פתיחת התפריט הראשי

מרשה פ. ג'ונסון

פעילת זכויות להט״ב אמריקאית

מרשה פ. ג'ונסון (באנגלית: Marsha P. Johnson;‏ 24 באוגוסט 19456 ביולי 1992) הייתה טרנסג'נדרית, פעילה בתנועת שחרור הלהט"ב[1] ודראג קווין.[2] היא הייתה אחת הדמויות הבולטות במהומות סטונוול ב-1969.[3] ג'ונסון הייתה חברה מייסדת של ארגון "החזית לשחרור גאה" (Gay Liberation Front), ושל קבוצת הפעולה S. T. A. R. ‏(Street Transvestite Action Revolutionaries), לצד חברתה הקרובה, סילביה ריברה.[4] היא הייתה דמות פופולרית בסצנה הגאה ובעולם האמנות של ניו יורק, שימשה כמודל עבור אנדי וורהול, והופיעה מעל הבמה עם Hot Peaches, להקת מופע אוונגרד ודראג. ג'ונסון כונתה, בין היתר, "ראשת העיר" של רחוב כריסטופר, וכן "קדושת רחוב כריסטופר", שם התרחשו אירועי סטונוול.[5] בשנות ה-1980 ותחילת שנות ה-90, ג'ונסון הייתה לפעילת איידס כחלק מארגון Act Up.

מרשה פ. ג'ונסון
Marsha P. Johnson
מרשה פ. ג'ונסון
לידה 24 באוגוסט 1945
אליזבת, ניו ג'רזי עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 6 ביולי 1992 (בגיל 46)
ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע פעילת זכויות להט"ב, זונה, מלכת דראג
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

תחילת דרכה עריכה

ג'ונסון נולדה ב-24 באוגוסט 1945 באליזבת שבניו ג'רזי. גידלה אותה אמה החד הורית, לצד אחותה הגדולה, נורמה. ג'ונסון גדלה כקתולית, והקשר שלה לדת נשאר תמיד חלק מהותי מחייה. היא התחילה ללבוש שמלות בגיל חמש, אבל הפסיקה כשהתחילה לחוות בשל כך הטרדות מיניות, ואף דיווחה שנאנסה בגיל צעיר. בגילאי העשרה המאוחרות, ג'ונסון סיפרה לאמה שהיא גיי, ואמה הגיבה אליה בבוז. עם סיום לימודי התיכון בשנת 1963, ג'ונסון עברה גריניץ 'וילג' בניו יורק, שם עבדה במסעדה עד שהתחילה להצליח בעולם הדראג, והייתה מופיעה ב"נשפי הדראג" של ניו יורק בשם "מרשה השחורה". ג'ונסון דיווחה שהיה לה קשה "לעשות דראג רציני" בשל מחסור כלכלי, והייתה מעצבת בעצמה את שמלותיה. היא התחילה לעסוק בזנות כדי להתפרנס. החל מסביבות 1966, ג'ונסון חייתה ברחובות של גריניץ' וילג'.

את שמה המלא – מרשה פ. ג'ונסון – בחרה בהדרגה: את שם המשפחה משלט מסעדת הרשת "האוורד ג'ונסון", מהסניף ברחוב 42, וכשנשאלה מה פשר האות "P" בשם, היא הייתה עונה "Pay it no mind!" (שכח מזה, תתעלם). חברה לתנועת השחרור הגאה, בוב קוהלר, סיפר שכשאשר עמדה ג'ונסון מול בית המשפט בבקשה לשחרור בערבות, השופט שאל מה פשר האות, וזה מה שהיא ענתה, כשהיא מקליקה באצבעותיה. השופט היה משועשע, ושיחרר אותה.[6] ג'ונסון גם הייתה עונה במשפט זה בסרקזם כשהיו חוקרים אותה לגבי מגדרה.[7]

ג'ונסון החלה לפקוד את הבר סטונוול לאחר שהתחילו לאפשר כניסה ללסביות ודראגיסטיות. ג'ונסון כינתה את עצמה אחת מ"בנות סטונוול".

