החזית לשחרור להט"ב

החזית לשחרור להט"ב (GLF) הן מספר קבוצות שחרור הומוסקסואליות, שהראשונה שבהן הוקמה בעיר ניו יורק בשנת 1969, מיד לאחר מהומות סטונוול. באירוע זה תקפה המשטרה הומואים, לסביות, ביסקסואלים, טרנסג'נדרים ואנשים בעלי מגדר א-בינארי בפונדק "סטונוול אין" בגריניץ' וילג' בניו-יורק, מה שהניע התנגדות רחבה.[1]

ארצות הבריתעריכה

החזית לשחרור להט"ב של ארצות הברית (GLF) הוקמה בעקבות מהומות סטונוול. הפרעות נחשבות בעיני רבים כזרז העיקרי להקמת התנועה ולמאבק המודרני למען זכויות הלהט"ב בארצות הברית.[2][3]

קהילות הלהט"ב ברחבי ארצות הברית בשנות ה-50 ובשנות ה-60, התמודדו מול מערכת חוקית שהייתה הומופובית ביותר, פרט למדינת אילינוי, שביטלה את הגדרת מעשה סדום כעבירה פלילית ב-1961. מעשים מיניים הומוסקסואליים נחשבו בארצות הברית, אף כאשר נעשו בהסכמה מלאה בין גברים מבוגרים בביתם הפרטי, כעבירה פלילית שדינה מאסר בפועל.[4][5] ב-28 ביוני 1969 בגריניץ 'וילג', ניו יורק, פשטה משטרת ניו יורק על פונדק סטונוול אין, בר גאה ידוע שנמצא ברחוב כריסטופר. פשיטות משטרת ניו יורק על סטונוול וברים נוספים של הקהילה הגאה, היו מנהג שגרתי באותה תקופה. מפעם לפעם, הייתה המשטרה מבצעת מעצרים בתוך אותם ברים, כאשר השוטרים סברו כי האדם שמולם לובש 'לבוש שאינו הולם/תואם את המגדר שלו'.[6] על מנת להמשיך להתקיים, היו בעלי העסקים משלמים שוחד לשוטרים מושחתים ולפושעים מוכרים מארגוני פשע.[7] פונדק סטונוול אין הורכב משתי אורוות סוסים לשעבר ששופצו לבניין אחד בשנת 1930. כמו כל הברים הגאים של אותה התקופה, גם הוא היה נתון לאינספור פשיטות של המשטרה, מכיוון שפעילות הלהט"ב והתאחדויות להט"ב היו עדיין בלתי חוקיות ברובן. אלא שהפעם, כשהמשטרה החלה לעצור אנשים, הלקוחות החלו לזרוק עליהם מטבעות, ובהמשך גם בקבוקים וסלעים. הקהל הלהט"בי שחרר גם אנשי צוות של המקום שהוכנסו לטנדרים של המשטרה, והמוני קציני המשטרה נסוגו מהבר. עד מהרה הוזעק כוח הסיור הטקטי (TPF), שהוכשר במקור להתמודד עם הפגנות מלחמה, לשלוט באספסוף, שכעת השתמש במוני חניה כאילי ניגוח. ככל שהתקדם כוח הסיור, הקהל לא התפזר, אלא הלך והתחדש והתגבש מאחורי השוטרים, יידה אבנים, צעק "כוח להט"ב!", רקד והתגאה בהתנגדותם. במשך הלילות הבאים היה הקהל חוזר במספרים הולכים וגדלים, מחלק עלונים ומתלכד. עד מהרה המילה "סטונוול" הפכה לסממן מייצג של הלחימה למען שוויון בקהילה הגאה.

בתחילת יולי 1969, בעיקר בעקבות מהומות סטונוול שקרו ביוני אותה שנה, הדיונים בקהילה הגאה הובילו להקמת החזית לשחרור להט"ב. לדברי הנרי אבלאובה, הארגון נקרא Gay Liberation Front "כרמיזה פרובוקטיבית לחזית השחרור הלאומית של אלג'יריה ולחזית השחרור הלאומית הווייטנאמית". [8][9] אחת הפעולות הראשונות של ה-GLF הייתה לארגן צעדה להמשך המומנטום של מרד סטונוול ולדרוש את הפסקת רדיפת ההומוסקסואלים. ל-GLF היה מצע פוליטי רחב, שהוקיע את הגזענות והכריז על תמיכה במאבקים שונים במדינות העולם השלישי ובמפלגת הפנתרים השחורים. הם נקטו עמדה אנטי-קפיטליסטית ותקפו את מבנה המשפחה הגרעינית ואת התפקידים המגדריים המסורתיים.

