נאדיר שאה

מלך פרס

נַאֲדִיר שָׁאָה אַפְשָׁארפרסית: نادر شاه افشار; ידוע גם בתור נַאֲדִיר קוֹלִי בָּאַיְּג, בפרסית: نادر قلی بیگ, וגם בתור תֵהָמַאָסְפ קוֹלִי חָ'אן, בפרסית: تهماسپ قلی خان; 22 בנובמבר 168820 ביוני 1747) היה משליטיה החזקים והמשפיעים ביותר בכל תולדותיה של ממלכת פרס (איראן של היום), ושלט בתור השאה (מלך) כמקימה של השושלת האפשארית מאז לקיחת השלטון בשנת 1736 ועד להירצחו בזמן שפעל לדיכוי מרד כורדי בשנת 1747.

נאדיר שאה אפשאר
نادر شاه افشار
דיוקן רשמי
דיוקן רשמי
דיוקן רשמי
לידה 22 בנובמבר 1688
ח'וראסאן רזאווי, האימפריה הספווית
נרצח 20 ביוני 1747 (בגיל 58)
ח'וראסאן רזאווי, השושלת האפשארית
מדינה השושלת האפשארית
מקום קבורה משהד
דת אסלאם שיעי ומאוחר יותר אסלאם סוני
בת זוג רזיה בגום ספאווי
שושלת האפשארית
אב אמאם קולי
צאצאים Reza Qoli Mirza Afshar
Morteza Mirza Afshar
עלי מירזה ח'אן עריכת הנתון בוויקינתונים
שאה פרס
8 במרץ 173620 ביוני 1747
(11 שנים)
חתימה

הוא מוכר בייחוד במערכות המלחמה שלו נגד כמעט כל שכניה של פרס, ובכלל זה פלישה מרכזית לעבר הודו ואפגניסטן כמו גם כיבוש מלא של מצר הורמוז. מקורו של נאדיר שאה בשבט טורקמני מאזור דרום הקווקז שנשלט בידי איראן מאז ימיו של שאה אסמאעיל הראשון.

רקע ונפילת הספווים עריכה

האפשארים היו שבט טורקי נוודי כפרי-למחצה , קיזילבאשים פסטורלים שוחרי שלום שחיו מצפון למדבר לוט. משפחתו של נאדיר ניהלה אורח חיים נוודי, והוא עצמו נולד במבצר דסטגרד. תאריך הולדתו אינו ברור לגמרי, אך יש המעריכים כי מדובר ב-22 בנובמבר 1688.

בגיל 13 אביו של נאדיר נפטר. נאדיר נדרש לדאוג בעצמו לכלכלת משפחתו, והתפרנס מאיסוף חומרי בערה למדורה. מסופר כי בשנת 1704, כאשר היה בן 17, קבוצה של בוזזים טטרים-אוזבקים פלשו לאזור ח'וראסאן רזאווי וטבחו ברבים. נאדיר ואמו נלקחו לעבדות. אמו נפטרה בשבי, והוא עצמו שרד ובשנת 1708 שוחרר לאחר שהבטיח לשוביו כי יחזיר להם טובה בעתיד. לאחר שחרורו נאדיר חזר לעבר אזור ח'וראסאן רזאווי.

נאדיר גדל בתקופת שקיעתה של האימפריה הספווית, ששלטה בפרס מאז 1502. בשיאה, תחת שליטים מחוננים כגון עבאס שאה הראשון (הגדול,) הייתה האימפריה הספווית בעלת השפעה ניכרת בפוליטיקה העולמית, אך במאה ה-18 כבר הייתה בעיצומו של תהליך היחלשות ממושך.

מרד אפגני רחב היקף החל במזרח האימפריה, מנהיגי המרד הכריזו על הקמת השושלת ההותכּית אשר בשנת 1722 כבשה את כלל ח'וראסאן והטילה מצור על הבירה איספאן. יריביה של פרס ניצלו את ההזדמנות ותקפו אותה. פיוטר הגדול, קיסר רוסיה, הכריז מלחמה על פרס בשנת 1722 וכבש שטחים מן הקווקז שהיו קודם לכן בתחום ההשפעה הפרסי.

המאבק מפנים ומחוץ עריכה

נפילת השושלת ההותכּית עריכה

השבט הקאג'ארי הפרסי רב העוצמה שהבטיח את נאמנותו לספווים, ובראשו פתח' עלי, הציעו לנאדיר לשתף איתם פעולה נגד ההוטכים עקב הזיקה ההיסטורית של משפחתו לספווים, שבהם תמכו. נאדיר הסכים ובכך הפך לדמות בעלת משמעות לאומית ולמפקד צבאי.

