עגבת

עגבת
Syphilis
	חיידקים גורמי עגבת
תחום	מחלות זיהומיות
גורם	טרפונמה פלידום
טיפול	בנזילפניצילין; צפטריאקסון; קלינדמיצין; אזיתרומיצין; דוקסיציקלין ;
קישורים ומאגרי מידע
eMedicine	article/229461
DiseasesDB	29054
MeSH	D013587
MedlinePlus	001327
סיווגים
ICD-10	A50-A53

עַגֶּבֶת, או בשמה הלועזי "סיפיליס" (Syphilis), היא מחלת מין, הנגרמת על ידי חיידק מהמין Treponema pallidum במערכת Spirochaete. המחלה עוברת בעיקר ביחסי מין, אך יכולה לעבור גם באמצעות מגע עם דם. דרכים פחות נפוצות להידבקות הן מגע עם פצע מזוהם (רק כאשר מדובר במגע עם חולה שנמצא בשלב הראשון של המחלה ויש לו כיבי עגבת פתוחים), וכן מעבר מהאם לעובר ברחם (עגבת מולדת).

אחד הכינויים לעגבת הוא "החקיין הגדול", וזאת עקב הקושי שבזיהוי המחלה בשלביה המוקדמים והידמותה למחלות אחרות.

שמות המחלה

בלועזית נקראת המחלה בימינו "סיפיליס" על-שם גיבור סיפורו של הרופא האיטלקי ג'ירולמו פרקסטורו, "Syphilis sive Morbus Gallicus" משנת 1530. עלילתו מתארת את הרועה סיפילוס מהאי היספניולה שהעליב את האלים ולכן לקה בעגבת.

באיטליה נקראה המחלה בשם "המחלה הצרפתית", ככל הנראה משום שהעגבת תוארה לראשונה באיטליה עת כבש שארל השמיני, מלך צרפת, את נאפולי ב-1495. אנשי צבאו, שכירי חרב מארצות שונות באירופה, היו כנראה בין הנדבקים הראשונים במחלה, ועם שובם לבתיהם הם הפיצו את המחלה ברחבי אירופה.^[1] שם זה היה נפוץ מאות שנים מאוחר יותר.^[2]

במדינות אחרות היו לה שמות שונים: "המחלה האנגלית" – בצרפת, "המחלה הפורטוגלית" – ביפן, "המחלה הפולנית" – ברוסיה ו"המחלה הגרמנית" בפולין.^[1]

אפידמיולוגיה

מספר מיתות מעגבת למיליון איש ב-2012 0–0 1–1 2–3 4–10
11–19 20–28 29–57 58–138

בין השנים 2003–2004 דווחו בארצות הברית 0.8 מקרים חדשים ל-100,000 אנשים. בעשור שבין 1990 ל-2000 הייתה ירידה של 90% במקרי העגבת, אולם בין השנים 2000 ל-2004 נרשמה עליה בשכיחות המחלה בקרב גברים.

מאז שנת 2008 ועד 2016 ישנה מגמת עלייה במקרי העגבת בממלכה המאוחדת, כשבשנת 2017 דווחו למעלה מ-7,000 מקרים.^[3] בעשור האחרון קפץ פי חמישה מספר חולי העגבת בישראל.^[4]

המחלה

השלב הראשון

כיב על אצבע של חולה עגבת

class=notpageimage|הצגה

עגבת באיברי מין חיצוניים של אישה

class=notpageimage|הצגה

השלב הראשון של המחלה מתחיל לאחר שהטריפונמה חודרת ואז מתחילה תקופת דגירה של 10–90 ימים, ובממוצע כשלושה שבועות. בשלב הראשון ביטויה היחיד של המחלה הוא כיב (Chancre) דמוי מכתש שאינו כואב באזור הנגוע, ובסמוך לו נפיחות קלה של בלוטות לימפה. הכיב נשאר בין שבוע לחמישה שבועות, ואז לרוב הוא מחלים ספונטנית. עם זאת, הוא עשוי לעיתים להישאר גם בשלב השני של המחלה. השלב הראשון קשה לזיהוי, כיוון שהכיב הטיפוסי עשוי להופיע במקום קשה לאיתור ויכולים להיות בו מיקרואורגניזמים אחרים מלבד הטרפונמה. הנוזל שבכיב מכיל את מחולל המחלה, ולפיכך כל מגע עם הנוזל עלול להדביק בעגבת.

הכיב עצמו נעלם תוך מספר שבועות.

השלב השני

השלב הטיפוסי של העגבת הוא השלב הבקטריאמי, ובו כמעט תמיד בדיקת הנוגדנים תהיה חיובית. בשלב זה מתחילים להיפגע באזור הנגוע העור והריריות, ומופיעה בהם תפרחת חיוורת או לחלופין שטפי דם קטנים. בנוסף לכך ישנה נפיחות בתאי לימפה, וכן יכולים להופיע אצל החולה חום, כאב ראש ותסמינים של הצטננות. במקרים נדירים מופיעים אצל החולה דלקת קרום המוח, דלקת כבד או דלקת מפרקים.