אירועי סטונוול ופעילות חברתיתעריכה

בשעות הבוקר המוקדמות של ה-28 ביוני 1969, פרצו מהומות סטונוול. רבים זיהו את ג'ונסון בתור אחת הראשונות להשיב מלחמה בעימותים עם המשטרה במהלך ההתקוממות.[8] למרות שהיו כאלה שטענו שג'ונסון עצמה התחילה את המהומות, ג'ונסון התכחשה לכך בראיון ב-1987, לפיו היא הגיעה למקום בסביבות השעה 2:00, כשהמהומות כבר התחילו.[9] על פי הדיווחים, ההתפרצות החלה בסביבות השעה 1:20 בבוקר. דייוויד קרטר, בספרו Stonewall: The Riots that Sparked the Revolution, תיאר את מעשיה של ג'ונסון, כמי שהשליכה כוס שוט לתוך הבר העולה באש בצעקת, "יש לי זכויות אזרח!", ושבלילה השני למהומות, ג'ונסון טיפסה על פנס רחוב והפילה חפץ כבד על שמשת ניידת משטרה. קרטר מנה את ג'ונסון, יחד עם ג'קי הורמונה וזאזו נובה, בתור "שלוש הדמויות שידוע שעמדו בחוד החנית" בהסלמה של אירועי סטונוול.

בעקבות מהומות סטונוול, ג'ונסון הצטרפה לחזית השחרור הגאה (GLF), והשתתפה בעצרת הגאווה הראשונה שהתרחשה ברחוב כריסטופר ביום השנה לאירועי סטונוול, ביוני 1970. אחת הפעולות הישירות הבולטות של ג'ונסון התרחשה כאשר היא ועמיתיה מ-GLF ערכו שביתת מחאה באוניברסיטת ניו יורק באוגוסט 1970, לאחר שהנהלת האוניברסיטה ביטלה נשף כאשר שמעה שהנשף ממומן על ידי ארגונים גאים.[10] זמן קצר לאחר מכן, היא וחברתה הקרובה סילביה ריברה היה ממייסדי S. T. A. R. ‏(Street Transvestite Action Revolutionaries), ושתיהן התבלטו באירועים ומצעדים גאים ופעולות רדיקליות אחרות למיניהן. ב-1973, נאסר על ג'ונסון וריברה להשתתף במצעד הגאווה על ידי הוועד ההומו-לסבי המארגן, אשר הצהיר ש"לא נרשה למלכות דראג" להשתתף, הן "עושות לנו שם רע". באותה תקופה, המאבק הגאה או הלהט"בי כונה בדרך כלל המאבק ההומואי, או המאבק ההומו-לסבי, ונשים טרנסג'נדריות נהגו להזדהות בעיקר כמלכות דראג, והדרתן הייתה מכוונת. התגובה של ג'ונסון וריברה הייתה לצעוד בהתרסה בקדמת המצעד.[11] במהלך עצרת גאה בתחילת שנות ה-70, עיתונאי שאל את ג'ונסון למה היא שם בעצם, וג'ונסון צעקה לתוך המיקרופון, "יקירתי, אני רוצה את הזכויות הגאות, עכשיו!"