נאדיר גילה כי פתח' ושותפיו מושחתים פוליטית. הוא העביר את המידע לשאה תהמאספ השני, אשר הוציא את פתח' להורג ומינה את נאדיר לשר צבאו. בשנת 1726 כבש נאדיר את העיר משהד (שם עומד עד היום פסל שלו רכוב סוס) בהישג הצבאי הגדול הראשון שלו.

מאוחר יותר נחל נצחונות נוספים, ובכללם כיבוש אספהאן והראת, שלאחריו הצטרפו אל צבאו רבים מחיילי האויב . בסוף 1729 לאחר מספר ניצחונות סוחפים, נאדיר גירש את הכוחות האפגנים משטח ממלכת פרס. בשנת 1736 תפס את כס המלוכה וכבש את מעוזם האחרון של ההותכּים בקנדהאר.

המערכה בטורקים ובקווקז עריכה

כמו האימפריה הרוסית, גם האימפריה העות'מאנית כבשה שטחים מידי פרס בזמן המשבר הפנימי שלה ולבסוף נאדיר כבש גם שטחים אלו בצפון-מערב המדינה מידי העות'מאנים והשיב אותם לכתר הספווי.

השאה תהמאספ השני החל לחשוש מפני נאדיר, אשר נחל ניצחון אחר ניצחון, וסבר כי הוא עלול לבצע הפיכה נגדו. בניסיון לחזק את מעמדו, השאה הנהיג מערכה צבאית לכיבוש ירוואן. ואולם, בסופו של דבר איבד השאה את השטחים שנאדיר כבש מידי הטורקים, וסמכותו התערערה עוד יותר. נאדיר תפס את תהמאספ בעוד היה שתוי ושאל את אנשי חצר המלך האם אדם כזה ראוי לשלוט. בשנת 1732 הדיח את השאה והפך לעוצר של בנו, עבאס השלישי.

נאדיר המשיך את המלחמה וניסה לכבוש את בגדאד ובכך להכריח את הטורקים להיכנס למשא ומתן שבו ביקש להשיג מחדש את שטחי הקווקז. המערכה מול בגדאד בשנת 1733 הייתה הפסדו הראשון בקרב. עם זאת, לאחר ניצחון אדיר על רוב הכוחות הטורקים בארמניה של היום השטחים הוחזרו לידיה של פרס ובשנת 1732 הרוסים הסכימו להחזיר את כוחותיהם מכל השטחים אשר כבשו בזמן הכאוס בפרס. כל השטחים שאבדו בכאוס כעת היו שוב בידיה של פרס.

נאדיר הופך לשאה של פרס עריכה

במסיבת ציד, נאדיר העלה בפני חבריו וקרובי משפחתו את האפשרות שהוא עצמו יהיה השאה הפרסי, ולא הילד עבאס השלישי. חבריו וקרוביו משכו בחוטים בחצר המלוכה, והוא עצמו פעל בשורות הצבא עד שבינואר 1736 כינס את מועצת קורילטאי. רוב חברי המועצה תמכו בו, אחרים הצביעו לטובתו מתוך פחד, וב-8 במרץ של אותה שנה הוא הוכתר לשהא באירוע רב משתתפים שכלל מפקדי צבא, ראשי דת ואצולת המדינה כמו גם השגריר הטורקי, עלי פאשא.

במקור נאדיר היה שיעי, כמו רוב הפרסים, אך כאשר הבין כי המתיחות השיעית/סונית היא שמביאה למלחמות של פרס עם הטורקים הוא הפך סוני. יותר מזה, נאדיר קיבל לחצר האצולה אישים מתוך מגוון דתות ומכל רחבי העולם. כדי להחליש עוד יותר את כוחה של הדת השיעית, נאדיר אף כלא את המולא השיעי לאחר שביטא אהדה לאימפריה הספווית ורצון לראות בחזרתה לשלטון.

"מלחמות נאדיר" עריכה

הפלישה להודו עריכה

האימפריה המוסלמית החזקה בהודו, האימפריה המוגולית, החלה להיחלש בשלהי המאה ה-17 ובראשית המאה ה-18. זו היתה גם תקופת עלייתן של ממלכות כגון האימפריה הסיקית והאימפריה המראטהית. הקיסר המוגולי מוחמד שאה היה כמעט חסר אונים, ובכל זאת סירב לבקשתו של נאדיר להסגיר לידיו את המורדים האפגנים שברחו והסתתרו בהודו. פרס פתחה בפיכך במערכה נגד המוגולים. נאדיר העביר כוחות דרך ההרים של הינדו-כוש והפתיע את כוחות המוגולים במעבר ח'ייבר, שם זכה לניצחון מוחלט אף שכוחותיו סבלו מנחיתות מספרית ביחס של 2:1. לאחר מכן כבשו נאדיר וכוחותיו את הערים קאבול, פשאוור, סינד ולאהור. יחד עם הכוחות הפרסים פעלו הכוחות של הגיאורגים תחת ארקלה השני, המלך לעתיד של גיאורגיה.

