מרד עוראבי

מרד עוראבי (בערבית: الثورة العرابية, בתעתיק עברי: "אלת'ורה אלעראביה") היה מרד לאומני שפרץ במצרים בשנים 1879–1882 נגד הח'דיו (המושל) המצרי תאופיק פאשא ונגד ההתערבות האירופאית במצרים. המרד הונהג על ידי הקולונל אחמד עוראבי , ונקרא על שמו.

מרד עוראבי

תאריכים	1879–1882 (כ־3 שנים)
מקום	מצרים
תוצאה	כוחותיו של עוראבי הובסו, ועוראבי גורש לציילון.
שינויים בטריטוריות	האימפריה הבריטית כבשה את מצרים.
הצדדים הלוחמים ח'דיוות מצרים האימפריה הבריטית כוחות צבא מצריים וסודנים תחת פיקודו של אחמד עוראבי מפקדים תאופיק פאשא סר גרנט ג'וזף וולסלי האדמירל סר באוצ'מפ סיימור כוחות מצרים: 36,000 (1879) האימפריה הבריטית: 40,560 (1882) מספר לא ידוע של חיילים סדירים

רקע

מצרים של שנות ה-70 של המאה ה-19 הייתה מושחתת ובמצב של חורבן כלכלי. חובות עצומים שנגרמו לה על ידי איסמאעיל פאשה, שליט מצרים, לא שולמו; בעלי החוב, הבנקים האירופאיים, שלחו באי כח משלהם, ובפועל נשלטה כלכלת מצרים על ידי צרפת ובריטניה. כשניסה איסמאעיל פאשה להמריד את תושבי מצרים נגד ההתערבות הזרה בכלכלתם, הדיחו אותו הבריטים ומינו תחתיו את בנו, תאופיק פאשא, הגמיש יותר.

המעמדות הגבוהים של מנהל המדינה, הצבא ועולם העסקים המצרי היו נתונים להשפעתה של אירופה, ולמעשה היו נתונים לשליטתם, משום שהאירופאים השקיעו כסף רב יותר מהמצרים עצמם. בנוסף, הוקמה בתוך מצרים מערכת משפט נפרדת לאירופאים; הדבר הכעיס את המצרים הצעירים וחדורי המוטיבציה במנהל האזרחי והצבאי, שהרגישו ששליטתם של האירופאים בעמדות הגבוהות במדינה מונעת את קידומם האישי. גם האיכרים המצרים, הפלאחים, שמיסים כבדים הושתו עליהם, התלוננו על כך שהכסף מגיע לאירופאים שחיו בעושר יחסי.

גורם נוסף ולא פחות חשוב להתגברות המרמור במצרים היה שליטתם של הצ'רקסים הטורקים והאלבנים על שאר העמדות הגבוהות בממשל ובצבא. גדודי צבא אלבניים שבאו ביחד עם מוחמד עלי ועזרו לו בתפיסת השלטון במדינה, היו עדיפים בעיני הח'דיו של מצרים.

טורקית הייתה עדיין השפה הרשמית הנהוגה בצבא, וקצינים עות'מאניים הועדפו וקודמו לעומת קצינים מצרים. בקבינט של הח'דיו תאופיק, כל החברים היו צ'רקסים טורקים ואף לא אחד מצרי. המשבר הכלכלי הגובר באוצר המדינה אילץ את הח'דיו לקצץ בצורה דרסטית בשורות הצבא. מסדר גודל של כ-94,000 חיילים ב-1874, צומצם הצבא לסדר גודל של כ-36,000 חיילים ב-1879, כשהתוכנית הייתה לקצץ אותו אפילו יותר; צעד דרסטי זה הביא למובטלים רבים. בנוסף לכך, הקרבות הרי האסון והתבוסה המשפילה באתיופיה, במהלך מלחמת אתיופיה-מצרים בשנים 1875–1876, הכעיסו את הקצינים; כוונתו של איסמאעיל פאשה במלחמה זו הייתה ליצור אימפריה שתקיף את כל נהר הנילוס, שחלק גדול ממנו נמצא באתיופיה, והקצינים חשו שזו הייתה מלחמה מיותרת וטיפשית. בנוסף לכך, רוב המפקדים במלחמה זו היו קצינים אמריקנים ואירופיים שפאשא הביא, ודבר זה גרם למרמור גדול וכן להאשמות שהתבוסה נגרמה בגללם.