רוב המתגייסים הצעירים והקיצוניים לחזית היו בעבר בארון בנוגע למיניותם. הם חשו שעם הצטרפותם לחזית הם רשאים לחשוף את האמת לגבי חייהם, ושעליהם להיות אלה שאומרים את האמת על גזענות, סקסיזם ומלחמה לא צודקת - וכתוצאה מכך עליהם ליצור קואליציה פוליטית חזקה שתעצב את החברה מחדש בכללותה.[10] החזית לשחרור להט''ב הפכה למרחב בו יכלו חבריה להזדהות כחלק מקהילת הלהט''ב באופן גלוי ואותנטי, להתנער מהסטריאוטיפים שהדביקה להם החברה ולשבור את השתיקה שהייתה באותם ימים סביב הנושא.[11]

ב-31 באוקטובר 1969 ערכו שישים מחברי ה-GLF, הוועדה לחופש הומוסקסואלי (CHF) וקבוצת התיאטרון Gay Guerilla מחאה מחוץ למשרדי עורך עיתון סן-פרנסיסקו, בתגובה לסדרת כתבות חדשות המזלזלות באנשים אשר בילו בברים ובמועדונים ההומוסקסואליים של סן-פרנסיסקו.[12][13][14] המחאה השלווה נגד העורך הפכה לסוערת וכונתה מאוחר יותר "יום שישי של היד הסגולה" ו"שישי העקוב מדם של היד הסגולה".[15][16][17][18] עובדי העורך "זרקו חבית דיו של מדפסות על הקהל מגג בניין העיתון", כך על פי glbtq.com.[19] בחלק מהדיווחים נאמר כי מדובר בחבית דיו שנשפכה מגג הבניין.[20] המפגינים "השתמשו בדיו כדי לשרבט סיסמאות על קירות הבניין ולהטיח הדפסי יד סגולים" ברחבי מרכז העיר [סן פרנסיסקו], "וכתוצאה מכך הפכה הפגנתם ל"אחת ההפגנות הגלויות ביותר של כוח הומוסקסואלי", על פי עיתון ה-Bay Area. לדברי לארי ליטל ג'ון, נשיא החברה לזכויות הפרט, "בשלב זה החוליה הטקטית הגיעה - לא כדי לעצור את העובדים שזרקו את הדיו, אלא כדי לעצור את המפגינים. מישהו יכול היה להיפגע אם הדיו הזה היה נכנס לעיניהם, אך המשטרה הפילה פעילים על הקרקע". האכזריות המשטרתית באה לידי ביטוי גם בזריקת נשים על הקרקע ובפגיעות חמורות בשיני מפגינים[21] בהשראת שיטות סחיטה של היד השחורה והמאפיה.[22] כמה פעילים ופעילות הומוסקסואליים ולסביות ניסו להנהיג "יד סגולה" כאזהרה, ועל מנת להפסיק התקפות נגד להט"ב, אך ללא הצלחה.[23]

בשנת 1970, כמה נשים מ-GLF, כמו מרתה שלי, לואיס הארט, קרלה ג'יי,[24] ומיצ'לה גריפו הקימו את "Lavender Menace", ארגון לסבי פעיל.

בשנת 1970, הקונגרס של מלכות הדראג של ה-GLF, שכלל את מרשה פ 'ג'ונסון וסילביה ריברה, הטרנסיות שהובילו את מחאות סטונוול ב-1969, הקים את הקבוצה Street Transvestite Action Revolutionaries (STAR), שהתמקדה במתן תמיכה לאסירים הומוסקסואליים, שיכון לבני נוער להט"בים חסרי בית ולדרי רחוב, במיוחד "מלכות רחוב" צעירות אחרות.[7][25]

שנה לאחר מהומות סטונוול התקיים מצעד הגאווה הראשון בהיסטוריה בעיר ניו יורק,[26] ומאז מתקיים ברחבי העולם בחודש יוני.