מאוחר יותר, למרות נחיתות מספרית ביחס של 6:1, נאדיר נחל ניצחון מוחלט על המוגולים בקרב על חבל פנג'אב בפברואר 1739. הוא תפס את הקיסר המוגולי מוחמד שאה, צעד לעבר עיר הבירה דלהי וכבש אותה. לאחר שנפוצה שמועת שווא שלפיה נאדיר נהרג, ההודים מיהרו להרוג כ-900 חיילים פרסים - ונאדיר הזועם הורה לצבאו לבזוז את העיר. במהלך יום אחד של ביזה נהרגו כ-20,000 ל-30,000 מתושבי העיר ההודים.

נאדיר המשיך במסעו לתוך הודו, הוא פעל תחילה על גבי נהר הגנגס אך מאוחר יותר שלח כוחות דרומה כדי לתפוס שטחים, משום שבצפון חצצו הרי ההימלאיה בין הודו לסין. משם המשיך בראש כוחותיו עד אשר הגיע למפרץ בנגל. בשלב זה נעתר לעצור את המערכה, ומוחמד שאה נדרש בין היתר להפריד בידיו את כס הטווס המלכותי. לפי ההערכות, נאדיר לקח מידיו גם אוצר בשווי 700,000,000 רופים הודים וכן את יהלומי הקוהינור והדריאהינור. בתמורה להחזרת כל השטחים שנכבשו לידי הפרסים, נאדיר זוכה גם ב-700 פילים, 4,000 גמלים ו-12,000 סוסים. האוצר היה גדול עד כדי כך, במשך שלוש שנים עצר נאדיר את גביית המיסים ברחבי פרס. יש היסטוריונים המעריכים כי פלש לאימפריה המוגולית מלכתחילה כדי להבטיח לממלכתו תקופה של שגשוג ורווחה לאחר סדרת האסונות שעברה.

הפלישה למרכז אסיה עריכה

המערכה ההודית הייתה שיא שלטונו של נאדיר. לאחר מכן הידרדר מצבו הבריאותי. יתר על כן, בזמן שהיה במערכה בהודו, בנו, רזא קולי, שימש כעוצר - וכאשר נפוצו השמועות על מות אביו, הכין עצמו לירושת הכס ורצח את משפחת השאה לשעבר תהמאספ השני, ובכלל זאת את בנו עבאס השלישי בן התשע. אשתו של רזא, שהייתה גם אחותו של תהמאספ השני, התאבדה כששמעה על כך.

בשנת 1737, לאחר עשורי שנים של פשיטות מתמשכות מהצפון, החליט השאה לשים סוף למונופול הנוודים במרכז אסיה. הצבא הפרסי היה נכון לקרב, טורקמניסטן נכבשה במהירות והכוחות התקדמו לעבר אמירות בוכרה. על אף המסע המייגע במדבר, נאדיר התייצב בראש כוחותיו, פרץ את שערי בוכרה וכבש את העיר בין היתר הודות ליתרון טכנולוגי: הצבא הפרסי היה מצויד בתותחים וברובים קלים, ואילו האוזבקים היו חמושים בחרבות ובסכינים.

לאחר כיבוש בוכרה, בשנת 1740 - שבה גם ניצל מנסיון התנקשות באמצעות ירי חץ - פנה השאה אל עבר ח'ווארזם במסע של 3,000 קילומטרים צפונה, שם כבש את ח'אנות חיווה לאחר הקרב על פטנאק.

נאדיר הציע כי בנו רזא יתחתן עם בת החאן של בוכרה הכבושה, שהייתה מצאצאי של ג'ינג'יס חאן הגדול. רזא סירב, ובסופו של דבר נאדיר עצמו התחתן עם בת החאן.

הפלישות לדרום ולמערב עריכה

נאדיר רצה להעניש את דאגסטן עקב רצח אחיו במלחמות בזמן המשבר הפנימי כמה שנים קודם לכן, אך בריאותו המידרדרת הניעה אותו לעצור את לחמתו בלזגינים מדאגסטן, והוא הורה לכוחותיו לסגת מאזור הקווקז המרכזי.

מחלתו תרמה כפי הנראה גם לחיזוק נטיותיו הרודניות: הוא האשים את בנו רזא בניסיון ההתנקשות בו בשנת 1740, ואף הורה לענותו - אך אז עצר ואמר לנוכחים בחצרו, "מיהו האב? מיהו הבן?" וביטל את הוראתו.

