מסרשמיט Me 262
מסרשמיט Schwalbe" Me 262" (בגרמנית: Messerschmitt Me 262 "סנונית") היה מטוס קרב גרמני והמטוס הסילוני המבצעי הראשון בעולם.
.jpg) | |||||||||||||||||
| מאפיינים כלליים | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| סוג | מטוס קרב | ||||||||||||||||
| ארץ ייצור |
 גרמניה הנאצית | ||||||||||||||||
| יצרן | מסרשמיט | ||||||||||||||||
| טיסת בכורה | 18 ביולי 1942 | ||||||||||||||||
| תקופת שירות | אפריל 1944 – 1945 (גרמניה) | ||||||||||||||||
| צוות | 1 | ||||||||||||||||
| יחידות שיוצרו | 1430 | ||||||||||||||||
| משתמש ראשי | לופטוואפה | ||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| תרשים | |||||||||||||||||
 | |||||||||||||||||
המטוס, מתוצרת חברת מסרשמיט הגרמנית, טס לראשונה בשנת 1941 ונכנס לשירות חיל האוויר הגרמני (הלופטוואפה) בשנת 1942, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. משימתו העיקרית הייתה הגנה על שמי גרמניה ממטוסי ההפצצה של בעלות הברית. מהירותו המרבית הייתה גבוהה, כ-870 קמ"ש. לשם השוואה, מהירותו המרבית של מטוס P-51 מוסטנג האמריקני הייתה כ-650 קמ"ש.
בהתאם לדרישותיו של אדולף היטלר, הותאם המטוס למשימות תקיפה והפצצה, וזאת אף על פי שבכירי החברה, כמו גם בכירי הצבא, המליצו להיטלר על פיתוח מטוסי סילון קלים וזריזים, בעלי יתרון מהירות במשימת יירוט של מטוסי אויב. היטלר סירב לאשר פיתוח של מטוס יירוט משום שראה בפיתוח של כלים הגנתיים "תבוסתנות". היטלר היה להוט להמשיך ולהפציץ את ערי בריטניה, ולמרות היתרון הגדול שהיה למטוס כנגד מטוסי בעלות הברית, שטרם שילבו מנועי סילון במטוסיהם, התאמתו לתקיפה קרקעית צימצמה את יתרונו באופן ניכר. נוסף על כך בעלות הברית הקפידו להשמיד מספר גדול מהמטוסים בעודם על הקרקע (מתוך כ-1,500 מטוסים שנבנו, רק כ-300 השתתפו בקרבות האוויר). כל אלה יחד עם היתרון הכמותי הגדול של בעלות הברית במטוסים גרמו לכך שהמטוס פורץ הדרך לא הצליח להביא להצלתה של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה.
מטוסי Me 262 הפילו כ-150 מטוסים של בעלות הברית, במחיר אובדן של 100 מהם. רבים מהמטוסים קורקעו בשל מחסור חמור בדלק, בצוותי תחזוקה ואף בטייסים.
עובדי כפייה בייצור המטוסעריכה
מטוסי מסרשמיט Me 262 נבנו על ידי עובדי כפייה - יהודים ברובם - מבין אסירי מחנות ריכוז, בעיקר מחנה הריכוז מאוטהאוזן. חברת מסרשמיט הקימה סמוך לכפר סנקט גאורגן מפעלים מיוחדים. אלה מוקמו בתוך מנהרות עצומות אשר היו עמידות בפני הפצצות בעלות הברית. במנהרות עבדו עובדי כפייה ממחנה הריכוז מאוטהאוזן והמחנות המסופחים אליו במשמרות של 16 שעות רצופות, ורובם הגדול מתו כתוצאה מהקושי הבלתי נסבל ומתנאי הכליאה והתזונה. נוסף על אלה רבים מתו בשל הוצאות להורג סדיסטיות על דברים של מה בכך ואף ללא כל עילה.
רוב המטוסים לא נכנסו לשירות מבצעי של הלופטוואפה כלל משום שבתקופה האחרונה למלחמה לא היו לגרמניה הנאצית טייסים וכוח אדם להפעיל את המטוסים, דלק ואף יכולות שינוע של המטוסים מהמפעלים לבסיסי הלופטוואפה. למרות זאת קצב העבודה הרצחני והתפוקה העצומה של המטוסים לא פסקו כלל, ולכן רוב המטוסים שיוצרו הושארו בקרבת המפעלים. לאחר שחרור אזור מאוטהאוזן נפלו המטוסים בידי בעלות הברית שהתחלקו ביניהם בשלל היקר - מטוסי סילון.
זמן קצר לאחר סיום המלחמה הועברו המטוסים, הציוד, המפעלים ואף המהנדסים ומנהלי הייצור (שרבים מהם היו פושעים נאצים) לארצות הברית במסגרת מבצע פייפרקליפ. שם הם שימשו כבסיס לפיתוח מטוסי הקרב הסילוניים האמריקאים הראשונים ולייצורם.
ראו גםעריכה
קישורים חיצונייםעריכה
ערך זה הוא קצרמר בנושא אמצעי לחימה ובנושא מלחמת העולם השנייה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.