "הצוות לתכנון מרכז ירושלים" של עיריית ירושלים תוכנית האב אישרה את פינוי והריסת כל המבנים במתחם למעט מנזר סט. וינסנט דה פול וחדר הרצל וקבעה הנחיות ומגבלות לתכנון החדש.

טדי קולק, ראש העיר דאז, נתן לפרוייקט את מלוא הגיבוי והכריע פוליטית את רוב המתנגדים לו בעירייה. תוכנית חלופית שהוכנה ע"י האדריכל דוד קרויאנקר ביוזמת סגן ראש העיר ומחזיק תיק התכנון והבנייה, מירון בנבנישתי, שהציעה לפתח את ממילא תוך שימור חזיתות הבתים הקיימים, נגנזה מיידית ע"י קולק בלא שעלתה לדיון. חברת קרתא פינתה מהשכונה כ-700 משפחות, מוסדות ובתי עסק והעבירו אותם לשכונות אחרות בעיר כדוגמת בקעה או נווה יעקב. . בעלי המלאכה והמוסכים הועברו לאיזור תעשייה בתלפיות, בסך הכל השקיעה המדינה בפינוי כ-60 מיליון דולר. פינוי הדיירים והריסת המבנים הישנים הושלמו בשנת 1988 והמכרז לביצוע הפרויקט נסגר בשנת 1989. בכך בא קיצה של שכונת ממילא, ועם סיום הפינוי הפכה השכונה הוותיקה ל"מתחם" ממילא המצפה לבנייתו מחדש.

בניית המתחם החדש

המתחם חולק לארבעה אזורי תכנון: אזור מסחרי במדרחוב ממילא הכולל חניון גדול, שדרה ופארק בעמק, אזור מגורים בשיפולים הדרומיים של המתחם ואזור מלונות לאורך רחוב המלך דוד. חברת לאדברוק שזכתה במכרז בנתה את אזור המגורים כשכונה סגורה בשם "כפר דוד" שמרבית יחידות הדיור בו נמכרו לתושבי חוץ. לאחר מספר שנים נבנה גם מלון "הילטון מצודת דוד" בעורף שכונת המגורים. חברת קרתא בנתה סמוך לשער יפו חניון גדול. ויכוחים רבים שנתגלעו בין חברת לאדברוק וחברת קרתא הביאו ליציאתה של חברת לאדברוק מההסכם, את הזכויות להמשך הבניה קנה היזם אלפרד אקירוב, אך התנגדויות רבות כנגד הפרויקט מעכבות את המשך הוצאתו לפועל. דוגמה אחת לכך היא התנגדותם של רבנים להקמת מרכז מסחרי עם בתי קולנוע כה קרוב לחומות העיר העתיקה.