האלבניםאלבנית: Shqiptarët) הם קבוצה אתנית ילידת חצי האי הבלקני החולקת מוצא, תרבות, היסטוריה ושפה משותפים.[8] הם חיים בעיקר באלבניה, קוסובו, מקדוניה הצפונית, מונטנגרו וסרביה, אך גם במדינות נוספות באגן הים התיכון כדוגמת קרואטיה, יוון, איטליה וטורקיה. ישנן קהילות אלבניות במקומות נוספים ברחבי אירופה, אמריקה ואוקיאניה.

אלבנים
Shqiptarët
להקת פולק אלבנית בלבוש מסורתי
להקת פולק אלבנית בלבוש מסורתי
להקת פולק אלבנית בלבוש מסורתי
אוכלוסייה
7 עד 10 מיליון בקירוב[1][2][3][4][5]
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים

אלבניהאלבניה אלבניה – 2,551,006 (2021)[6]
קוסובוקוסובו קוסובו – 1,797,856 (2021)[7]

קהילות קטנות יותר ברחבי העולם
שפות
אלבנית, שפות המדינות בהן הם חיים
דת
אסלאם, נצרות קתולית, נצרות אורתודוקסית מזרחית

מוצא עריכה

לאלבנים מוצא פליאו-בלקני. טבעו של הקשר של האלבנים לאוכלוסיות בלקניות קדומות כדוגמת האילירים, התראקים ואחרים עודנו נחקר בידי היסטוריונים ואתנולוגים. לפי מחקר גנטי שנתפרסם בשנת 2023, מוצאם של האלבנים בקבוצות שהתגוררו במערב חצי האי הבלקני בתקופה הרומית, בתוספת של תערובת גנטית ממקור סלאבי. חקר השושלות האבהיות של האלבנים, המתבסס על כרומוזום Y העובר מאב לבנו, העלה ראיות להמשכיות של אוכלוסיות שחיו בבלקן כבר בתקופת הברונזה, ובהן האילירים.[9]

היסטוריה עריכה

המונח האתני "אלבאנוי" נזכר לראשונה בכתביו של תלמי במאה ה-2 לספירה, המשתמש בו כדי לתאר שבט אילירי שחי באזור מרכז אלבניה של ימינו.[10][11] ההתייחסות הוודאית הראשונה לאלבנים כקבוצה אתנית נמצאת בכתביו של מיכאל אטאליאטס, כרוניקן בן המאה ה-11, המתאר אותם כמי שחיים בתמה (יחידה מנהלית) של דיראכיון (דורס של ימינו), אז חלק מהאימפריה הביזנטית.

הנצרות באלבניה הייתה בסמכות השיפוט של הבישוף של רומא עד המאה ה-8 לספירה. לאחר מכן, הועברו הדיוקסיות של אלבניה לסמכות השיפוט של הפטריארכיה של קונסטנטינופול. בשנת 1054, בעקבות פילוג הכנסייה הנוצרית, הצפון החל להיות מזוהה בהדרגה עם הכנסייה הקתולית, ואילו הדרום עם הכנסייה האורתודוקסית המזרחית. בשנת 1190 הקימו אלבנים את נסיכות ארבאנון במרכז אלבניה, כשבירתה קרויה.

ראשיתה של הפזורה האלבנית בתנועות הגירה מימי הביניים, שהתרחשו תחילה בעיקר בדרום אירופה, ובהמשך התפרסו אל מקומות נוספים באירופה וכן אל העולם החדש. בין המאה ה-13 למאה ה-18, אלבנים רבים היגרו עקב קשיים חברתיים, פוליטיים או כלכליים. אוכלוסייה אחת, הארוואנים, התיישבה בדרום יוון בין המאות ה-13 וה-16. אוכלוסייה אחרת, האברשה, התיישבה ברחבי סיציליה ודרום איטליה בין המאות ה-11 וה-16.[12] אוכלוסיות קטנות יותר כמו הארבנאסי התיישבו בדרום קרואטיה ובכיסים בדרום אוקראינה במאה ה-18.[13]

