משלחת סטארס לקטנגה
משלחת סטארס לקטנגה (1892-1891) (Stairs Expedition to Katanga ) בראשותו של סרן ויליאם סטארס, הייתה המנצחת במירוץ בין שתי מעצמות אימפריאליות לריבונות על קטנגה, שטח עצום עשיר במינרלים במרכז אפריקה לצורך כיבושו (שטחה של קטנגה, הוא פי 16 משטח בלגיה, מדינת האם). המשימה התבלטה כאשר נהרג שליט מקומי, (מוונדה מסירי), וגם בגלל העובדה שסטארס, מפקד המשלחת מהצד הבלגי, החזיק בתואר צבאי בצד האחר.
רקע היסטורי עריכה
בצד אחד של המירוץ הייתה מדינת קונגו החופשית, הכלי של המלך הבלגי לאופולד השני להתיישבות פרטית במרכז אפריקה. מאידך גיסא החברה שאותה שכרה ממשלת בריטניה לעריכת הסכמים עם ראשי שבטים באפריקה, חברת דרום אפריקה הבריטית (BSAC) של ססיל רודס, אשר שילבה גישה נחושה להשגת שליטה על מינרלים עם חזון להתפשטות בריטית על פני היבשת, חלק מהאסטרטגיה של המרוץ לאפריקה ו-ועידת ברלין.[1]
מי שנקלע ביניהם, ועשה ניסיון לנצל זאת, היה מסירי, השליט המקומי של גרנגנזה או קטנגה, חבל ארץ שבטית שטרם נתפסה על ידי מעצמה אירופית, והייתה גדולה ממדינות אירופה רבות. מסירי, כמו רבים ממנהיגי אפריקה, התחיל כסוחר עבדים, והשתמש בכלי נשק שהושגו בסחר שנהב, נחושת ועבדים, כדי לכבוש ולהכניע שבטים שכנים, ולקח רבים מהם כעבדים למכירה חוזרת. עד המשלחת של סטארס, מסירי היה השליט הבלתי מעורער של האזור. הוא היה ערמומי ואסטרטג טוב. אבל הפעם הוא היה עם טכנולוגיה צבאית הנחותה, ומזלו לא שיחק לו.[2]
ועידת ברלין עריכה
בוועידת ברלין 1884 - 1885 ובנוסף, ניהול משא ומתן דו-צדדי בין בריטניה ובלגיה, הוקצה השטח שממערב וצפונה לנהר לופולה - אגם מארו (קטנגה) למדינת קונגו החופשית ואילו הארץ שמזרח ומדרום הוקצה לבריטניה ולחברת דרום אפריקה הבריטית, בראשות ססיל רודס. אולם ההסכמים כללו עקרון אפקטיביות לפיו כל מעצמה קולוניאלי חייבת להקים נוכחות אפקטיבית בשטח - על ידי השגת הסכמים ממנהיגי שבטים מקומיים, הנפת דגלים והקמת כוח ממשל ומשטרה לשמור על הסדר. מעצמה שלא תעשה זאת, חשופה לכניסה של מעצמה יריבה שתשתלט על השטח, על פי החוק שקיבלו המעצמות התרבותיות.[3]
בשנת 1890 למעצמות האירופאיות לא היו חוזים או נוכחות יעילה בקטנגה, ובאותה העת הגיעו דיווחים על זהב ונחושת שנמצאו בקטנגה. כך התחיל השלב במירוץ בין הבריטים לקונגו על השליטה בשטח.
באותה תקופה, חוזים שהושגו משליטים מקומיים באפריקה לא נועדו לגרום להם לקבל את כניעתם - אלא נועדו רק להרשים מעצמות קולוניאליות יריבות.[4] רעיון הדמוקרטיה התפשט באירופה במאה התשע עשרה ויותר ממשלות נדרשו להתחשב בדעת הקהל. דעת הקהל באירופה יכולה הייתה להיות מניע רב עוצמה של פעולות קולוניאליות, כפי שהמחיש תקרית פשודה כעבור כמה שנים .