באותה תקופה, התפתחה במצרים מודעות ציבורית. ההשכלה התפשטה, ויותר ויותר עיתונים יצאו לאור בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-19, כמו למשל העיתון רב-ההשפעה "אבו נזארה" (أبو نظارة; מילולית: "בעל המשקפיים"). עיתון זה, שנדפס על ידי יעקוב צנוע, עיתונאי יהודי ממוצא מצרי ואיטלקי, היה עיתון סאטירי-פוליטי שלעיתים קרובות לעג להשפעה האירופאית על מצרים. הדפסת העיתון הרגיזה מאוד את השלטונות כמו גם את האירופאים, כיוון שהייתה בו עדיפות ברורה לרפורמיסטים ולגורמים מהפכניים. לעיתון הייתה תפוצה רחבה, שלא כמו לעיתונים אחרים, מכיוון שהיה כתוב בערבית מצרית ולא בערבית קלאסית, דבר שאיפשר להמון הרחב - ולא רק לשכבה המשכילה - להבין את הסאטירה הפוליטית. יעקוב צנוע טען שהעיתון שלו הגיע לתפוצה של 10,000 עותקים; זהו מספר גדול יחסית לימים ההם.

התחזקותו של עוראבי

אחמד עוראבי היה קצין מצרי, מפקד גדוד בצבא המצרי. במהלך שירותו הצבאי אימץ השקפה לאומנית, שהתחזקה בעקבות מלחמת אתיופיה-מצרים, ובשנת 1879 הקים את המפלגה הלאומנית המצרית.

ביולי 1880 הוציא שר המלחמה עות'מאן רפקי צו המגביל את השירות בצבא לארבע שנים. הדבר התפרש על ידי עוראבי וקבוצתו כצו שנועד למנוע מחיילים ממוצא מצרי להגיע לדרגות קצונה. בינואר 1881 הגיש עוראבי עצומה במחאה על מעשי ההפליה של רפקי, ותבע להדיחו. בסופו של דבר, הח'דיו תאופיק נכנע ללחץ הצבא, הדיח את רפקי ומינה את מחמוד סאמי אל-בארודי, שהיה מועמדו של עוראבי, לשר המלחמה.

אחמד עוראבי (1882)

משנמשכו הצעדים נגד הקצינים המצרים, החליט עוראבי לצאת לעימות חזיתי עם הח'דיו תאופיק, וב-9 בספטמבר 1881 הוא הוביל איתו אלפי חיילים לחצר ארמון עבּדין. אז הציג עוראבי בפני תאופיק את תביעותיו: פיזור הממשלה, כינוס מועצת נציגים והגדלת הצבא. לבסוף נכנע הח'דיו לתביעות וממשלה חדשה הורכבה, בה אל-בארודי כיהן שנית כשר המלחמה. בסוף 1881 התלוננו עוראבי ואל-בארודי לסולטאן באיסטנבול וטענו שהח'דיו תאופיק פועל להפריד את מצרים מהאימפריה העות'מאנית והופך אותה לתלויה במעצמות האירופיות. הפנייה לא הועילה, שכן הסולטאן סבר שהפנייה נועדה לפגוע במעמדו של תאופיק, נציגו, ואין בה ממש.

בינואר 1882 שלחו צרפת ובריטניה איגרת תמיכה משותפת בח'דיו, דבר שגרם לדה-לגיטימציה שלו ולנפילת הממשלה. בפברואר של אותה שנה הוקמה ממשלה חדשה בראשות אל-בארודי, ועוראבי כיהן בה כשר המלחמה. במהלך כהונתו, פעל עוראבי להרחבת הצבא, וכן לחיזוק הקצונה המצרית המקומית בצורה של קידום והטבות שכר, אך גם בהרחקת מספר גדול של קצינים טורקים-צ'רקסים. על רקע זה נגרם עימות חריף בין הח'דיו לממשלה; צרפת ובריטניה הודיעו שיתמכו בו צבאית אם יפטר את הממשלה וירחיק את עוראבי ממצרים. הח'דיו הסכים, ולכן הממשלה התפטרה ב-25 במאי; אך הלאומנים והעולמא תבעו שעוראבי ישוב למשרת שר המלחמה, וגם לכך נאלץ הח'דיו להסכים, וב-27 במאי 1882 הוא מונה שנית לתפקיד. הח'דיו עזב את קהיר לאלכסנדריה מחשש לביטחונו, ובפועל עוראבי ניהל כעת את מצרים.

המעצמות האירופאיות התנגדו לרפורמות של עוראבי, וכך גם רבים מבעלי האדמות, האליטה הטורקית והצ'רקסית, השכבות הגבוהות של העולמא והנוצרים סורים. לעומת זאת, התמיכה בו הגיעה מהרוב של שאר האוכלוסייה המצרית הערבית, כולל השכבות הנמוכות של העולמא ומנכבדים מקומיים.