באותה תקופה החל נאדיר בהקמתו של הצי הפרסי באמצעות הזהב שהרוויח מהמלחמה במוגולים. הוא הציב את רוב הציר בבושהר ובאזור הודו, ומאוחר יותר כבש באמצעותו את חלקת חצי האי ערב של מצר הורמוז וירד עם כוחותיו אל עומאן של היום, שם נעצר עקב קשיי מעבר ברצועת הרים אל עבר חופו של הים הערבי.

בשנת 1743 החל נאדיר מלחמה חדשה באימפריה העות'מאנית. תחילה תקף אותה דרך כורדיסטן הטורקית ומאוחר יותר יצא בניסיון נוסף לפלישה דרך הקווקז. כיבושיו לא צלחו מעבר לחוף דל בים השחור. מערכה זו לא התאפיינה בטקטיקות הצבאיות המבריקות שאפיינו את נאדיר בעבר, ולמעשה לא הובילה לשום שינויי בגבולות ממלכתו כאשר לבסוף נחתם הסכם שלום בשנת 1746, לאחר שנתיים של התנגשויות משניות בגבול.

מותו עריכה

עם הזדקנותו והמשך ההידרדרות בבריאותו, הידרדר גם יחסו של נאדיר לנתיניו. הוא העלה מיסים כדי לממן את המערכות הצבאיות שלו, והדבר הוביל לנסיונות מרד שאותם דיכא ביד קשה. על מעוזי המורדים הקים מבנים שתוכננו בהשראת גיבור ילדותו, טימור לנג. בשנת 1747 פרץ במערב המדינה מרד כורדי. אנשי חצרו של נאדיר שהיו ממוצא כורדים חששו לעתידם, וקשרו נגדו. ב-20 ביוני 1747 נרצח השאה נאדיר בעיצומו של הניסיון לדכא מרד בח'וראסאן רזאווי, מחוז הולדתו.

המידע על מלחמותיו של נאדיר רוכז לבקשתו ב"ג'האנגושא-י נאדרי", שנכתב לבקשתו בידי מירזא מהדי חאן אסטרבדי. העותק המקורי של הספר שמור לצד קברו של השאה עד היום.

אישיות עריכה

גם לאחר שזכה בתהילה, נאדיר שאה סירב לאפשר לתומכיו לייחס לו מוצא משושלת נכבדת, ולעתים קרובות התייחס להיותו נצר למשפחת נוודים ענייה. כאשר עצרו הכוחות בדרך חזרה לפרס באזור הולדתו של נאדיר לאחר המערכה בהודו הוא צוטט באומרו

"אתם רואים עכשיו לאיזה גובה רצה ה' יתברך לרומם אותי; מכאן, למדו לא לבוז לאנשים בעלי אחוזות ובתים קטנים."

שליטים רבים למדו על תולדותיו של נאדיר וביניהם יוסיף סטלין, אשר קרא רבות על תולדותיו של נאדיר וכינה אותו "מורה דרך" (כפי שכינה גם את איוואן האיום). באירופה, השוו את נאדיר רבות לאלכסנדר הגדול. גם נפוליאון בונפרטה קרא ושיבח את תולדותיו ואת גדולתו של השאה בצעירותו, מאוחר יותר כינה עצמו "נאדיר החדש" ו"נאדיר של יבשת אירופה". חבר האקדמיה הצרפתית למדעים, פארי באיין תיאר את השאה במלים

"הוא היה לאיימתה של האימפריה העות'מאנית, כובש הודו, שליט פרס ואסיה כולה. שכניו כיבדו אותו, אויביו פחדו ממנו, והייתה חסרה לו רק אהבת נתיניו."

נאדיר הקפיד לשמור על ריחוק מאנשיו וביקש לאמץ תדמית של מנהיג העליון שהוא מעל העם. הוא לא הפריד בין פרסים, טורקמנים, בלוצ'ים ובני קבוצות אתניות אחרות, וראה בכולם שווים. הוא הפגין יחס שוויוני גם כלפי הדתות השונות בפרס. זאת, כדי למנוע מאבק דתי והתפתחות ממושכת של קיצוניות ורדיקליזם אשר עלולים לפגוע באימפריה מאוחר יותר. למעשה, אף שהרבה לדבר בשבחי האל, לא היה לו כל קושי להחליף בעצמו את דתו משיעה לסונה לפי הצורךץ

כמצביא תרם נאדיר לתפוצתו של נשק חם אירופי וחימש את צבאו בארטילריה מודרנית. לצד זאת הקפיד שלכל חייל תהיה סכין בחגורתו. הוא היה אסטרטג חזק אך גם טקטיקן שאמד את כוחם של צבאות לפי יכולותיהם ולא לפי מספרים גרידא, כפי שהיטיבה ללמד המערכה בהודו.

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא נאדיר שאה בוויקישיתוף