מלחמת טרויה

מלחמת טרויה היא אחד המיתוסים העיקריים במיתולוגיה היוונית, המתאר מלחמה שהתרחשה על פי המשוער בשנים 1184–1193 לפנה"ס ובה התאחדו עמי יוון (האכאים) נגד העיר טרויה. המלחמה הסתיימה בניצחונם של האכאים ובחורבנה של העיר.

הצייר פרנס מטצ' (Franz Matsch) צייר בשנת 1892 את הניצחון של אכילס כשהוא גורר את גופת הקטור במלחמת טרויה

סצנה בסגנון הדמות השחורה המציגה קטע ממלחמת טרויה; נמצאה בוולקי ומתוארכת לסביבות שנת 510 לפנה"ס

דמויות עיקריות במיתוס

טרויאנים ובני בריתם

• פריאמוס - מלכה הזקן של טרויה.
• הקובה - אשתו של פריאמוס
• הקטור - יורשו של פריאמוס ולוחם בצבא טרויה.
• פאריס - בנו של פריאמוס, חטף את הלנה.
• הלנה - אשתו לשעבר של מנלאוס מלך ספרטה, חטיפתה בידי פאריס גרמה למלחמה.
• קסנדרה - בתו של פריאמוס, בעלת מתת הנבואה. מתוארת כיפייפיה באופן יוצא דופן, וכן כזו שנבואתיה תהיינה נכונות והרסניות, אך איש לא יאמין להן.
• איניאס - אציל טרויאני, ע"פ מיתוס הקים את רומא.
• פנתסיליאה - מלכת האמזונות.
• ממנון - מלך אתיופיה.

אכאים (יוונים)

• אגממנון - מלך מיקנה, מפקד הצבא היווני.
• מנלאוס - אחיו של אגממנון, מלך ספרטה ובעלה לשעבר של הלנה.
• אודיסאוס - מלך איתקה, ערמומי ומצוין בתחבולות.
• אכילס - מלך המירמידונים והלוחם היווני הגדול ביותר.
• נסטור - נביא יווני.
• איאס הגדול - בנו של טלאמון, הלוחם השני בחשיבותו אחרי אכילס.
• איאס הקטן בן אוילאוס , מלך לוקריס . כינויו נועד להבדילו מאיאס הטלאמוני.
• פאטרוקלוס - חבר ילדות ובן לוויה קרוב של אכילס בזמן המלחמה.

חריצת גורלה של טרויה

על-פי המיתוס, המלך ליאומדון, אביו של המלך פריאום, שלט בטרויה במשך 10 שנים. באותה עת, מנתה העיר 150 אלף איש וליאומדון שם לו למטרה להפוך את טרויה לעיר גדולה וחשובה. ליאומדון ביקש לתעל את העובדה שטרויה חלשה על מיצרי הדרדנל, ולהפוך אותה למרכז מסחרי ולהשית מכס על נתיבי המסחר באזור. באיזשהו שלב, בעקבות עונש שהושת על האל פוסידון, זה הופיע בפני המלך ליאומדון בדמות בן אדם והציג עצמו כ"בנאי", והציע לבנות לטרויה חומות עוצמתיות וגדולות, שיקיפו את כל תחומי העיר ולא ניתן יהיה לפרוץ אותן, אך זאת במחיר כלכלי כבד שעלה עד כדי 50% מעושרה של העיר. הבנאי הבטיח, ולמעשה ניבא, כי "החומות לעולם לא ייהרסו בידי כח עוין" (הסיפא של הנבואה עתידה לשחק תפקיד בנפילת החומה בסופו של דבר). הבנאי הדגיש לליאומדון את החשיבות של החומות, כאשר אמנם כעת העיר נהנית משלום ושגשוג, אך בעתיד העיר עלולה להיות בסכנה מפני כובש זר.