השלב השני מופיע תוך שבועיים עד שישה חודשים (ובממוצע שישה שבועות), לאחר שהנגע הראשוני נעלם. שלב זה נמשך לרוב מספר ימים (2–6 שבועות), ולאחריו המחלה נכנסת לשלב הלטנטי (החבוי) שלה, שבו היא יכולה לשהות שנים רבות, עד המעבר לשלב השלישי.

השלב השלישי

השלב השלישי של המחלה מופיע אצל כ-30% לערך מהחולים אשר אינם מטופלים. לשלב זה המחלה יכולה להיכנס אחרי שנה, עשר או אף חמישים שנה לאחר ההידבקות. שלב זה של המחלה מאופיין בפגיעה חמורה באיברי גוף רבים: באבי העורקים (אאורטיטיס סיפיליטי), במוח (אנצפליטיס סיפיליטי), בחוט השדרה, בעצמות, בעור, בריריות וכדומה. בשלב זה, בניגוד לשני השלבים הראשונים, החולה אינו מדבק.

כמו כן, סיבוך אפשרי של המחלה הוא עגבת עצבית (Neurosyphilis), שתסמיניה כוללים עיוורון, שיטיון, תגובות היפראקטיביות ועוד.

מקור המחלה

יש שלוש תאוריות שונות לגבי מקור המחלה.

התאוריה הפרה-קולומביאנית טוענת שהמחלה הייתה ידועה מזמנים קדומים, כבר היפוקרטס תיאר סימפטומים שלה, והתגלו עצמות אנשים באירופה שסבלו מעגבת, המתוארכים לתקופה שלפני מסעותיו של קולומבוס, כגון במנזר האוגוסטיני שבעיר האל שבאנגליה, ושלדי אנשים בפומפיי החשודים שסבלו מעגבת.
תאוריית החילוף הקולומביאני (מהמילה קולומבוס) מסתמכת על כך שהעגבת הופיעה לראשונה באירופה בסוף המאה ה-15, זמן קצר לאחר שקולומבוס שב מאמריקה, ולכן סוברים כי מלחיו נדבקו במחלה בשהותם ביבשת החדשה.
התאוריה המשולבת טוענת כי שתי הגרסאות נכונות. לפי תאוריה זו חיידקי הטרפונמה קרובים מבחינה גנטית לחיידקים הגורמים למחלה המדבקת פטלת, המועברת בהדבקה לא מינית. אלפרד קרוסבי, אבי התאוריה טוען כי המפגש האנושי בין ילידי דרום אמריקה לבין האירופאים הביא גם למיזוג בין החיידקים ויצר זן חדש ותוקפני יותר של חיידק הטרפונמה.

אבחון וטיפול

אף שהמחלה ידועה מאז 1495 וכבר ב-1497, פרסם הרופא האיטלקי ניקולאוס לאוניסנו (Leoniceno) את החיבור הראשון על מגפת "המחלה הצרפתית" (כינויה של העגבת באותה תקופה), וב-1530 השתמש לראשונה הרופא הוונציאני ג'ירולמו פרקסטורו במילה סיפליס לתיאור המחלה, אף שלא ידע מה מקורה ואיך לטפל בה.

ב-1767 הסקוטי ג'ון הנטר (John Hunter) האמין שזיבה ועגבת נגרמו על ידי פתוגן יחיד, הוא עשה ניסוי על עצמו והדביק את עצמו בעגבת כדי לחקור את התפתחות המחלה, הוא דגל בטיפול באמצעות כספית וצריבה, ומת כתוצאה מהמחלה.

ב-1838 הוכיח הצרפתי פיליפ ריקורד (Philippe Ricord) שהניסוי העצמי של ג'ון האנטר היה שגוי, ובכך הראה כי עגבת וזיבה הן לא אותה מחלה. עד המאה ה-20 לא נמצא טיפול יעיל למחלה, מלבד שימוש בכספית, שאמנם היה אפקטיבי נגד החיידק, אך היה בעל חיסרון גדול: הכספית גם הייתה רעילה עבור החולה עצמו. הרופא האנגלי בן המאה ה-19 ג'סי פוט (Foot) תיאר את תופעות הלוואי של הטיפול בכספית כך:

"[תופעות הלוואי של הכספית] הם האצה של הדופק, חולשה, סחרחורת ודימום מהאף, ייצור רוק מוגבר המלווה בנפיחות של בלוטות הרוק וטעם מתכתי, עצירות, כאב ראש, ועיניים אדומות ושורפות. אם ממשיכים לתת לחולה כספית, ייצור הרוק יגבר, החניכיים ידממו ויפתחו כיבים, השיניים תשתחררנה ממקומן, וכיבים מאחורי השיניים יכאבו מאוד ולעיתים ימנעו מהחולה לפתוח את פיו. תוספת נוספת של כספית תגרום לתסמינים אלה להחמיר: הלשון תשתרבב החוצה ללא יכולת לסגור את הפה והחולה ירייר ללא הפסקה. הוא לא יהיה מסוגל לאכול או לדבר. הצואה והשתן יהיו מוכתמים בדם. הכאב יהיה אדיר והוא לא יוכל לישון. פניו יהיו נפוחות והוא יהיה עצבני ומוטרד. אם לא ייפסק הטיפול בכספית, התוצאה עשויה להיות קטלנית."^[5]

בראשית המאה ה-20 ניסו להשתמש כנגד העגבת בחומר הכימי המבוסס על ארסן - "סלווארסן", וכן הדבקת החולה במלריה, על-מנת שחום גופו הגבוה יהרוג את חיידקי הטרפונמה.

