כס הטווס (נאדרי)
כס הטווס (בפרסית: تخت طاووس) הוא שמו של כס המלוכה המוגולי שנאדיר שאה הביא לאיראן מהודו כשלל מלחמה. הכס נבנה עבור שאה ג'האן, השליט המוגולי של הודו במאה ה-17 והוצב בדיוואן הפנימי במצודה האדומה בדלהי. האומן האחראי על עיטורי הזהב והכתב היה מוחמד סעיד לאהיג'י (מוכר גם כסעיד גילאני וכ"בי-בדל ח'אן"), קליגרף ואמן איראני.[1]
הכס כונה כך בשל שני טווסים המוצגים עליו, נוצותיהם מעוטרות באבני חן שונות, למשל אבני אודם, אמרלד, פנינים, ספיר. גודל הכס היה כ-2.5 מ' והוא התמשא לגובה של ארבעה מטרים. דפנותיו היו מקושטים ומשובצים גם הם באבני חן יקרות, ואל המושב המוגבה הובילו שלוש מדרגות. בניית הכס ארכה כשבע שנים, מתחילת שלטונו של ג'האן.[2] בין אבני החן שעיטרו את כס הטווס מונים את הקוהינור, יהלום אכבר שאה(אנ'), יהלום השאה(אנ'), ספינל סאמרי(אנ') ואחרים, שנכללו מאוחר יותר בתכשיטי הכתר האיראניים(אנ').[3] הכס נחנך ברוב פאר ב-22 במרץ 1635 לציון שבע שנות מלוכה של שאה ג'האן. במועד זה נחוגו וצוינו גם עיד אל-פיטר וגם הנורוז, ראש השנה האיראני.[4]
המלך האחרון של האימפריה המוגולית הגדולה היה מוחמד שאה, שהובס על ידי נאדיר שאה אפשאר. נאדר שאה כבש את האימפריה המוגולית ב-1738 וחזר לאיראן ב-1739 עם שלל רב, בכללו כס הטווס. במהלך המהומות שבאו בעקבות ההתנקשות בנאדר שאה אפשאר ב-1747, כס הטווס נעלם, וכנראה שפורק לרכיביו.[5] מאוחר יותר, בתקופת שלטונו של פתח עלי שאה קג'אר, נבנה כס מלכות חדש בשם כס הטווס, אך אין קשר מבני או צורני בין השניים.
-
שאה ג'האן על כס הטווס, 1635 לערך -
שאה עלאם השני יושב על כס הטווס. ציור משנת 1800 לערך, אז כבר היה הכס אבוד -
ציור הודי המדמה את החלק הפנימי בארמון בו ניצב כס הטווס בדלהי, 1850 -
נאדר שאה יושב על כס הטווס
,_the_blind_mughal_Emperor,_seated_on_a_golden_throne..jpg)
קישורים חיצוניים עריכה
- כס הטווס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ Nicoll, Fergus (2009). Shah Jahan, London: Penguin Books, p. 207.
- ^ Abraham Eraly, Emperors of the Peacock Throne: The Saga of the Great Mughals, p. 311.
- ^ Streeter, Edwin W., The Great Diamonds of the World: Their History and Romance, London: George Bell & Sons, 1882 pp. 113, 200
- ^ Nicoll, Fergus (2009). Shah Jahan, pp. 205-206.
- ^ James Fraser, Narrative of a Journey into Khorasan in the years 1821 and 1822 (n.p., 1825), p. 43.