הנוצרים הקופטים נחלקו: השיוך והקרבה שלהם לאירופאים הכעיסו רבים ולעיתים הם נהפכו למטרות, אך היריבות העמוקה בינם לבין הנוצרים הסורים הניעה רבים מהם לחבור למהפכנים המצרים. הפטריארך הקופטי הביע את תמיכתו במורדים, כשנשאל על כך בזמן שהמרד הגיע לשיאו, אך לאחר מכן טען שלחצו עליו לומר כן. עוראבי ושאר מנהיגי המרד שהכירו בכך שהקופטים הם בעלי ברית פוטנציאליים, פעלו למניעת פגיעה בהם, אך לא תמיד הצליחו.

החלו מאמצים מצד שני הצדדים לקבלת תמיכה מהסולטאן, עבדול חמיד השני. הח'דיו תאופיק קרא לסולטאן לדכא את המרד, אבל השער הנשגב היסס לשלוח גדודי צבא נגד מוסלמים שחטאם הוא ההתנגדות להשפעה נוצרית קולוניאלית זרה. עוראבי ביקש מהסולטאן להדיח את תאופיק, אך גם לגבי זה היסס הסולטאן.

מהומות אלימות ופלישה בריטית

ערך מורחב – המלחמה האנגלו-מצרית

באחר הצהריים של 11 ביוני 1882, המהפכה הפוליטית התפוצצה לכדי אלימות ברחובות אלכסנדריה. פורעים תקפו בתי עסק יווניים, מלטזיים ואיטלקיים, וקרבות רחוב פרצו. הסיבות האמיתיות לפרוץ המהומות האלימות אינן ידועות; הן הח'דיו והן עוראבי החליפו האשמות הדדיות לגבי התחלת המהומות, אך אין הוכחה לאף אחד מן הצדדים.

תצלום של אלכסנדריה לאחר ההפגזה והשריפות שפרצו בעקבותיה בין 11 ל-13 ביולי 1882.

כאשר חיל המצב המצרי של אלכסנדריה המשיך להחזיק בסוללות ההגנה שבחוף, נשלח אולטימטום מהבריטים, התובע שהכוחות שבסוללות יפורקו מנשקם, אחרת העיר תופגז. המצרים התעלמו מהאולטימטום, והצי הבריטי בפיקודו של האדמירל סיימור הפגיז את העיר, והסוללות המצריות השיבו באש. הצי הצרפתי, שהיה גם הוא מחוץ לאלכסנדריה, לא הסכים לקחת חלק במתקפה הבריטית. לאחר מכן ניסו כוחות גדולים של הצי הבריטי לכבוש את העיר, ואף על פי שנתקלו בהתנגדות חזקה מצד המצרים, הם הצליחו בסופו של דבר לכבוש את העיר והניסו את הצבא המצרי.

כשהמהומות התפשטו ברחבי מצרים, בית הנבחרים הבריטי הצביע לטובת מעורבות גדולה יותר בנעשה במצרים. בספטמבר של אותה השנה נחת צבא בריטי בתעלת סואץ, זאת לאחר ניסיון כושל של הצי הבריטי להתקדם מאלכסנדריה לקהיר, שהסתיים בתבוסה בקרב כפר אל-דאוואר. הסיבות למוטיבציה של הבריטים להתערב במצרים עדיין שנויות במחלוקת. הבריטים חששו בעיקר מכך שעוראבי ישתמט מתשלום החוב העצום של מצרים, וכן מכך שישתלט על תעלת סואץ.

ב-13 בספטמבר 1882 הביסו הכוחות הבריטיים את צבאו של עוראבי בקרב תל אל-כביר. עוראבי עצמו נעצר וגורש לציילון (סרי לנקה המודרנית).

יוזמת ההתערבות הבריטית תוכננה להיות לתקופה קצרה, אך למעשה נמשכה עד 1954. הן הבריטים והן ממשלת הח'דיו השתדלו להוקיע את עוראבי כבוגד ואת ההתקוממות כמרד צבאי גרידא בעזרת מערכות התקשורת והחינוך של המדינה, אך בקרב הציבור הרחב נותר עוראבי דמות פופולרית.

לקריאה נוספת

• "קולוניאליזם ומהפכנות במזרח התיכון: המקורות החברתיים והתרבותיים של תנועת עוראבי", חואן קול, הוצאת אוניברסיטת פרינסטון, 1993 (באנגלית).

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מרד עוראבי בוויקישיתוף