משה שק
משה שֶׁק ("ג'וּק"; 1936 – מרץ 2011) היה פסל ואמן קרמיקה ישראלי יליד פולין, ממייסדי קיבוץ בית ניר. יצירתו הושפעה מהמסורת של ייצור הקרמיקה הארץ-ישראלית. ברבות מעבודותיו מופיעות צורות ביו-מורפיות ודמויות הקרובות ברוחן אל הפיסול ה"כנעני".
 | |
| לידה |
1936 זמושץ', רפובליקת פולין  |
|---|---|
| פטירה |
מרץ 2011 (בגיל 75 בערך) בֵּית נִיר, ישראל |
| תחום יצירה |
פיסול, קדרות |
  | |
ביוגרפיה
עריכה
שק נולד בשנת 1936 בזמושץ' שבפולין. בשנת 1940 עבר עם משפחתו לאזור בפולין שהיה בשליטת ברית המועצות. משם עברה המשפחה למחנה עבודה בסיביר, שם שהתה כשנה. בין השנים 1941–1945 שהתה המשפחה בבוכרה, אוזבקיסטן. שנת 1947 העפילה המשפחה לארץ ישראל באוניית המעפילים "התקווה". לאחר תפיסת האוניה בידי הצבא הבריטי, נשלחה המשפחה למחנה המעצר בקפריסין. בשנת 1948 עלה לישראל והתגורר ביפו. בנעוריו היה חבר בתנועת הנוער "השומר הצעיר", שם פגש את אברהם אופק. הוא למד מסגרות וחרשות ברזל בבית הספר המקצועי "שבח".
בשנת 1952 למד חצי שנה ב"בצלאל החדש" אצל מורים כיוסי שטרן ולודוויג יהודה וולפרט מהמחלקה לעיבוד מתכת.
בשנת 1957 היה ממקימיו של קיבוץ בית ניר. בין השנים 1959–1977 היה שק תלמידו של הפסל רודי להמן, ואחר-כך שולייתו.
בשנת 2007 יצא סרט תיעודי על חייו ועבודתו בשם "אבוא במחילות", בבימוי סילבינה לנדסמן,[1] שזכה בפרס.[2]הסרט מתאר את עבודתו הפיסולית כדיאלוג שבין התרבות המקומית - הקדומה והעכשווית - לבין הנוף מתוכו היא צומחת.
שק היה נשוי לשולה שק, ולבני הזוג נולדו ארבעה ילדים. הוא נפטר בשנת 2011, לאחר שנים של מאבק במחלת הסרטן והובא למנוחות בבית העלמין בבית ניר.[3] לאחר מותו הוקם בקיבוץ בית ניר מוזיאון לזכרו המציג את עבודותיו.[4]
יצירתו
עריכהשק הוא אמן ייחודי בנוף האמנות הישראלית. גוף העבודות שלו מהדהד תחושה של תרבות קדמונית כשנקודת המבט שלו היא בראש ובראשונה הומניסטית. בשיחה עם האוצרת רותי אופק שפורסמה בספר המלווה את תערוכתו האחרונה, תיאר שק את תפישת האמנות שלו: ״העיסוק באמנות הוא אזכור האמנות, זה הכלי שיש. האמן מאזכר אמנות, אבל קצת מטה אותה לזמן, לפרשנויות, לתולדות חייו״.[5]
שק עסק בקשר בין התרבות והמקום, באופנים בהם בני האדם מתערבים בנוף המקומי, מטמיעים בו צורות ומשנים את מופעו. אתר החקירה שלו היה אזור מגוריו - חבל לכיש - שבו שפע של שרידי תרבויות ועדויות של רצף תרבותי מהתקופה הכלקוליתית (5000 לפנה״ס) ועד הכפרים הערבים שננטשו ב-1948. שק בנה את זהותו האמנותית מתוך תחושת שייכות למקום, אולי כתגובה לחוויות של עקירה והגירה מתקופת ילדותו. תחושת השייכות שלו, כמו גם העשייה האמנותית, הייתה קשורה לשלושה מושגים מרכזיים: המקום, החומר ורצף הזמן. שק התייחס אל מושגים אלו כיסודות הומניסטיים שבונים חיבור תרבותי לוקאלי ואוניברסלי גם יחד. לדבריו, ״הלוקאליות של האזור משמעותה סינתזה של תרבויות. התרבויות השונות שנפגשו בצומת הדרכים הצמיחו דבר חדש. כאן נוצר האלף-בית הפונטי, כאן נכתב התנ״ך, כאן צמחו היהדות, הנצרות והאסלאם״.[6]
מוקד מרכזי ביצירתו הוא הגעגוע.[7] שק התגעגע לחכמה הקדמונית, שהיטיבה לחבר בין המקום והחומר; הוא התגעגע ל״רוח המזרח״[6] שמייצגת קרבה הרמונית לאדמה; הוא התגעגע אל חוויה של מקום. המזרח אצל שק לא היה מושג פוליטי, אלא נקודת ייחוס אישית-רוחנית שלאורה הוא עיצב את דרכו האמנותית.
