מליקה בהלכה היא חיתוך צוואר עוף מצד עורפו באמצעות ציפורן האגודל של כהן.

הדגמה של מליקה

פעולה זו שימשה בבית המקדש בקורבן עוף, דהיינו בחטאת העוף ובעולת העוף, כמצווה ובמקום שחיטה הנעשית בבהמות.

ההבדל בין "שחיטה" ל"מליקה"עריכה

ישנם שני הבדלים מהותיים בין שחיטה למליקה:

  1. השחיטה היא באמצעות סכין, והמליקה היא באמצעות הציפורן או על ידי השיניים[1].
  2. השחיטה כשרה רק מצד הצוואר, והמליקה כשרה רק מצד העורף.

פעולת המליקהעריכה

הכהן אוחז את כנפי העוף בין שתי אצבעות ואת רגליו בין שתי אצבעות, מותח את הצוואר על גודלו וחותך בציפורן האגודל את המפרקת[2]. הכהן היה נזהר לא לחתוך את רוב הבשר שמסביב למפרקת על מנת שהעוף לא ימות לפני הגעת הציפורן ל"סימנים" – הקנה והוושט.

בעולת העוף היה הכהן קוצץ באצבעו את שני הסימנים - הקנה והוושט, ולאחר מכן היה ממשיך לקצוץ עד שהיה מפריד את הראש מהגוף. לעומת זאת בחטאת העוף היה הכהן קוצץ רק סימן אחד ומשאיר את הראש מחובר לגוף. כמו שנאמר בתורה: ”וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ וְלֹא יַבְדִּיל“ (ויקרא ה', ח). יש איסור לאו לקצוץ את ראש חטאת העוף.

את חטאת העוף היו הכהנים אוכלים, בהיתר מיוחד של התורה. למרות שבחולין אסור לאכול כך, כיון שלא נשחט כהלכה ודינה כנבלה.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא מליקה בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ספר הרוקח לפרשת ויקרא
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ס"ד, עמוד ב'