על-פי המסופר במיתוס, הבנייה הייתה מהירה במיוחד. נראה היה כי בכל יום קם לו מתחם חדש בחומה, ובתוך שנה הוקמה חומה אדירה בעוצמתה ובה שלושה שערים, כזו שבדרך כלל נדרשות עשרות שנים להשלימה. הבנאי הגיע לליאומדון, שהיה עסוק בסכסוך מול סוחר יווני, ונמנע אפילו מלגשת לבחון את החומות, והסתפק בהבטחת הבנאי כי אלה שפירות ו"עולם לא יהרסו על ידי כוח עוין". למרות שהחומות היו איתנות והושלמו במהרה, הסכום ששולם לבנאי חרג מהעיקרון לפיו חוזים יש לקיים, והיה נמוך משמעותית, וזאת על-בסיס תירוצים חשבונאיים שונים ודרישה לתשלומים נלווים מהבנאי. הבנאי נתן לליאומדון הזדמנות לתקן את המשגה שלו, אך ליאומדון, שהיה שנוא בעולם הקדום ונודע כמלך כילאי ובעל יד קפוצה תמידית, עמד על שלו. כתוצאה מכך, הבטיח פוסידון לנקום בעיר טרויה ולהבטיח את מפלתה.

בהמשך, עשה ליאומדון טעות דומה מול הגיבור הרקולס, אך בניגוד לפוסידון, זה הגיש את נקמתו בו במקום, ורצח את המלך, אשתו וילדיו, לבד מילד אחד, לימים המלך פיראום. בעקבות המאורע, פריאום בחר ללכת בדרך שונה מאביו, ובנה לעצמו מוניטין כמלך הוגן ונבון. פריאום תואר גם כירא שמים, והקים מקדשים לכל האלים והקריב להם קורבנות תדיר. בתקופת שלטונו, העיר שגשגה, ולפריאום היו 50 בנים ו-60 בנות.

יום אחד, אשתו הראשונה והאהובה של המלך פריאום החלה לקבל אותות מבשרי רעות בדמות ביעותי ליל חוזרים. המלכה מיאנה לגלות את תוכן הסיוט בתחילה, אך זה חזר ושב לילה אחר לילה. על-פי התפיסה המשתקפת במיתוס, משמעותם של ביעותי הליל הייתה שמדובר באות מבשר רעות מן האלים.

לאחר תקופה ובה נדדה שנת המלכה, מצא המלך לנכון לכנס את דיירי הארמון ולדרוש את גילוי תוכן הסיוט בצו מלכותי שדין הפרתו מיתה. הקובה ניאותה לגלות את תוכן הסיוט, והסבירה כי בחלומה היא יולדת בן. הסובבים חשו תחושת הקלה, שכן חשבו בטעות שהסיוט של המלכה נובע מעצם חווית הלידה, אלא שהמלכה הוסיפה כי הבן שנולד לה הופך בכל חלימה מחדש מתינוק בריא ללפיד בוער, ולא משנה עד כמה היא מתאמצת ללדת אותו, הלפיד אינו יוצא מגופה, ובסופו של דבר מעלה אותה באש ומכלה את גופה.

המלך זימן את אנשי הדת, ולאחר מספר ימים ובדיקת אותות באמצעות ציפורים, אלה היו תמימי דעים שמשמעות הסיוט היא שהמלכה עתידה ללדת בן זכר, שאם יותר לו להמשיך ולחיות, יביא לחורבנה של העיר. המלכה מיאנה לקבל את גזר הדין וביקשה לפקפק בדברי אנשי הדת, אך המלך הבין שהוא ניצב בבעיה.

בעייתו של המלך הייתה כפולה. מצד אחד, אלמלא יומת הילד, העיר תעלה בלהבות. מנגד, בניגוד לשאר המזרח הקדום, בטרויה המתת ילדים או הקרבתם נחשבה לחטא חמור כלפי האלים. בסופו של דבר, החלטתו הייתה לשלוח אדם אחר שמלאכתו ציד לחצות את גבול האזור המיושב אל שטחי המרעה בהם שוהים רק הרועים, להמיתו, ולהביא את ליבו כהוכחה לביצוע המשימה. לקראת ביצוע המעשה, הציד התחרט, ונמנע מלבצע את המעשה, ובמקום זה, השאיר את הילד בגפו, וזה אומץ על-ידי רועה צאן שעבר בסביבה. אביו המאמץ בחר לקרוא לילד "פאריס", וגידל אותו כרועה צאן באזור הר אידה, בלי שהשניים יודעים שפאריס הוא נסיך מן העיר טרויה.