 
מועדון "סטונוול" ב-1969

במהלך תקרית נוספת בתקופה זו, ג'ונסון התנגדה למעצר, והתעמתה עם השוטרים שבאו לעצור אותה בגין זנות. היא הכתה בהם בתיק שלה, כשבתיק שתי לבנים. ג'ונסון נשאלה על ידי השופט למה היא עובדת בזנות, וג'ונסון, שמאסה בחוסר ההבנה לגבי תנאי חייהן של נשים טרנסג'נדריות, הסבירה לו שהיא מנסה לגייס כסף עבור המצבה של בעלה המנוח. כשהשופט שאל אותה מה קרה לאותו הבעל-לכאורה, הגיבה ג'ונסון, "חזירים (שוטרים) הרגו אותו".[12] השופט לא ראה בעין יפה את לעגה של ג'ונסון כלפי בית המשפט, והיא נידונה ל-90 ימי מאסר על תקיפה. במהלך ריצוי העונש, עורך הדין של ג'ונסון שכנע את השופט לשלוח אותה לבית החולים בלוויו (לחולי נפש) במקום.

ג'ונסון וריברה רצו לשבור את מעגל האימה שבו נשים טרנסג'נדריות נאלצות לחיות ברחובות ולעבוד בזנות בשל אי התאמתן לחברה, וההתייחסות אליהן בשל כך כחולות נפש או פושעות. הן הקימו יחד עם עוד פעילי S. T. A. R. את המקלט הראשון עבור נוער גאה וטרנס דרי רחוב בשנת 1972, ושילמו את שכר הדירה ממה שהרוויחו בזנות.[13] מרשה הייתה "אם הדראג" בבית המקלט, ודאגה לאוכל וביגוד עבור הנוער שכלל מגוון זהויות כולל הומואים, מלכות דראג וטרנסג'נדריות וזהויות בלתי קונפורמיות אחרות.[14] המקלט של S. T. A. R. התקיים זמן קצר בלבד, אך הפך למודל אגדי עבור הדורות הבאים.

בשנת 1975, ג'ונסון צולמה על ידי האמן המפורסם אנדי וורהול, במסגרת סדרת צילומי הפולארויד שלו בשם "גבירותיי ורבותיי". באותה תקופה ג'ונסון גם הייתה חברה בלהקת הדראג הבינלאומית של ג'יי קמיסיאס, Hot Peaches, עמה תיירה ברחבי ארצות הברית ובאירופה.[15][16]

בשנות ה-1980 ג'ונסון המשיכה את פעילות השטח שלה כאקטיביסטית מוערכת מארגון ACT UP. בשנת 1992, כאשר מצג ההנצחה לסטונוול של ג'ורג' סגל הועבר מאוהיו לרחוב כריסטופר כדי להכיר בתנועת השחרור הגאה, ג'ונסון אמרה, "כמה אנשים מתו כדי ששני הפסלים הקטנים האלו ימוקמו בפארק כדי להכיר בהומואים? כמה שנים זה ייקח שאנשים יראו שכולנו אחים ואחיות, ובני האדם מהמין האנושי? כלומר, כמה שנים זה ייקח כדי שאנשים יראו את זה? כולנו במירוץ העכברים הזה ביחד".

מותהעריכה

ב-30 ביוני 1992, זמן קצר לאחר מצעד הגאווה בניו יורק, ג'ונסון דווחה כנעדרת. שישה ימים לאחר מכן, ב-6 ביולי, גופתה של ג'ונסון נמצאה צפה בנהר ההדסון. ג' ונסון הייתה בת 46. בהתחלה, המשטרה קבעה את סיבת המוות כהתאבדות,[17] אך משפחתה וחבריה של ג'ונסון התעקשו שג'ונסון לא הייתה אובדנית, וציינו את הפציעה החמורה שנמצאה בחלק האחורי של ראשה.[18][19] 

מספר אנשים העידו שחבורת "בריונים", שהיו ידועים גם כשודדים, נטפלו לג'ונסון והטרידו אותה. עד אחר ראה מישהו נאבק עם ג'ונסון כמה ימים לפני מותה, וקורא לה בשמות גנאי, ואותו אדם התרברב מאוחר יותר שהוא רצח "מלכת דראג בשם מרשה". למרות הקמפיין מצד קהילתה ומקורביה, וכן עצרות ומשמרות שנערכו היכן שנמצאה הגופה, המשטרה לא הסכימה לחקור את נסיבות מותה. רק בנובמבר 2012, כעבור 20 שנים, הפעילה מריה לופז סוף סוף הצליחה לשכנע את משטרת ניו יורק לפתוח מחדש את תיק הרצח האפשרי.[20] מאבקה של לופז על פתיחת התיק והניסיון להבין מה אירע באמת למרשה פ. ג'ונסון מתועד בסרט הדוקומנטרי משנת 2017 The Death & Life of Marsha P. Johnson.