הרופא הגרמני אוגוסט פון וסרמן פיתח ב-1910 תבחין סרולוגי לאבחון עגבת, בדיקות מדגמיות שנערכו עם התבחין הראו כי קרוב ל-10% מהאוכלוסייה העירונית במרכז ומערב אירופה נשאו את החיידק.

בשנות ה-40 של המאה ה-20 הוכנס לשימוש נרחב הפניצילין, שהביא לריפוי המחלה.

גם כיום, התרופה העיקרית נגד עגבת היא פניצילין, שחיידקי הטרפונמה מאוד רגישים אליו ולא פיתחו נגדו עמידות במרוצת השנים. כאשר החולה רגיש לפניצילין משתמשים בתרופות אנטיביוטיות אחרות, בהן אריתרומיצין או בנגזרות של טטרציקלין.

עגבת והיריון

בישראל אין מחלת העגבת נפוצה במיוחד בקרב נשים. עם זאת, עגבת פעילה אצל אישה הרה עלולה לגרום לפגיעות חמורות בעובר, ואף למוות תוך רחמי, או למוות של היילוד מיד לאחר הלידה (אצל כ-40% מכלל העוברים שנדבקים).

במהלך ההיריון עלולה העגבת לעבור מאם נגועה לעובר. דם נגוע בחיידק העגבת יכול לעבור אל העובר דרך השליה שאחראית להזנת העובר. עגבת המועברת לעובר מכונה 'עגבת מולדת'. לרוב היילודים הנולדים עם עגבת אין סימפטומים של המחלה. הסימפטומים מופיעים אצל רובם בגיל 3 חודשים ואצל חלק מהתינוקות לא יופיעו עד גיל שנתיים.

הבדיקה לעגבת

קיימת חשיבות רבה לאבחון עגבת אצל נשים הרות, כדי שניתן יהיה לטפל במחלה של האם כבר במהלך ההיריון, ובעובר, מיד לאחר הלידה.

הבדיקה לאיתור עגבת נקראת VDRL‏ (Venereal Disease Research Laboratory). זו בדיקת דם שמבוצעת מיד בתחילת ההיריון, או לפני הכניסה להיריון. תוצאה שלילית משמעותה כי האישה לא נדבקה בעגבת ואינה חולה במחלה. בדיקה זו תבוצע בפני עצמה, או כחלק ממכלול בדיקות ה-TORCH.

תשובה חיובית בבדיקה תחייב המשך בירור, מאחר שלעיתים, מדובר בתשובה שגויה (false positive). במקרים אלו תופנה האישה לביצוע בדיקות נוספות, על מנת לאשר או לשלול את האבחנה.

ב-16 באוגוסט 2024, מנהל המזון והתרופות האמריקאי אישר לשווק בדיקת נוגדנים ביתית ראשונה ללא מרשם לעגבת (First To Know Syphilis Test).^[6]^[7]

הדבקה עוברית

כיוון שחיידקי העגבת עוברים את השליה, תיתכן הדבקה של העובר בכל שלב של ההיריון. במקרה של הדבקה חדשה של האם במהלך ההיריון, וללא טיפול מתאים, הסיכון להדבקת העובר הוא כ־75-95%. בעקבות הדבקה קודמת (מעל שנתיים) שאינה מטופלת, הסיכון להדבקת העובר הוא כ-35%.

החל מהחודש הרביעי להיריון ניתן לאבחן הדבקה עוברית בעגבת. קיימת חשיבות עליונה לקבלת טיפול מתאים על ידי האישה ההרה, לפני השבוע ה-16 להריון, על מנת למנוע כל נזק אפשרי לעובר.

במהלך ההיריון, ניתנת עגבת לטיפול יעיל ולרפוי באמצעות מתן תרופות אנטיביוטיות ממשפחת הפניצילין. ללא טיפול מתאים, כ־40% מהעוברים שנדבקו ימותו מוות תוך רחמי. יתר על כן, יילוד שנדבק במחלה במהלך ההיריון עלול להיוולד ללא כל סימפטום אופייני, אולם ללא טיפול מתאים ומיידי לאחר הלידה, יפתח התינוק בעיות בריאותיות חמורות תוך מספר שבועות שעלולות לכלול פיגור התפתחותי, חירשות, עיוותים בעצמות, פרכוסים ואף מוות.^[8]