תחילת דרכו האמנותית מאופיינת בשימוש בברזל, בטון ועץ ובדימויים גאומטריים וגושניים של חיות. בהשפעת הממצאים הארכאולוגיים הקרמיים שאליהם נחשף, עבר שק לעבודה בחימר. קנה המידה מונומנטלי - פסליו ממוקמים לרוב במרחבים פתוחים. טכניקת העבודה בחומר הקרמי הפנתה את שק אל סוגיות של חלל פנימי, דופן, חיפוי וציורים על פני השטח. הדימויים של הפסלים נשארו בתחום הזואולוגיה אך הנפחים מלאים ועגולים: החיות הפכו למעין מיכלים, לייצוגים מופשטים או מומצאים של חיות. בטכניקה זו יצר שק סדרות של טוטמים וצלמים שלעיתים מורכבים מחלקים המחוברים בליפוף פשוט של חוט תיל. על חלקיהם הוא צייר באנגוב (צבע קרמי המיושם לפני השריפה). במקביל, יצר שק סדרות של כדים ומיכלים בטכניקת הכריכה העתיקה (coiling) תוך הנכחת פעולת הלחיצה של החומר בין האצבעות, כערוץ של דיאלוג עם כלים קדומים.
בהמשך עבר שק אל פיסול בארד (ברונזה) בטכניקת יציקה בשיטת השעווה האבודה. טכניקה זו מיוחסת לאוסף המרהיב של כלי הפולחן שמתוארך לתקופה הכלקוליתית והתגלה בנחל משמר במדבר יהודה (מטמון נחל משמר), גילוי ארכאולוגי ששבה את רוחו. המעבר לארד בעבודתו של שק התייחסה באופן ישיר למעבר מהחימר לארד שהתרחש בעת העתיקה: ״שעתה היפה של התקופה הכלקוליתית הייתה במעבר בין חימר לברונזה״, אמר שק בשיחה עם האוצרת רותי אופק.[5] השפה הפיסולית נשארה דומה ואילו הציורים על פסלי הקרמיקה הוחלפו בחריטות עדינות ובפטינה שעל פני השטח המתכתיים.
בשנת 2002 התגבר העניין שלו באובייקטים פולחניים, והוא יצר את הסדרה 1000 צלחות, המורכבת מצלחות קרמיות עמוקות שעומדות על שלוש רגליים ועליהן עיטורים קוויים. הצלחות עשויות בטכניקת לחיצה בחומר לבן וקוטרן זהה. הקו המעטר שחור או חום, בעל עובי אחיד אך מרצד - נדמה כאילו שק עשה שימוש באותו המכחול בכל הצלחות. על כל צלחת עיטור ייחודי, וכולן יחד מציגות מופע גאומטרי של דימויים - חלקם מופשטים וחלקם פיגורטיביים של צמחים וחיות. האסוציאציה המיידית מפנה אל ציורי הענק המסתוריים שעל אדמת פרו, הידועים כקווי נסקה. הצלחות, בדומה לקווי נסקה, מזמינות מבט מלמעלה אל מפה או צופן קדמוני.
גלריה
עריכה-
פסל קרמי -
פסל של משה שק ואחמד כנעאן, סרלנד (Saarland), גרמניה -
פסל
ברונזה
רמת השרון -
פסל, 1996-1994
ברונזה
רחוב שינקין, תל אביב-יפו -
פסל, 1996-1994
ברונזה
רחוב שינקין, תל אביב-יפו -
ציפור, 1993
ברונזה
רחוב מרמורק, תל אביב-יפו
תערוכות יחיד נבחרות
עריכה
|
|
קישורים חיצוניים
עריכה
- משה שק, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
- האתר של משה שק
- סיון שדמון, "משה מחבל לכיש", אתר "הזמן הירוק", 25 בדצמבר 2008
- גדעון עפרת, "משה שק: אל המערות", באתר "המחסן של גדעון עפרת"
- לשוחח עם משה שק, תערוכה בבית בנימיני, 2016
- משה שק, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ "אבוא במחילות", באתר הבמה.
- ^ אביטל בורג, חדשות האמנות: מכירה פומבית ראשונה של אמנות ישראלית עכשווית באירופה, באתר הארץ, 7 באפריל 2010
- ^ תבנית:קישו כללי
- ^ המוזיאון לזכרו של משה שק בבית ניר
- ^ 1 2 רותי אפק, הנגיעה בחומר היא התוכן - רותי אופק בשיחה עם משה שק, משה שק / צלמים, המוזיאון הפתוח, גני התעשייה תפן ועומר, 2006
- ^ 1 2 דורון בר אדון, לשוחח באינטימיות עם תרבות המזרח: על עבודותיו של משה שק, משה שק / צלמים, המוזיאון הפתוח, גני התעשייה תפן ועומר, 2006. עריכה: רותי אופק.
- ^ גבריאל מענית, הגעגוע הוא המולדת האמיתית: על אמנותו של משה שק, משה שק / צלמים, המוזיאון הפתוח, גני התעשייה תפן ועומר, 2006. עריכה רותי אופק