לפי גרסאות אחרות, פאריס גודל תחילה על-ידי דובה או כוחות על טבעיים אחרים.

חתונתם של תטיס ופלאוס

זאוס התקין את חתונתם של פלאוס, מלך בן תמותה, ותטיס, נימפה. בחתונה נכחו בני אדם ואלים בערבוביה. החתונה נכפתה על תטיס, שלא רצתה בפלאוס כלל, ומחתה על כך. הסיבה לנישואים הכפויים היו שזאוס חשש מנבואה לפיה בנה של תטיס יהיה חזק יותר מאביו. ברקע הדברים, זאוס עצמו ירש את המלוכה באמצעות רצח אביו, שבתורו רצח את אביו וחוזר חלילה. ההנחה של זאוס הייתה שנישואין לבן תמותה תנטרל את האיום של בנה העתידי של תטיס כליל. מוטיבציה זו לא גולתה למשתתפים בחתונה.

הכתובים מתארים את החתונה ככזו שלקחה 10 ימים ברציפות, אך מדובר במספר טיפולוגי שנועד להמחיש את העובדה שהחתונה הייתה ארוכה מאוד. באיזשהו שלב, הגיעה אריס, "אלת" המריבות. אריס עצמה איננה "אלה" רגילה, אלא קשורה בכוחות קדומים שהסיפור מתאם כעוצמתיים יותר מהאלים. זו, בתורה, נתנה לפלאוס מתנה, תפוח ועליו מוטבעות המילים "ליפה מכולן".

פלאוס ניסה להתחמק מקבלת המתנה, וטען בפניה כי הוא "שמח שקיבלה את ההזמנה" (שלא נשלחה), וכי אין צורך במתנה, שכן נוכחותה היא המתנה האמיתית. זאוס הסביר לפלאוס כי כשאל נותן לאדם מתנה, על האדם לקבלה ואין לו ברירה. עם חשיפת המתנה, ביקש פלאוס מזאוס שיסביר לו את הכתוב. פלאוס לא הבין מדוע קיבל מתנה זו, אך זאוס הבהיר שעליו להעביר את התפוח ליפה מכולן, ככתוב בו.

פלאוס הבין מיד את הפוטנציאל הנפיץ של ה"מתנה", ובמהלך הנתפס כמימוש של תבונה פוליטית ניסה לתת אותה לכלתו, אלא שהאלות הרה, אתנה ואפרודיטה תבעו כל אחת מהן את הזכות לקבל את התפוח.

לפי גרסה אחרת, הגיעה למסיבה בהיחבא והטילה על שולחן תפוח עשוי זהב שהיה כתוב עליו "ליפה מכולן", במטרה להסית את האלות להתחיל ויכוח בנוגע למי הכי ראויה.

על-מנת להתמודד עם תביעותיהן הסותרות של האלות, ניסה פלאוס להעביר את הצרה לזאוס. זאוס בתורו, חשב תחילה לצאת מהסיבוך באמצעות מתן התפוח להרה, שאף שלא הייתה היפה מכולן, הייתה אשתו - ומתן התפוח יכול היה להסתיים בשלום. אלא שזאוס תיעב את הרה, נוכח חילוקי דעות שהיו ביניהם בשל פריצותו המינית של זאוס. למרות לבטיו, זאוס התכוון לתת את התפוח להרה ולסיים את הקונפליקט. ואולם אפרודיטה בחרה לפתות את זאוס על-מנת שזה ייתן לה את התפוח. הפיתוי כמעט שעבד, אלא שבתו של זאוס אתנה תבעה אף היא את התפוח, וזאוס מצא לנכון להעביר את ההכרעה לפאריס, נסיך מן העיר טרויה (שבאותה עת חי כרועה צאן באזור הר אידה).

משפט פאריס

פאריס, נסיך טרויה, אשר אז עוד חי בהר אידה, מונה לבחור את היפה מכולן. כל אחת משלוש האלות הגדולות שהוזכרו קודם, ניסתה לשחד מיד את פאריס שיבחר בה. הרה הבטיחה כוח פוליטי ושליטה בכל אסיה, אתנה הבטיחה מיומנות קרב, חוכמה ויכולות של הלוחמים הגדולים ביותר, ואפרודיטה הבטיחה לו את האישה היפה ביותר בעולם, הלנה, אשתו של מנלאוס מלך ספרטה. פאריס, לאחר זמן מחשבה לא ידוע, בחר בסופו של דבר לתת את תפוח הזהב לאפרודיטה.