במאה ה-15, האימפריה העות'מאנית קנתה לעצמה אחיזה ברוב שטחי הבלקן, אך נאלצה להתמודד עם מרד מוצלח של ליגת לז'ה, איחוד של נסיכויות אלבניות בהנהגת ג'רג' קסטריוטי סקנדרבג. במאות ה-17 וה-18, מספר ניכר של אלבנים התאסלמו, והדבר סיפק להם הזדמנות להשתלב באופן שוויוני בתוך האימפריה העות'מאנית.[14] לאחר מכן, האלבנים הגיעו לעמדות משמעותיות ותרמו מבחינה תרבותית לעולם המוסלמי המורחב. אלבנים השתלבו במשרות חשובות, ושירתו כקצינים בצבא, פקידים בממסד העות'מאני וכן כיהנו 40 וזירים גדולים ממוצא אלבני.[15] בהקשר זה נודעה במיוחד משפחת קפרולו, משפחת אצולה ממוצא אלבני ששישה מבניה היו לוזירים גדולים. בימיה הגיעה האימפריה העות'מאנית לשיא התפשטותה, בעידן שנודע בהיסטוריה העות'מאנית כ"עידן קפרולו".[16] בין המחצית השנייה של המאה ה-18 למחצית הראשונה של המאה ה-19 הוקמו פשליקים אלבניים על ידי קארה מחמוד פאשה מסקוטארי, עלי פאשא ואחמט קורט פאשה מברט, בעוד מוחמד עלי, ואלי ממוצא אלבני שנולד בקוואלה שביוון של ימינו, הקים שושלת ששלטה במצרים ובסודאן עד אמצע המאה ה-20. בתקופה זו התהוותה קהילה אלבנית גדולה יחסית במצרים.

במהלך המאה ה-19, התפתחויות תרבותיות, אותן נהוג לייחס לאלבנים שצברו כוח רוחני ואינטלקטואלי, הובילו לרנסאנס האלבני. בשנת 1912 במהלך מלחמות הבלקן, הכריזו האלבנים על עצמאות ארצם. גבולותיה של המדינה האלבנית החדשה שורטטו בעקבות חוזה בוקרשט, שהותיר כמחצית מהאוכלוסייה האלבנית באזור מחוץ לגבולות המדינה, מפוצלת בין יוון, מונטנגרו וסרביה.[17] לאחר מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1991, אלבניה נשלטה על ידי ממשלה קומוניסטית תחת אנוור הוג'ה, ונעשתה לאחת המדינות המבודדות ביותר באירופה. האלבנים ביוגוסלביה השכנה עברו תקופות של אפליה ודיכוי שיטתי שהסתיימו עם מלחמת קוסובו במחצית השנייה של שנות ה-90 של המאה ה-20, ובסופו של דבר עם עצמאות קוסובו בשנת 2008. קוסובו היא מדינה המוכרת רק באופן חלקי.

שפה עריכה

  ערך מורחב – אלבנית

השפה המשותפת לרוב האלבנים ומהווה חלק בלתי נפרד מן הזהות המשותפת שלהם היא השפה האלבנית, שפה המשתייכת למשפחת השפות ההודו-אירופיות, אך מתייחדת בכך שהיא שוכנת על ענף עצמאי ואינה קרובה לאף שפה מודרנית.[18] האלבנית היא השפה הרשמית באלבניה ובקוסובו, שפה רשמית משותפת בצפון מקדוניה ומונטנגרו, שפת מיעוט מוכרת באיטליה, קרואטיה, רומניה וסרביה, וכן שפה מדוברת גם ביוון וגם בפזורה האלבנית העולמית.[19][20] דוברים אותה כ-7.5 מיליון איש.[19]