בוב קאנט, מורה וסופר מבריטניה, כותב על החוויה שלו בניו-יורק של ראשית התנועה לשחרור להט"ב: "בקיץ 1971 נסעתי לשישה שבועות לצפון אמריקה. התוכנית שלי הייתה לחלק את זמני בין ארצות הברית לקנדה, אבל התפתיתי למדי על ידי העיר ניו יורק וביליתי שם הרבה יותר זמן ממה שהתכוונתי. היה לי חבר הומו אחד, מילטון, אמן, כשהגעתי לגריניץ 'וילג', אבל עשרות נוספים עד שעזבתי. רק שנתיים אחרי פרעות סטונוול, ואף על פי שכמעט אף אחד לא דיבר על פוליטיקה, הגברים ההומואים האלה היו מלאי חיים וביטחון עצמי... פגשתי שם את סקוט, בחור ניו זילנדי בגילי. הוא אמר לי: 'אתה תאהב את פגישות החזית לשחרור להט"ב - הם נפגשים באולם ממש ליד מקום מגוריך. הם פוליטיים מאוד ואני יודע שתיהנה מזה'; 'טוב, אולי,' עניתי בלי שום התלהבות. לא הייתי בטוח אם דברים מסוג זה הם מה שעדיין חשבתי עליו כ"פוליטיקה אמיתית". 'אתה תפגוש המון בחורים אחרים כמוך. אני בטוח שתפיק מזה הרבה'. שמעתי כמובן על GLF, אבל זה היה בעיקר משהו שקישרתי לניו-יורק ולא ללונדון. ב-21 בספטמבר הוא נפרד ממני; הייתי נסער ודי בוכה, אבל ב-22 הלכתי לפגישת ה-GLF הראשונה שלי. פגישות ה-GLF התקיימו באולם כנסיית אול סיינטס, שנמצא כחמש דקות מהדירה שלי. לא ידעתי למה לצפות, הסתובבתי בבניין כמה פעמים... הייתי בכמה מקומות עמוסים ומסובכים בניו יורק, ובהתחלה הרגשתי כך גם שם. המקום היה מלא באנשים צעירים: רובם היו גברים לבנים ורובם נראו כמו סטודנטים לשעבר שהתערבבתי איתם במסגרות אחרות; חלקם מבוגרים יותר; חלקם לובשים חליפות כאילו זה עתה מיהרו להגיע מהעיר. היו מעט מאוד נשים... היו מבטאים מכל העולם, זה מרגש להיות מוקף בגברים אחרים שאיתם אני מדמיין שאוכל להרגיש בבית. זה הומואי. אני הומו. זוהי חזית השחרור הגאה".[27]

חברים בולטים ב-GLF בארצות הברית הם ארתור בל, ארתור אוונס, טום בראום, נא דיאמאן , ג'ים פוראט, הארי היי, ברנדה האוורד, קרלה ג'יי, מרשה פ. ג'ונסון, צ'ארלס פיטס, סילביה ריברה, מרתה שלי, ג'ים טוי, דן סי צאנג, אלן יאנג

בריטניהעריכה

 
1971 גרסת שער GLF למגזין Ink, בריטניה

החזית לשחרור להט"ב בבריטניה התקיימה בין השנים 1970–1973.[28] התנועה הוקמה בעקבות החזית לשחרור להט"ב בארצות-הברית, תחת שם זהה, בין היתר במטרה לנרמל את הנראות הלהט"בית במרחב הציבורי. אחת הסיסמאות שאפיינו את חברי התנועה הייתה "Come out! Come out! Come out!"[29]

הפגישה הראשונה שלה נערכה במרתף של בית הספר לכלכלה בלונדון ב-13 באוקטובר 1970. בוב מלורס ואוברי וולטר ראו את השפעת ה-GLF בארצות הברית ויצרו תנועה מקבילה המבוססת על פוליטיקה מהפכנית.[30]