כיוון שהלנה הייתה האישה היפה בעולם, היו לה מחזרים רבים. כדי לשמור על שלום ביניהם, אודיסאוס גרם להם להבטיח להגן על הנישואים של הלנה עם מי שהיא תתחתן בסופו של דבר. היא בחרה במנלאוס, וכאשר פאריס חטף אותה, כאשר הגיע בספינה שנבנתה בידי פרקלוס (בגרסה אחרת - הלנה התאהבה בפאריס ועזבה איתו מרצונה), כל יוון התקיפה את טרויה, וכך פרצה מלחמת טרויה.

המלחמה

האפוס המתאר את המלחמה הוא האיליאדה של הומרוס, אך סיפור הסוס הטרויאני כלל לא מופיע שם, אלא מוזכר כבדרך אגב בשיר השמיני של האודיסיאה של הומרוס (שורות 492–495), המספר את סיפור חזרתו של אודיסאוס, אחד מגיבורי המלחמה, לאיתקה.

סיפורי הקרב מתארים בעיקר את ניצחונותיהם והפסדיהם של מלכי יוון ללוחמי טרויה ובני בריתם, בין השאר דו-קרב בין הקטור נסיך טרויה לבין אכילס היווני, שמצליח להרוג את הקטור.

סיפור נוסף הקשור למיתוס של מלחמת טרויה הוא מות אכילס, עקב פגיעה בנקודת תורפתו היחידה, עקבו. מסיפור זה לקוח הביטוי עקב אכילס. גם סיפור זה אינו מופיע באיליאדה.

סרטים פופולריים אחדים הציגו את האפוס הקלאסי, וכן ב-1998 יצא הרומן ההיסטורי "שירתה של טרויה" מאת קולין מקאלוג, שמתוארת בו המלחמה.

סרקופג שנמצא בטרסוס המתאר סצנות ממלחמת טרויה. אוסף המוזיאון הארכאולוגי של אדנה

העילה למלחמה הייתה חטיפתה של הלנה אשת מנלאוס מספרטה בידי פאריס, מבני מלך טרויה. על פי הסיפור, לאחר כ-10 שנות מצור הצליחו לבסוף כוחות הקואליציה היוונית לנצח את הטרויאנים, בזכות השימוש בתחבולה של החדרת לוחמים לתוך העיר בתוך פסל סוס ענק שהוגש לטרויה כמתנה. עשר שנות המלחמה לא התמקדו רק במצור על טרויה אלא בניתוק טרויה מבעלות בריתה באסיה הקטנה. מכיוון שבשדה הקרב לא הצליחו היוונים ובראשם אגממנון מלך מיקנה להשיג הכרעה החליטו לנקוט תחבולה פרי מוחו של אודיסאוס. צבאם התחבא ורק מעט לוחמים נותרו מוסתרים בסוס מעץ שהיה לכאורה מתנה לפיוס האלים. באישון לילה יצאו הלוחמים מן הסוס ופתחו את השערים לצבא הנכנס וטרויה נחרבה עד היסוד. תחבולה מעין זו קרויה מאז סוס טרויאני.

החפירות הארכאולוגיות בעקבות טרויה ותוצאותיהן

עד שנת 1870 נחשבה מלחמת טרויה לאגדה בלבד, אך בחפירות ארכאולוגיות שערך היינריך שלימן התגלו שרידי העיר החרבה. שלימן החל את מפעלו בגבעת היסרליק, באסיה הקטנה, ליד מיצר הדרדנלים, אשר לפי המסורת היה המקום שבו שכנה טרויה. החפירות של שלימן אישרו את ההשערה, שהיה קיים במקום יישוב בתקופת הברונזה. אך נתברר, כי באתר זה התקיימו, בזה אחר זה, לא פחות מתשעה יישובים, אשר חלקם נהרסו על ידי רעידות אדמה, חלקם על ידי שרפה וחלקם אולי על ידי כיבוש.

