מרד האבירים

פרנץ פון זיקינגן מנהיג "מרד האבירים"

מרד האבירים (סתיו 1522- 7 במאי 1523) היה מרד שהתחולל על ידי קבוצה של אבירים הומניסטים ופרוטסטנטים בהנהגתו של פרנץ פון זיקינגן כנגד הכנסייה הרומית הקתולית והקיסר של האימפריה הרומית הקדושה. המרד, שכונה גם בשם "מרד הברונים העניים", היה קצר מועד, אך היווה השראה למלחמת האיכרים הגרמנית, שהתחוללה זמן קצר לאחר מכן (1524-1526).

רקע היסטוריעריכה

בימי הביניים המאוחרים היו האבירים האימפריאליים בתקופה של שקיעה מתמדת. התפתחותם של המסחר והתעשייה העירוניים על חשבון החקלאות המסורתית, בשילוב עם מחירי ריבית גבוהים וירידה בערך הקרקעות פגעו באבירים מבחינה כלכלית, בעוד שהערים המתעשרות של האימפריה הרומית הקדושה הפכו חזקות דיים לעמוד בפני התקפות צבאיות. כוחה העולה של האצולה הגבוהה (מעמד הנסיכים) יחד עם החלתו של החוק הרומאי במקומו של המשפט המקובל הקודם, פגעו באבירים מבחינה פוליטית. בנוסף לזאת נפגעה קשות חשיבותם הצבאית כלוחמים בעקבות חידושים צבאיים טכנולוגיים וטקטיים וכינונם של צבאות שכירים הלנדסקנכט, כאשר תכונות אביריות של יכולות אישיות ואומץ בשדה הקרב איבדו מחשיבותם. 

האבירים סירבו לשתף פעולה עם האצולה הגבוהה על מנת לחזק את מעמדם מול הערים או לשתף פעולה עם הערים כנגד מעמד הנסיכים. על מנת להוציא לפועל את הרפורמות אותם ביקשו האבירים לממש הם נזקקו הן לשיתוף פעולה של הערים והן של האיכרים. אולם חוסר האמון של האיכרים כלפי מעמד האבירים הניע אותם מלשתף פעולה עמם. רק תוכנית שהייתה מובילה לביטול מוחלט של הצמיתות המשעבדת וזכויות היתר של מעמד האצולה הייתה עשויה לגרום לאיכרים לחבור לאבירים במאבקם לרפורמות.

ב-1495 באספה של וורמס, הערים האימפריאליות הציגו מסמך דרישות שכלל מספר נקודות באקט של מחאה על העדר הייצוג האפקטיבי שלהם ברייכסטאג. עם זאת החלק היחיד במסמך שעבר בחקיקה היה האיסור על "מלחמה פרטית". עם זאת הנסיכים דאגו לוודא שאיסור זה יכול אך ורק על האבירים והנסיכים יוכלו להמשיך ולנהל מלחמות פרטיות. חוק זה שלל מהאבירים מקור מרכזי של הכנסתם וגאוותם מאחר שכיבוש והחזקה של ערים ונסיכים תמורת כופר היוו עבורם את מקור ההכנסה המרכזי.

אחוות האביריםעריכה

פרנץ פון זיקינגן שזכה לכינוי "האביר האחרון" התגורר רוב שנותיו בסמוך לריין. לאחר ששימש במשך תקופה מסוימת בשירותו של הקיסר מקסימיליאן במאבקו כנגד ונציה, בילה שנים רבות במתקפות כנגד ערים ונסיכים במעלה ובמורד הריין פעולות שהפכו אותו לאדם עשיר ביותר. בזמן הבחירות של 1519 בפרנקפורט, לתואר קיסר האימפריה הרומית הקדושה קיבל שוחד רב מצד פרנסואה הראשון מלך צרפת על מנת לזכות בתמיכתו אך בסופו של דבר הוביל את חייליו לפרנקפורט שם אפשרה נוכחותם להבטיח את ניצחונו של קארל החמישי שזכה בתואר הנכסף.

זיקינגן התוודע אל אולריך פון הוטן אביר דתי-הומניסטי וביחד ניסחו שורה של רפורמות מוצעות שקראו לביטול כל הנסיכויות העצמאיות ולאיחודם של כל השטחים הגרמניים תחת ממשלה לאומית אחת, חילונם של כל הבישופויות הנוצריות וכינונה של "דמוקרטיה של אצילים בהנהגת מונרך". הוטן וזיקינגן קיוו שתוכנית זו תהיה מספקת על מנת לעודד את האיכרים להצטרף למאבקם.

בהשפעתו של הוטן הפכה טירת אברנברג של זיקינגן למרכז של רנסאנס הומניסטי ולאחר מכן של הלותרניזם, שהפיצה את רעיונותיה באמצעות עלונים. זיקינגן עזר להומניסטים ורפורמיסטים רבים להמלט ממקומות בהם היו שרויים בסכנה והעניק להם מקלט בטירתו ואפילו הציע מקלט למרטין לותר לאחר הדיאט של וורמס, אך לותר בחר להישאר במקום זאת בחסותו של פרידריך מסקסוניה.

