פתיחת התפריט הראשי

מיעוט המצוי

מיעוט המצוי הוא הגדרה הלכתית שנזכרה לראשונה בדברי הראשונים. משמעות הגדרה זו היא החלת חובת בדיקה על כלל הפריטים, מפני איסור כלשהו המצוי במיעוט ניכר מהם. הדוגמה הבולטת לכלל הלכתי זה היא בדיקת ריאותיהן של כלל הבהמות מסירכא המטריפה את הבהמה, מחמת מיעוט מצוי של בהמות הסובלות ממחלה מטריפה זו. דוגמה נוספת שכיחה היא בדיקת פירות וירקות שמיעוט המצוי מהם נגוע בחרקים האסורים באכילה מהתורה, ומחייב את כל הפריטים ממינים אלו בבדיקה לשלילת הנגיעות בפרי או בירק הנאכל.

מקור הדיןעריכה

מדין תורה, במקרים של חוסר ידיעה, ניתן להכריע על פי הרוב את דינו של הדבר. כך למשל אין חובה לברר האם בהמה שנשחטה היא טריפה, מאחר שרוב בהמות אינן טריפות. הראשונים סייגו את ההסתמכות המוחלטת על הרוב וקבעו כי במקרה שבו ידוע לנו שישנו מיעוט המצוי של איסור, קיימת חובה מדרבנן[1] לבדיקת כלל הפריטים. הנושא המרכזי שלגביו מוזכרת הגדרה זו של 'מיעוט המצוי' הוא הימצאות סירכות מטריפות בריאות הבקר והצאן, דבר האוסר את הבהמה באכילה. לפי הכלל הנ"ל, מאחר שמיעוט מצוי (ניכר, שכיח) מהבהמות לוקה בהתגלות סירכא בריאה, יש חובה לבדוק את כל הבהמות הנשחטות מחשש הימצאות סירכא בריאה. כך כתב למשל הרשב"א:

ומה שחששו להן [בדיקת סירכת הריאה] חכמים ואבותינו הראשונים ומנהג אבות קדושים קדמונים יותר לבדיקת הריאה משאר שמונה עשר טרפות, יש מפרש מפני שסרכות הריאה דבר מצוי, ולמיעוט מצוי חששו, למיעוט שאינו מצוי לא חששו.

חידושי הרשב"א מסכת חולין דף ט עמוד א. הרשב"א מביא טעמים נוספים לחיוב בדיקה זה.

הגדרת מיעוט המצויעריכה

רוב הראשונים שעסקו בנושא לא פירטו את התנאים המבדילים בין מיעוט שאינו מצוי למיעוט המצוי. יוצא מן הכלל הוא הריב"ש, שכתב שמיעוט המצוי הוא מיעוט ניכר מאד, שקרוב ל-50%: "שמעוט מצוי, רצונו לומר שהוא קרוב למחצה, ורגיל להיות" (שו"ת הריב"ש סימן קצא).

לעומת זאת, המשכנות יעקב מוכיח ממה שנאמר במסכת גיטין[2] שיש לבדוק את חביות היין שלש פעמים בשנה מחשש שמא החמיצו (על פי ההלכה אין להפריש תרומות ומעשרות מיין שהחמיץ על יין שלא החמיץ), אף שבמסכת בבא בתרא[3] מבואר ששיעור ההחמצה המצוי של יין הוא אחת לעשרה בלבד, ששיעור מיעוט המצוי שיש לחשוש לו ולחייב בדיקה הוא 10%.[4]

יש בפוסקים שהוכיחו מדברי ראשונים שכתבו בהתייחס למקרים נדירים ביותר שהם בכלל מיעוט המצוי, שהחלוקה בין מיעוט המצוי לשאינו מצוי אינה תלויה בשכיחות גרידא.[5] כך לדוגמא, לדעת שבט הלוי אין לכמת את הגדרת מיעוט המצוי באחוזים, אלא כל שהמיעוט מלווה את הרוב בכל זמן ובכל מקום - נחשב מיעוט המצוי. אך אם ישנם זמנים שבהם אין מיעוט אסור, או שישנם מקומות שבהם אין מיעוט אסור - אין זה נחשב למיעוט המצוי:

אבל מה שיראה לעניות דעתי, דענין מיעוט המצוי היינו שהופעת המיעוט ומציאותו הוא מצוי הרבה, דכל רוב בהמות שבעולם ובכל מדינה ומדינה מוחזקים במיעוט טריפות מחמת סירכות הריאה... ולעולם אין רוב כשירות בלי מועט טריפות, והמועט מלווה את הרוב בכל עת ובכל מקום