ב-1971 הוכרה ה-GLF בבריטניה כתנועה פוליטית בעיתונות הלאומית, וקיימה פגישות שבועיות של 200 עד 300 איש.[31] באותה שנה, פורסם בלונדון המניפסט של הארגון בבריטניה:

"גאים מתווים את הדרך. במובנים מסוימים, אנחנו כבר יותר מתקדמים מאנשים סטרייטים. אנחנו כבר מחוץ למשפחה ואנחנו כבר, באופן חלקי לפחות, מתנגדים לחוקים החברתיים ה'גבריים' או ה'נשיים' שעוצבו עבורנו. בחברה שנשלטת בידי התרבות הסקסיסטית זה קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, לגברים ונשים הטרוסקסואלים לברוח מהבניית התפקידים המגדריים הנוקשה שלהם/ן ומתפקיד המדכא והמדוכא. אבל הומואים לא צריכים לדכא אישה כדי למלא את צורכיהם הפסיכו-סקסואליים, ולסביות לא צריכות להיקשר מינית לזכר המדכא. בנקודה זו בזמן, מערכות היחסים החופשיות והשוויוניות ביותר קורות כנראה בין להט"ב".[32]

בין היתר, בוצעו סדרות של פעולות ישירות בולטות, וביניהן שיבוש ההשקה של קמפיין המוסריות המבוסס על הכנסייה - פסטיבל האור.[33] שיבוש פתיחת פסטיבל האור בשנת 1971 היה פעולת ה-GLF המאורגנת ביותר. את המפגש הראשון של פסטיבל האור ארגנה מרי וייטהאוס באולם המרכזי של המתודיסט (Methodist Central Hall). בין חברי ה-GLF שלקחו חלק במחאה זו היו הפמיניסטיות הרדיקליות, קבוצה נוספת שהשתתפה בפעולה הייתה קבוצה של דראג, שנשקו זה לזה באופן ספונטני;[34] חלקם שחררו עכברים, השמיעו גניחות ואף חשפו את איבר מינם. בנוסף, הם השיגו את בגדי עובדי המקום, ובכך ניתנה להם גישה למרתף וכיבו את האורות.[35]

בשנת 1974 חילוקי דעות פנימיים הובילו להתפצלות התנועה. ארגונים שהתנתקו מהתנועה כללו את "מרכזיית הלסביות וההומואים בלונדון", "חדשות להט"ב" ו"שוברי קרח". שירות המידע של החזית לשחרור הלהט"ב המשיך עוד כמה שנים במתן משאבים הקשורים ללהט"ב.[30] סניפי חזית השחרור הגאה הוקמו בכמה עיירות בבריטניה (למשל, בברמינגהם, בברדפורד, בבריסטול, בלידס ובלסטר) וחלקן שרדו עוד מספר שנים.

העיתונים של ה-GLF נמנים עם ארכיון הול-קרפנטר (Hall-Carpenter Archives) בבית הספר לכלכלה בלונדון.[36]

כמה מחברי ה-GLF, כולל פיטר טאצ'ל, המשיכו בקמפיין מעבר לשנות השבעים תחת ארגון OutRage !, שנוסד בשנת 1990 וחדל להתקיים בשנת 2011.

הארגון פעל בטקטיקות דומות לאלה של החזית לשחרור הלהט"ב,[37][38] על מנת למשוך התעניינות ומחלוקת תקשורתית. בשלב זה נוצרה חלוקה בתוך התנועה האקטיביסטית הגאה, בעיקר בשל פערי אידאולוגיות,[39] שלאחריה התאחדו מספר קבוצות וביניהן OLGA, הנוקמות הלסביות, ו-OutRage. קבוצות אלו הושפעו מאוד בעקבות התפרצות מגפת האיידס בשנות ה-80 ובשנות ה-90, והאלימות כלפי נשים לסביות וגברים הומואים שבאו בעקבותיה.[39]

חברים בולטים ב-GLF בלונדון הם סם גרין, אנג'לה מייסון, מרי סוזן מקינטוש, בוב מלורס, פיטר טאצ'ל, אלן ווייקמן.