בסך הכל, אפשר לומר שנמצאו שם שלבים מקבילים להתפתחות שהייתה ביוון באותה תקופה. על העיר עברו תהפוכות שונות, תקופות של פריחה ועושר רב, ותקופות של ירידה וצמצום. השכבה שזוהתה כמתאימה למלחמה המתוארת אצל הומרוס היא זאת המכונה Troy VIIa. שכבה זאת אינה מייצגת את העיר הגדולה ביותר שצמחה במקום, אף לא את היישוב האחרון שהיה שם. אך היא הייתה מבצר חזק, שנהרס בבירור על ידי שרפה בזמן מסוים סביב שנת 1200 לפנה"ס, דבר המקורב לתאריכים שנקבעו לעלילה המתוארת בשירת הומרוס. מצד אחר, שכבה אחרת של שרידי העיר אינה יכולה לבוא בחשבון לקשרים עם העולם האכאי-מיקני. גם ממצאי החפירות בטרויה וביוון של הרבע האחרונה במאה ה-20 - שאמנם עוררו תקוות כי נמצאו עדויות על מהימנות תיאורי הומרוס - התבדו. השרידים של טרויה הם עלובים בהשוואה לעיר המפוארת, אשר אליבא דהומרוס האכאים באו לכבוש.

הדעה המקובלת בימינו על רוב החוקרים היא, כי יש בדברי הומרוס הד למאורעות שקרו בסוף התקופה המיקנית, ממש ערב נפילתה של תרבות זו במשבר תקופת הברונזה המאוחרת. המסורת הועברה בעל פה, במשך תקופה ארוכה, שנמשכה יותר מ-400 שנה, ועל כן טבעי הדבר, שהיא השתנתה הרבה: נכנסו לתוכה פרטים מרובים מכל תקופות ההתהוות של היצירות, ואין אפשרות לקבוע אם פרט כלשהו שייך לתקופה המיקנית. מיעוטם של החוקרים גורסים, לעומת זאת, שהמסורת היא מעיקרה אגדה ושאין ללמוד ממנה דבר בעל משמעות היסטורית.

מלחמת טרויה בטקסטים חתיים

תעודות שנשתמרו מתקופת שלטונו של חתושיליש הראשון (1620-1650 לפני הספירה), מעידות על הקשר בין החתים לבין וילושה - איליון, היא טרויה של הומרוס, כבר במאה ה-17 לפנה"ס. בין חתושיליש לבין מלך וילושה, אלכשנדו (אלכסנדר, כשם בנו של פריאמוס) נחתם חוזה-ברית, ואלכשנדו התחייב לשמור אמונים למלך החתי. וילושה נשארה תחת חסותם של החתים, פרט לתקופות קצרות שבהן מרדה, עד לנפילת האימפריה החתית, במאה ה-12 לפני הספירה. פרופ' איתמר זינגר, חוקר תרבות החתים, כותב בספרו 'החתים ותרבותם': "רבים סוברים שהמסורת המשתקפת באיליאדה מושתתת על המציאות הקדומה שבה מערב אנטוליה בכלל, ואיליוס/טרויה בפרט, היו לזירת התמודדות בין החתים במזרח למיקנים (אחיאוה בתעודות החתיות) במערב. חיזוק להשערה זו ניתן למצוא בשמו של שליט טרויה, אלכשנדו, וגם בשמו של אחד מאלי העיר, אפליונה, שאינו אלא גרסה מוקדמת של שם האל היווני אפולו".

לקריאה נוספת

• משה עמית, תולדות יוון הקלאסית, ירושלים: מאגנס, 1984 (ה'תשמ"ה), מסת"ב 965223513X.

קישורים חיצוניים

• אלי אשד, טרויה: אודיסאוס אבינו, הלנה היפה אימנו, באתר אימגו
• ד"ר חווה קורזקובה, שירי מלחמת טרויה, הרצאה מצולמת
• ?Did the Trojan war actually happen - מאתר ה-BBC
• מלחמת טרויה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מלחמת טרויה, דף שער בספרייה הלאומית
• מלחמת טרויה, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)