השפה האלבנית היא נחשבת לשפה בת של אחת השפות הפליאו-בלקניות בהן דיברו בחבל הבלקן בעת העתיקה ונכחדו משכבר.[21] התיעוד הראשון לשפה מתוארך למאה ה-15.[22] יש בלשנים והיסטוריוניים בני זמננו הסבורים מסיבות גאוגרפיות והיסטוריות שמקורה של האלבנית בניב דרום אילירי שהיה מדובר באיליריה בתקופה הקלאסית. חוקרים אחרים הציעו כי מקור השפה האלבנית בשפות שהיו מדוברות באזורים מזרחיים יותר של הבלקן בעת העתיקה, כדוגמת התראקית, הדרדאנאית או הדאקו-מואסית.[18]

באלבניה נחשב נהר שקומבין כמפריד בין שני הניבים המרכזים של האלבנית: מצפונו נפוץ להג הגג ומדרומו הטוסק. יש הרואים את האלבנית לא כשפה אחת אלא כמשפחת שפות.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא אלבנים בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Carl Skutsch, Encyclopedia of the World's Minorities, Routledge, 2013 ISBN 1135193886, p. 65.
  2. ^ Steven L. Danver, Native Peoples of the World: An Encyclopedia of Groups, Cultures and Contemporary Issues:, Routledge, 2015, ISBN 1317463994, p. 260.
  3. ^ Mary Rose Bonk. Worldmark Yearbook, Band 1. Gale Group, 2000. p. 37.
  4. ^ National Geographic, Band 197 (University of Michigan ed.). National Geographic Society, 2000. 2000. p. 59. נבדק ב-27 בספטמבר 2020. {{cite book}}: (עזרה)
  5. ^ Over 20 Peace Corps Language Training Publications–Country Pre-departure Materials. Jeffrey Frank Jones. נבדק ב-27 בספטמבר 2020. {{cite book}}: (עזרה)
  6. ^ ספר העובדות העולמי של ה-CIA
  7. ^ ספר העובדות העולמי של ה-CIA
  8. ^ Gëzim Krasniqi. "Citizenship in an emigrant nation-state: the case of Albania" (PDF). University of Edinburgh. pp. 9–14. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2 ביוני 2013. נבדק ב-7 באוגוסט 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ Leonidas-Romanos Davranoglou, Aris Aristodemou, David Wesolowski, Alexandros Heraclides, Ancient DNA reveals the origins of the Albanians, 2023-06-07 doi: 10.1101/2023.06.05.543790
  10. ^ Law, Gwillim (1999). Administrative Subdivisions of Countries (באנגלית). p. 20. ISBN 9781476604473.
  11. ^ Plasari 2020, pp. 10–11
  12. ^ Nasse 1964, pp. 24–26.
  13. ^ Novik 2015, pp. 261–262.
  14. ^ Vickers 2011, pp. 17–24; Giakoumis 2010, pp. 87–88; Myhill 2006, p. 232; Koti 2010, pp. 16–17; Ramet 1998, pp. 203–204; Skendi 1956, pp. 321–323.
  15. ^ Malcolm, Noel (2020). Rebels, Believers, Survivors: Studies in the History of the Albanians. Oxford University Press. p. 320. ISBN 978-0-19-259923-0.
  16. ^ Faroqhi, Suraiya; McGowan, Bruce; Pamuk, Sevket (1997). Halil İnalcık; Donald Quataert (eds.). An Economic and Social History of the Ottoman Empire. Vol. 2. Cambridge University Press. p. 420. ISBN 978-0-521-57455-6.
  17. ^ Bell, Imogen (2002). Central and South-Eastern Europe 2003 (באנגלית). Psychology Press. p. 66. ISBN 978-1-85743-136-0.
  18. ^ 1 2 Fortson 2010, p. 446
  19. ^ 1 2 Klein, Jared; Brian, Joseph; Fritz, Matthias (2018). Handbook of Comparative and Historical Indo-European Linguistics. Walter de Gruyter. p. 1800. ISBN 9783110542431.
  20. ^ Fatjona Mejdini (3 במאי 2013). "Albania Aims to Register its Huge Diaspora". Balkan Insight. נבדק ב-17 בינואר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ^ Katicic 2012, p. 184
  22. ^ Matasović 2019, p. 39.