קנדהעריכה

קבוצות השחרור ההומוסקסואליות הראשונות שהזדהו עם תנועת החזית לשחרור להט"ב בקנדה היו במונטריאול ובקוויבק. החזית לשחרור להט"ב (FLH) הוקמה בנובמבר 1970, בתגובה לקריאה לקבוצות פעילים מאורגנות בעיר, שנקראה על ידי המוציא לאור Mainmise.[40] גורם נוסף בהקמת הקבוצה, היו פעולות המשטרה נגד מוסדות להט"בים בעיר לאחר השעיית חירויות האזרח על ידי ראש הממשלה פייר טרודו בסתיו 1970. חזית השחרור הגאה פורקה לאחר שמעל 40 חברים הואשמו בגין אי רכישת רישיון משקאות חריפים באחד מאירועי הקבוצה בשנת 1972.

קבוצה שקראה לעצמה חזית השחרור הגאה בוונקובר, קולומביה הבריטית, הגיחה בשנת 1971, בעיקר מתוך פגישות של קומונה מקומית, שנקראה Pink Cheeks. הקבוצה זכתה לתמיכה מ"ג'ורג'יה סטרייט", עיתון שמאלני, פתחה מרכז תמיכה קהילתי ופרסמה עלון.

הקבוצה התקשתה לקיים קבוצת ליבה של חברים, ותחרות מצד קבוצות מקומיות אחרות, כמו הברית הקנדית לפעילים הומואים (CGAA) והברית הגאה לקראת שוויון (GATE), הביאו עד מהרה לסוף קיומה של החזית לשחרור להט"ב הקנדית.[40]

