מילאן מילוטינוביץ'
מילאן מילוטינוביץ' (בסרבית: Милан Милутиновић; 19 בנובמבר 1942 – 2 ביולי 2023) היה נשיא סרביה במסגרת הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה בשנים 1997–2002. קודם לכן שימש כמנהל הספרייה הלאומית של סרביה (1983–1988), כשגריר יוגוסלביה ביוון (1992–1995), וכשר החוץ של יוגוסלביה (1995–1998).
 | |||||
| לידה |
19 בדצמבר 1942 בלגרד, המנהל הצבאי הנאצי בסרביה  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
2 ביולי 2023 (בגיל 80) בלגרד, סרביה | ||||
| מדינה |
הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה, סרביה ומונטנגרו, סרביה | ||||
| מקום קבורה |
בית הקברות החדש של בלגרד | ||||
| השכלה |
הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בלגרד | ||||
| מפלגה |
המפלגה הסוציאליסטית הסרבית, המפלגה הקומוניסטית של יוגוסלביה | ||||
| בן או בת זוג |
Olga Milutinović | ||||
| |||||
  | |||||
שגריר ושר חוץ של יוגוסלביה עריכה
בעת שסיים את כהונתו כשגריר הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה ביוון היה מילוטינוביץ' השגריר היחיד של יוגוסלביה במדינה מערבית, זאת עקב אמברגו שהטיל האו"ם בחודש מאי 1992. בנסיבות אלה לא ניתן היה למנות שגריר במקומו, ומילוטינוביץ' שב לבלגרד והתמנה בשנת 1995 לשר החוץ. בחודש נובמבר 1995 היה מילוטינוביץ' אחד ממנהלי המשא ומתן שהסתיים בהסכם דייטון, ואף היה אחראי לחתימת מספר הסכמים בין הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה לקרואטיה שנועדו להביא לנורמליזציה של היחסים בין המדינות, האויבות לשעבר.
נשיא סרביה במסגרת יוגוסלביה עריכה
מילוטינוביץ' שימש כנשיא סרביה בין ה-29 בדצמבר 1997 ל-29 בדצמבר 2002, כאשר סרביה הייתה חלק מהרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה.
הפיכתו של נשיא סרביה לשעבר סלובודן מילושביץ' לנשיא הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה ביולי 1997, חיזקה את השלטון הפדרלי על חשבון הממשל הסרבי, כך שמידת ההשפעה הפוליטית של מילוטינוביץ' הייתה מועטה. עם זאת, כאשר ארגון נאט"ו כפה ניהול מגעים בין יוגוסלביה לחבל קוסובו המורד, היה זה מילוטינוביץ', תחת הנחיות מילושביץ', שהועמד בראש צוות המשא ומתן מטעם יוגוסלביה. כישלון המשא ומתן והמשך פעולות האיבה הובילו בסופו של דבר להפצצת נאט"ו את יוגוסלביה במבצע כוח מאוחד.
הכישלון בקוסובו והנזק שחוללה הפצצת כוחות נאט"ו הביאו לסילוק מילושביץ' ומפלגתו מן השלטון בספטמבר 2000, ולהיחלשות כוחם בכל הרמות - פדרלית, לאומית (בסרביה) ומקומית. מצב זה הותיר את מילוטינוביץ', שנתפש כמקורב למילושביץ', מעוט תמיכה פוליטית ודל השפעה כנשיא סרביה. כך, במשך כשנתיים, ביצע מילוטינוביץ' את המזער המתבקש מתפקידו עד לתום תקופת שלטונו בדצמבר 2002.
בסוף שנת 2000 נערכו בבלגרד הפגנות סוערות בדרישה לרפורמות דמוקרטיות. מילוטינוביץ' נמנע מלהורות על דיכוי אלים של ההפגנות כפי שהיה נהוג בעבר, וכך הקל על תהליך הליברליזציה של הדמוקרטיה בסרביה.
מילוטינוביץ' לא ניסה להתמודד על כהונה נוספת כנשיא. הבחירות לנשיא סרביה שנערכו בסוף שנת 2002 לא עמדו בדרישות החוקתיות, המחייבות השתתפות של לפחות 50% מבעלי זכות הבחירה, ולפיכך הוחלף מילוטינוביץ' בנשיאת האספה הלאומית נטשה מיצ'יץ', אשר הפכה גם לנשיאה-בפועל של סרביה.
אישומים בפשעי מלחמה וזיכוי עריכה
בשנת 2003, לאחר תום כהונתו כנשיא, הסגיר עצמו לידי בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר, הפועל מטעם האומות המאוחדות בהאג, שם עמד לדין על פשעי מלחמה. הוא הואשם בפשעי מלחמה ועמד לדין יחד עם ניקולה סיינקוביץ (ראש ממשלת סרביה לשעבר) ודרגוייב אוידניץ (שר ההגנה לשעבר של יוגוסלביה).
כנגד מילוטינוביץ' הוצגו ארבעה אישומים: גירוש, רצח העולה כדי פשע נגד האנושות, רצח הנוגד חוקי מלחמה וכן "מעשים לא אנושיים אחרים" שבוצעו בעת מלחמת קוסובו. בין השאר הואשם באחריות לטבח המוני בשורה של יישובים, בשנת 1999.
על פי כתב האישום מילוטינוביץ' הואשם בנשיאת אחריות אישית לפשעים, כנשיא סרביה. בתוקף תפקידו היה חבר במועצת הביטחון העליונה של יוגוסלביה שהייתה ממונה על הצבא היוגוסלבי. למילוטינוביץ' הייתה אף הסמכות לפיזור הפרלמנט הסרבי. על פי כתב האישום, בעת המלחמה, סמכויותיו דה יורה הורחבו לאלה השייכות בעתות שלום לפרלמנט, כולל הפיקוד על המשטרה, שהייתה כפופה לצבא באותה עת. צוות ההגנה של מילוטינוביץ' וכן מומחים במשפט חוקתי דחו בתוקף טענות אלה. לטענתם סרביה לא הייתה מדינה עצמאית, והמשיכה להוות חלק מהפדרציה היוגוסלבית בראשות סלובודן מילושביץ', ששלט בכוחות המזוינים במדינה. עוד טענו פרקליטיו כי מועצת הביטחון העליונה של יוגוסלביה לא שלטה בכוחות המזוינים של יוגוסלביה, בין להלכה ובין למעשה.
ב-26 בפברואר 2009 מצא אותו בית הדין לא אשם בכל האישומים עליהם הועמד לדין. בית הדין מצא כי למילוטינוביץ' לא הייתה שליטה ישירה על צבא הרפובליקה היוגוסלבית וכי סלובודן מילושביץ' הוא שנושא באחריות למעשי הצבא.[1]
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ עיקרי פסק הדין מיום 26 בפברואר 2009, בעמ' 7