הנצחהעריכה

עשרה ימים בלבד לפני מותה, ג'ונסון הצטלמה לראיון מפורט, אשר הפך לחומר המרכזי בסרט התיעודי Pay it No Mind: The Life and Times of Marsha P. Johnson, בבימויים של מייקל קסינו וריצ'רד מוריסון. רואיינו גם רבים מחבריה הקרובים של ג'ונסון, אשר מכבדים את זכרה כאחת מחלוצות המאבק הלהט"בי.

להקת הפופ "אנטוני והג'ונסונס" (בראשות אנוהני) נקרא על שמה של ג'ונסון, והאלבום על שמם מ-1988 כולל שיר בשם "River of Sorrow" (נהר הצער), אשר מבוסס על חייה ומותה של ג'ונסון. ב-1993 אנוהני הופיעה במחזה על ג'ונסון שהועלה על ידי להקת Hot Peaches, אותה קבוצת התיאטרון איתה הופיעה ג'ונסון עשרות שנים קודם לכן. אנוהני גם כתבה וביימה מחזה על ג'ונסון, "The Ascension of Marsha P. Johnson" (עלייתה של מרשה פ. ג'ונסון, כאשר המילה גם בעלת משמעות דתית של "העלאת נשמתה"). ההצגה עלתה לבמה באופן מקומי בניו יורק בשנים 1994-1995.[21]

מלכת הדראג ואישיות הטלוויזיה רופול ציין את ג'ונסון בתור השראה. במהלך פרק של הסדרה שלו, המירוץ לדראג של רופול, ב-2012, רופול אמר למתחרים שג'ונסון "סללה את הדרך עבור כולנו".[22]

בסרט ההוליוודי בשם "סטונוול" מופיעה דמות המבוססת על ג'ונסון,[23] המגולמת על ידי אוטוג'ה אביט. 

Happy Birthday, Marsha! הוא סרט ניסיוני קצר בבימויין של ריינה גוסט וסשה וורצל, המתאר את קורותיהן של ג'ונסון וסילביה ריברה בשעות לפני שפרצו מהומות סטונוול בניו יורק ב-1969. את ג'ונסון גילמה בסרט זוכת פרס אינדיפנדנט ספיריט, השחקנית הטרנסג'נדרית מיה טיילור.

The Death and Life of Marsha P. Johnson, בבימויו של דייוויד פראנס, הוצג בהקרנת בכורה בפסטיבל הסרטים טרייבקה באפריל 2017, ולאחר מכן נרכש על ידי נטפליקס.[24][25] הסרט התיעודי בוחן מחדש את נסיבות מותה של ג'ונסון, ומכיר בתרומותיהן של ג'ונסון וסילביה ריברה לתנועת זכויות הלהט"ב המודרנית.[26]

מרשה פ. ג'ונסון וסילביה ריברה יונצחו בפסל ציבורי בניו יורק, לציון וחגיגת היווסדה של תנועת הגאווה המודרנית. ככל הנראה האנדרטה תמוקם ברחוב בו נמצא ה״סטונוול אין״ בו קרו המהומות ב-1969. בניו יורק ישנן שלוש אנדרטאות להט״ביות אחרות, וביניהן אנדרטת ׳החזית לשחרור הלהט״ב׳ (Gay Liberation Front) במנהטן. עם זאת, אנדרטה זו תהיה אחת האנדרטאות הראשונות שמוקדשת לפעילים/ות להט"ב. היעד הוא להציב את האנדרטה כבר בשנת 2021.[27]