ראו גםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ "Gay Liberation Front at Alternate U. - NYC LGBT Historic Sites Project". Nyclgbtsites.org.
  2. ^ National Park Service (2008). "Workforce Diversity: The Stonewall Inn, National Historic Landmark National Register Number: 99000562". US Department of Interior. נבדק ב-20 בפברואר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ "Obama inaugural speech references Stonewall gay-rights riots". North Jersey Media Group Inc. 21 בינואר 2013. אורכב מ-המקור ב-30 במאי 2013. נבדק ב-20 בפברואר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ Jonathan Ned Katz, The Invention of Heterosexuality, University of Chicago Press
  5. ^ Adam Limentani, Between Freud and Klein: The Psychoanalytic Quest for Knowledge and Truth
  6. ^ How the Stonewall Riots Sparked a Movement | History, נבדק ב-2021-06-22
  7. ^ 1 2 Shepard, Benjamin Heim and Ronald Hayduk (2002) From ACT UP to the WTO: Urban Protest and Community Building in the Era of Globalization. Verso. pp.156-160 ISBN 978-1859-8435-67
  8. ^ Bernadicou, August. "Martha Shelley". August Nation. The LGBTQ History Project. נבדק ב-29 במרץ 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ Abelove, Henry (26 ביוני 2015). "How Stonewall Obscures the Real History of Gay Liberation". The Chronicle of Higher Education. נבדק ב-21 באפריל 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  10. ^ Patrick Dilley, An Introduction to Early Gay and Lesbian Campus Organizing
  11. ^ The LGBTQ+ and the Gay Liberation Front | Stuart Feather | TEDxHultLondon, נבדק ב-2021-06-21
  12. ^ Teal, Donn (1971). The Gay Militants: How Gay Liberation Began in America, 1969-1971. New York: St. Martin's Press. pp. 52–58. ISBN 0312112793.
  13. ^ Laurence, Leo E. (באוקטובר 31 – 6 בנובמבר 1969). "Gays Penetrate Examiner". Berkeley Tribe. Vol. 1, no. 17. p. 4. נבדק ב-7 באוגוסט 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  14. ^ Alwood, Edward (1996). Straight News: Gays, Lesbians, and the News Media. Columbia University Press. ISBN 0-231-08436-6. נבדק ב-1 בינואר 2008. {{cite book}}: (עזרה)
  15. ^ Bell, Arthur (28 במרץ 1974). "Has The Gay Movement Gone Establishment?". The Village Voice. ISBN 9780231084376. נבדק ב-1 בינואר 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  16. ^ Van Buskirk, Jim (2004). "Gay Media Comes of Age". Bay Area Reporter. אורכב מ-המקור ב-5 ביולי 2015. נבדק ב-2008-01-01. {{cite news}}: (עזרה)
  17. ^ Martin, Del (בדצמבר 1969). "The Police Beat: Crime in the Streets" (PDF). Vector (San Francisco). 5 (12): 9. נבדק ב-1 ביוני 2019. {{cite journal}}: (עזרה)
  18. ^ ""Gay Power" Politics". GLBTQ, Inc. 30 במרץ 2006. נבדק ב-1 בינואר 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  19. ^ "glbtq >> social sciences >> San Francisco". אורכב מ-המקור ב-2015-07-05. נבדק ב-2019-12-11.
  20. ^ Montanarelli, Lisa; Harrison, =Ann (2005). Strange But True San Francisco: Tales of the City by the Bay. Globe Pequot. ISBN 0-7627-3681-X. נבדק ב-1 בינואר 2008. {{cite book}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: extra punctuation (link)
  21. ^ Alwood, Edward (24 באפריל 1974). "Newspaper Series Surprises Activists". The Advocate. ISBN 9780231084376. נבדק ב-1 בינואר 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  22. ^ Nash, Jay Robert (1993). World Encyclopedia of Organized Crime. Da Capo Press. ISBN 0-306-80535-9.
  23. ^ "MorEl Eskişehir LGBTT Oluşumu". Moreleskisehir.blogspot.com. נבדק ב-23 בינואר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  24. ^ Bernadicou, August. "Martha Shelley". August Nation. The LGBTQ History Project. נבדק ב-29 במרץ 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  25. ^ Feinberg, Leslie (24 בספטמבר 2006). "Street Transvestite Action Revolutionaries". Workers World Party. נבדק ב-21 באוגוסט 2018. Stonewall combatants Sylvia Rivera and Marsha "Pay It No Mind" Johnson ... Both were self-identified drag queens. {{cite web}}: (עזרה)
  26. ^ The Stonewall Riots: How the gay rights movement began, נבדק ב-2021-06-22
  27. ^ Out and about with GLF in London, September 1971, NOTCHES, ‏2020-04-22 (בBritish English)
  28. ^ Stuart Weather. "A brief history of the Gay Liberation Front, 1970-73". libcom.org (באנגלית). נבדק ב-2018-12-02.
  29. ^ 'Come out! Come out! Come out!' 50 years of gay liberation? | Owen Jones talks..., נבדק ב-2021-06-21
  30. ^ 1 2 Lucas 1998, pp. 2–3
  31. ^ Brittain, Victoria (28 באוגוסט 1971). "An Alternative to Sexual Shame: Impact of the new militancy among homosexual groups". The Times. p. 12. {{cite news}}: (עזרה)
  32. ^ Walter, Aubrey., Come together : years of gay liberation (1970-73), Verso, 2018, ISBN 978-1-78873-238-3
  33. ^ "Gay Liberation Front (GLF)". Database of Archives of Non-Government Organisations. 4 בינואר 2009. נבדק ב-2009-11-20. {{cite web}}: (עזרה)
  34. ^ Power, Lisa (1995). No Bath But Plenty Of Bubbles: An Oral History Of The Gay Liberation Front 1970-7. Cassell.
  35. ^ Gingell, Basil (10 בספטמבר 1971). "Uproar at Central Hall as demonstrators threaten to halt Festival of Light". The Times. p. 14. {{cite news}}: (עזרה)
  36. ^ "Calmview: Collection Browser". archives.lse.ac.uk. LSE Library Services. נבדק ב-19 בפברואר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  37. ^ Willett, p. 86
  38. ^ Tatchell, Peter. "Peter Tatchell: The Art of Activism". petertatchell.net. נבדק ב-19 בפברואר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  39. ^ 1 2 Robinson, Lucy (2007). Gay men and the left in post-war Britain: How the personal got political. Manchester University Press. pp. 174–176. ISBN 9781847792334. נבדק ב-19 בפברואר 2015. {{cite book}}: (עזרה)
  40. ^ 1 2 Warner, Tom (2002). Never going back : a history of queer activism in Canada. Toronto, Ontario: University of Toronto Press. pp. 66–67. ISBN 9780802084606.