ב-1522 כאשר הקיסר שהה בספרד, זיקינגן כינס את "אספת אחוות האבירים". האספה בחרה בו כמנהיגה והחליטה להפעיל כוח על מנת להשיג את יעדיה לאחר שלא הצליחה להשיגם בדרך חוקית עקב ייצוגם הדל של האבירים ברייכסטאג. האויב שסומן ראשון כמטרה עם תחילת המרד היה ריצ'רד גרייפנקלאו, הארכיבישוף של טרייר, יריב מר של לותר ותומכיו. התואנה ששימשה לפתיחת המתקפה הייתה כופר שלא שולם על ידי שני חברי מועצת העיר תמורת שחרורם לאביר אחר ששבה אותם מספר שנים קודם לכן. בנאום שנשא בפני תושבי העיר עם פתיחת המרד השתמש ברטוריקה דתית משולהבת במטרה לעודד את תושבי העיר להיכנע ולהדיח את הארכיבישוף על מנת לחסוך מהאבירים את הצורך בעריכת מצור על העיר.

המערכה על טרייר וסופו של המרדעריכה

זיקינגן החל מארגן צבא בעזרתם של אבירים שכנים כאשר חייליו מניפים את הדגל הקיסרי וטען שהוא פועל בשם הקיסר. עם זאת הדיאט הקיסרי בנירנברג שהחזיק בסמכויות הקיסר בהיעדרו סירב להכיר בזאת, והורה לזיקינגן להפסיק את המרד באיום של חרם קיסרי. המתקפה על העיר החלה בסתיו מה שמורה על כך שזיקינגן לא התכוון להתקדם הלאה באותה שנה.

זיקינגן התעלם מהחלטות הדיאט והחליט להמשיך במתקפה. עם זאת אנשי העיר לא שוכנעו מדבריו וסירבו לצאת כנגד ריצ'רד שהתגלה כמפקד צבאי מוצלח. בנוסף לכך קיבל הארכיבישוף סיוע מצד רוזן פלטין ומצד הלנדגרף של הסן שבאו לעזרתו. לאחר 7 ימי מצור שכללו 5 ניסיונות תקיפה, אזל אבק השריפה לכוחותיו של זיקינגן והוא נאלץ לסגת חזרה לטירתו. בינתיים הטילה עליו מועצת העוצרים האימפריאלית צו של חרם קיסרי.

במהלך נסיגתו טענו מתנגדיו כי הוא בזז את כל האזור הכפרי כולל את העיר קייזרסלאוטרן. לעומתם טענו תומכיו שמעשי הביזה היחידים שביצע היו כנגד הכנסיות והמנזרים השנואים.

זיקינגן עזב את אברנברג ובילה את חודשי החורף בטירתו המבוצרת היטב בלנדשטול, משם קיווה להמשיך את מאבקו. טירה זו נחשבה לאחת הטירות החזקות ביותר בגרמניה וזיקינגן חש בה בטוח. בינתיים נסוג הוטן לשווייץ כשהוא מנסה ביחד עם תומכיו להשיג תמיכה לפתיחת מערכה צבאית נוספת כעבור שנה.

כאשר פתחו שלושת בעלי הברית הנסיך לודוויג החמישי (רוזן פלטין) פיליפ הלנדגרף של הסן והארכיבישוף ריצ'רד מטרייר במצור על טירתו בלנדשטול ציפה זיקינגן להחזיק מעמד לפחות במשך ארבעה חודשים, בתקווה שעד אז יגיעו תגבורות מבחוץ לעזרתו. עם זאת הוא לא העריך נכונה את עוצמתה של הארטילריה החדישה שעמדה ברשות התוקפים, שהפגיזו את טירתו באינטנסיביות בתוך שבוע בלבד הפכו את טירתו לעיי חורבות. זיקינגן עצמו סבל מפציעות קשות. וב-7 במאי 1523 נאלץ להיכנע לשלושת הנסיכים ומת מפצעיו זמן קצר לאחר מכן.

עם מותו איבד מחשיבותו כמעט לחלוטין מעמד האבירים ככוח צבאי משמעותי בגרמניה וסימל את שקיעתה של האבירות באירופה. הוטן המשיך לחיות עוד מספר חודשים אחרי זיקינגן לפני שנפטר ממחלת העגבת במנזר בשווייץ בו שהה לאחר נסיגתו.

טירותיהם של מרבית המשתתפים והתומכים במרד הוחרמו. הארכיבישוף ממיינץ אף נקנס בשל החשדות נגדו במעורבות במהלכים שהובילו אל המרד. האבירים היו עתה ברובם במצב של פשיטת רגל עקב כישלון המרד לנוכח אינפלציה גוברת, פגיעה בחקלאות, דרישות גוברות מצד הנסיכים וחוסר יכולתם להמשיך ולהתפרנס מ"ביזה חוקית".

רוב האבירים המשיכו להתקיים כאדונים פיאודלים פחותים בחשיבותם שהתקיימו על ידי הטלת מיסים כבדים על איכריהם. לא היה להם עתה עוד מעמד עצמאי של ממש, ואלה שכן הצליחו להתעלות מעל מעמדם עשו זאת על ידי כך שהצליחו לשמש כאנשי מינהל מוכשרים כמרים או אנשי צבא בשירותם של הנסיכים. מעטים כמו האביר פלוריאן גאייר סירבו להשלים עם הנסיבות שנכפו עליהם (והיו הגורמים לפרוץ המרד) והצטרפו בסיוע למרד האיכרים הגרמני שהתחולל מספר שנים מאוחר יותר. הסירוב הגורף בקרב האבירים לשלם את מס המעשר לכנסייה במהלך המרד התפשט בהדרגה למעמד האיכרים והיה אחד הגורמים לפרוץ המרד בקרבם.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא מרד האבירים בוויקישיתוף