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא מרשה פ. ג'ונסון בוויקישיתוף

תמונותעריכה

וידאועריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ I've been involved in gay liberation ever since it first started in 1969, 15:20 into the interview, she is quoted as saying this.
  2. ^ Feinberg, Leslie (24 בספטמבר 2006). "Street Action Transvestite Revolutionaries". Workers World Party. Stonewall combatants Sylvia Rivera and Marsha “Pay It No Mind” Johnson... Both were self-identified drag queens. 
  3. ^ Carter, David (2004). Stonewall: The Riots that Sparked the Gay Revolution. St. Martin's. עמ' 64, 261, 298. ISBN 0-312-20025-0. 
  4. ^ Giffney, Noreen (28 בדצמבר 2012). Queering the Non/Human. עמ' 252. 
  5. ^ Kasino, Michael (2012) "Pay It No Mind - The Life and Times of Marsha P. Johnson". 
  6. ^ I used Marsha P. Johnson as a drag queen name because everybody used to call me "Michelle", she says this at around 37:24 of the interview
  7. ^ "#LGBTQ: Doc Film, "The Death & Life of Marsha P. Johnson" Debuts At Tribeca Film Fest - The WOW Report". 
  8. ^ Carter, David (2004). Stonewall: The Riots that Sparked the Gay Revolution. St. Martin's. ISBN 0-312-20025-0. 
  9. ^ "Making Gay History: Episode 11 - Johnson & Wicker". 1987. 
  10. ^ "Street Transvestite Action Revolutionaries". www.workers.org. 
  11. ^ Wicker, Randy (2014) "Marsha P Johnson Carols for Ma & Pa Xmas Presents" https://www.youtube.com/watch?v=-SDEcv6QtCI
  12. ^ MARSHA P JOHNSON "PIGS KILLED MY HUSBAND". 
  13. ^ "Rapping With a Street Transvestite Revolutionary" in Out of the closets : voices of gay liberation. Douglas, c1972
  14. ^ "Marsha P. Johnson (1944 - 1992) Activist, Drag Mother." A Gender Variance Who's Who. May 2, 2009. Under Creative Commons License: Attribution
  15. ^ "Feature Doc 'Pay It No Mind: The Life & Times of Marsha P. Johnson' Released Online. Watch It". Indiewire. 26 בדצמבר 2012.  27:15
  16. ^ NYC's Hot Peaches website.
  17. ^ Feinberg, Leslie (1996). Transgender Warriors: Making History from Joan of Arc to Dennis Rodman. Boston: Beacon Press. עמ' 131. ISBN 0-8070-7941-3. 
  18. ^ Wicker, Randolfe (1992) "Bennie Toney 1992". 
  19. ^ Wicker, Randolfe (1992) "Marsha P Johnson - People's Memorial". 
  20. ^ Jacobs, Shayna (16 בדצמבר 2012). "DA reopens unsolved 1992 case involving the 'saint of gay life'". New York Daily News. 
  21. ^ Blacklips Performance Cult Chronology of Plays.
  22. ^ Tungol, JR (15 באוקטובר 2012). "LGBT History Month Icon Of The Day: Marsha P. Johnson". Huffington Post. 
  23. ^ Stonewall Clip "Marsha P. Johnson" In Theaters September 25, 2015, RoadsideFlix, YouTube.
  24. ^ Schager, Nick, "Tribeca Film Review: 'The Death and Life of Marsha P. Johnson'" for Variety.
  25. ^ McNary, Dave (2 ביוני 2017). "Netflix Buys Documentary 'The Death and Life of Marsha P. Johnson'". Variety (באנגלית). 
  26. ^ The Death and Life of Marsha P. Johnson official website for film
  27. ^ OUTtv Israel, www.facebook.com (בעברית)