שו"ת שבט הלוי חלק ד' סימן פ"א

הלכות שלגביהן מוזכר דין זהעריכה

מלבד חובת בדיקת ריאות הבהמה מסירכות, אחד המופעים המרכזיים של דין זה הוא חיוב הבדיקה של פירות וירקות מתולעים. בהלכה[6] מחולקים הפירות לשלש קטגוריות: פירות שמוחזקים בנקיות; פירות שמוחזקים בנגיעות, ופירות שיש בהם מיעוט המצוי של תולעים. כך לדוגמא כותב הרשב"א:

"וכן עדשים ופולין וזיתים הרחש מצוי בהם הרבה במחובר ולפיכך צריכין בדיקה".

תורת הבית בית ג שער ד[7]

חיוב הבדיקה במיעוט המצוי נזכר במקומות נוספים. לדוגמא:

איסור אשת איש להינשא לגבר אחר על סמך עדות שבעלה הראשון נראה טובע בים או אגם גדול שלא ניתן לראות את קצהו, הואיל ומיעוט המצוי של הטובעים מצליח להינצל מכך ולחיות.[8]

כיוצא בזה, מי שהעידו על בעלה שהגיע לגסיסה, אינה מותרת להינשא לאדם אחר על סמך עדות זו, הואיל ומיעוט מצוי של הגוססים אינם מתים מיד, וחוששים למיעוט זה.[9]

למרות שרוב העוסקים בשחיטה מומחים הם, אין להכשיר שחיטתו של מי שלא הוחזק במומחיות כל עוד ניתן לבחון אותו ולבדוק האם אינו מהמיעוט המצוי של השוחטים שאינם בקיאים במלאכתם.[10]

אלמנה הרה שבעלה מת ללא ילדים, ולאחר מותו ילדה ילד שמת בתוך שלושים יום, על פי ההלכה אינה יכולה להינשא לאדם אחר ללא חליצה, הואיל וחוששים שמא אותו ילד שמת היה מאותו מיעוט המצוי של ילדים המוגדרים כ'נפלים' המתים בתוך שלושים יום מלידתם, שאינם נחשבים ל'ולד של קיימא', וממילא חל חיוב חליצה על אותה אשה.[11]

גם איסור דמאי מבוסס על כך שמיעוט שכיח של עמי הארץ לא היו מעשרים את פירותיהם.[12]

כללים בדין זהעריכה

מאחר שכאמור דין זה הוא מדרבנן, ומן התורה ניתן לסמוך על הרוב, כתבו הראשונים שכאשר לא ניתן לבצע את הבדיקה, אין לחשוש למיעוט המצוי. כך לדוגמא, למרות שחלה חובה לבדוק את הריאה מסירכות, במידה שהריאה נאבדה לפני בדיקתה, יש להתיר את הבהמה באכילה.

יש באחרונים שכתב שאין לחדש חששות למיעוט המצוי אלא מה שנמצא לו סמך בתלמוד ומפורש בדברי הראשונים.[13]

האחרונים נחלקו האם קיימת חובת בדיקה בדבר שהמיעוט המצוי בו אינו של האיסור עצמו, אלא של סימנים חיצוניים המעוררים חשש לנוכחות האיסור.[14]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ הריב"ש סימן קסג; ב"ח יורה דעה סימן לט, ש"ך ופרי מגדים שם.
  2. ^ תלמוד בבלי מסכת גיטין דף לא עמוד א.
  3. ^ תלמוד בבלי, בבא בתרא דף צג עמוד ב.
  4. ^ משכנות יעקב יורה דעה סימן ט"ז.
  5. ^ למשל, השבט הלוי חלק ד סימן פא.
  6. ^ שולחן ערוך יורה דעה סימן פד.
  7. ^ וכך נפסק בשולחן ערוך יורה דעה סימן פד, ח.
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף קכ"א, עמוד א', וראשונים שם.
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ק"כ, עמוד ב'.
  10. ^ רמב"ן חולין ג, ב ועוד.
  11. ^ תוספות על מסכת יבמות דף ל"ו עמוד ב'.
  12. ^ תוספות על מסכת שבת דף י"ג, עמוד א'.
  13. ^ בית אפרים סימן ו.
  14. ^ בית אפרים סימן ו, משכנות יעקב יורה דעה סימן יז.