מסדר קלרה הקדושה
מסדר קלרה הקדושה (בלטינית: Ordo sanctae Clarae) נקרא גם מסדר האחיות הקלריסיות, מסדר הקלריסיות העניות, המסדר הפרנציסקני של קלרה הקדושה או המינוריטיות (הקטנות; Minoresses) הוא מסדר נזירות של הכנסייה הקתולית, הקרוי על שמה של קלרה מאסיזי, שייסדה אותו,יחד עם פרנציסקוס מאסיזי בשנת 1212. היה זה מסדר הנשים הראשון שהשתייך לתקנון הפרנציסקני והמסדר הפרנציסקני השני. מאפייניו הבולטים של המסדר הם הקפדה על עוני וצניעות בכל ההיבטים (מלבוש ומזון של האחיות ועד לבנייה ולריהוט של המנזרים), הימנעות מאכילת בשר ושתיקה לאורך רוב שעות היום (כולל ובפרט בשעת הסעודות).
היסטוריה עריכה
קלרה נולדה באסיזי ב-6 ביולי 1194, בת למשפחת אצולה מקומית. היא עקבה אחד דוגמתו והצטרפה למנזר בנדיקטיני. ביום ראשון של הדקלים 1212 ייסדה מסדר נזירות, שהתמקם בכנסיית דמיאנוס הקדוש (אנ') באסיזי. למסדר הצטרפו תחילה חברותיה, בנות המעמד הגבוה מאסיזי ופירנצה ולאחר מכן אמה ושתי אחיותיה. הן נדרו נדרי צניעות, פרישות וחיי עוני. את כל רכושן תרמו למסדר, שתרם אותו בתורו לעניים. בתחילה התפרנסו חברות המסדר אך ורק מקיבוץ נדבות, ולפיכך נקראו "מסדר הנשים העניות". הן לא נעלו נעליים, נמנעו מלאכול בשר ושמרו על שקט ברוב שעות היום. כקבצניות הן חסו תחת הגנת הבולה האפיפיורית Privilegium paupertatis (פריווילגיית העוני) אשר הגנה על זכויות הקבצנים ואסרה לפגוע בהם.
רעיון הנזירות החמורה בקרב נשים (רובן משכילות ובנות המעמד הגבוה) התפשט ברחבי צפון איטליה והרפובליקה של ונציה, במקביל לרעיון הפרנציסקני בקרב הגברים. אגנס, אחותה של קלרה, הפיצה את הבשורה בהצלחה ניכרת בספרד ומשם הוא עבר לצרפת ולבלגיה. ב-1229 נוסד מסדר קלריסיות בריימס. מרגריט מפרובאנס, רעייתו של לואי התשיעי, מלך צרפת הקימה מנזר קלריסי בפריז, שאליו פרשה בזקנתה ובו נפטרה. גם ז'אן הראשונה, מלכת נווארה ייסדה מנזר קלריסי. ב-1286 נוסד מסדר קלריסי ראשון בבריטניה, בעיר ניוקאסל, שם הן נודעו בשם "מינורטס". ליד מצודת לונדון קיים רחוב בשם Minories, המאזכר מנזר קלריסי ששכן במקום, בגבול הסיטי של לונדון. מול העיר גאלוויי שבאירלנד נוסד מנזר מינוריטי על גבי אי (Nuns' Island). מנזר קלריסי הוקם גם בשטחי ממלכת ירושלים הצלבנית בעכו. הוא חרב בשנת 1291 עם נפילתה של העיר לידי הממלוכים.
הקרדינל הוגלינו די קונטי, בישוף אוסטיה (לימים האפיפיור גרגוריוס התשיעי) מונה על ידי הוותיקן לפקח על המנזרים החדשים ולגבש תקנון נזורה. בעוד חלק ממנזרי הנשים החדשים אימצו את התקנון, שהתיר את אחזקת ממונן של הנזירות על ידי נאמנות בחסות האפיפיור, קלרה עצמה דחתה אותו. תקנון זה תוקן בשנת 1263 על ידי אורבנוס הרביעי, כך שממונן של המצטרפות ישמש את המנזר כמקור הכנסה וינוהל בדרך שוויונית. התקנון אומץ תחילה על ידי מנזרי פרוג'ה וסיינה ומשמש כתקנון המחייב של הזרם המרכזי של מסדר קלרה הקדושה (O.S.C) או "הקלריסיות האורבניות".
קלרה עצמה סברה שהתקנון של הוגלינו אינו עולה בקנה אחד עם אידיאל העוני המושלם (שרק הוא מזכה את המאמינה בכניסה לגן העדן). בשנת 1253 השיגה מן האפיפיור אינוקנטיוס הרביעי את הבולה אפיפיורית Solet annuere, שזיכתה את המסדר שהקימה בסן דומינגו במעמד עצמאי ומאושר של נזירות-קבצניות. מעט התאגדויות של נזירות אימצו לעצמן את התקנון המחמיר של קלרה וזרם זה נקרא "הקלריסיות העניות" (P.C).
מאה שנים לאחר מכן נוצרו תת-זרמים נוספים, בהם זרם צרפתי (הרפורמה של קלודט - Ordo Sanctae Clarae reformationis ab Coleta) ומסדר הקלריסיות הקפוצ'יניות (Ordo sanctae clarae capuccinarum) שהתפרש לכיוון הונגריה, ליטא ופולין, כולם מסדרי נשים בעלי תקנון מחמיר ודגש על עוני אישי.