משלחות קודמות עריכה
בתחילה רודס שלח את אלפרד שארפה מנייאסלנד בשנת 1890, מגובה על ידי ג'וזף תומסון שהגיע מדרום, אך שארפה לא הצליח לשכנע את המלך מסירי, ותומסון לא הגיע לבירת של מסירי בבונקיה. הדיווחים של שארפה זלזלו בצבא של קונגו החופשית, והוא טען שהם לא יזכו בהצלחה בקטנגה. ועוד אמר שברגע שמסירי בן ה -60 יעלם, קטנגה תהיה שלהם.[5] במקרה כזה כנראה היה השטח הופך לחלק מצפון רודזיה, כיום זמביה, איתה היא חולקת קשרים תרבותיים ואתניים חזקים.
ליאופולד הגיב בשנת 1891 בשליחת שתי משלחות, ונראה כי השקפתו של שארפה הייתה נכונה. משלחת פול לה מרינל רק הצליחה להשיג הסכם מעורפל עם מסירי. בהסכם הזה - הסכים מסירי שלקונגו החופשית תהיה נוכחות בקטנגה, אך לא יותר מכך. משלחת זו נקלעה לתאונה כאשר אבק השרפה שהיא הביאה למסירי התפוצץ, הרג כמה אנשים ופגע בכמה מהמתנות האחרות שהובאו כדי לאפשר את העסקה.[6]
אחרי משלחת זו, הגיעה משלחת נוספת שניסתה לשכנע את מסירי על בסיס ההסכם הקודם, לקבל חסות קונגו החופשית ואת ריבונותו של לאופולד. גם ניסיון זה נכשל.
הכנות ומסע כלפי חוץ עריכה
כוח אדם עריכה
בבלגיה לא היו אנשים בעלי ניסיון באזור הטרופי, אך ליאופולד היה מיומן בגיוס מדינות אירופאיות אחרות לתוכניות שלו. מרכז אפריקה היה חבל פראי שמשך שכירי חרב. בהמלצתו של החוקר הבריטי-אמריקני הנרי מורטון סטנלי, בן ה 27, שכבר פעל עבור ליאופולד בקונגו[7] מונה סרן ויליאם סטארס להוביל את המשלחת, על בסיס ניסיונו באזור. היה לו מוניטין של אדם שיציית לפקודות ויבצע את העבודה.[8] המסע הקודם היה בסימן אלימות ואכזריות כלפי כל האפריקאים שעמדו בדרכו.[9] סטארס היה קנדי שנולד בתקופה שבה קנדה הייתה חלק מהאימפריה הבריטית, וחונך בבריטניה והצטרף לגדוד בריטי. הוא נחשב לבריטי.[10]
סגנו של סטארס היה הבלגי היחיד במשלחת, סרן עומר בודסון, שכבר שירת בקונגו החופשית.[11] השלישי בפיקוד היה המרקיז כריסטיאן דה בונצ'אמפס, הרפתקן וצייד צרפתי. היו עוד שני אנשים לבנים: ג'וזף מולוני, רופא המשלחת והרפתקן. היה לו ניסיון אפריקני קודם כקצין רפואה במלחמת הבורים, ובמסע במרוקו. ועוד היה רובינסון, הנגר ואיש תחזוקה.[12]
סטארס כלל לא היה שאנן לעובדה שהוא משתתף במירוץ, וחשב כי סביר שג'וזף תומסון יישלח לנהל משא ומתן עם מסירי עבור החברה של רודס לפני שהם יוכלו להגיע לשם.[13]
המשלחת שכרה 400 אפריקאים ביניהם היו מארבעה או חמישה מנהיגים מזנזיבר. כמאה חיילים אפריקאים, מספר טבחים ומשרתים אישיים לאירופאיים, והשאר, הרוב, היו סבלים. רובם היו מזנזיבר, חלקם ממומבסה, 40 נשכרו אחר כך בטבורה, עיר הולדתו של מסירי.[14]
אנשי המשלחת היו חמושים ב -200 רובים 'פוסיל גרא' (נשק צבאי צרפתי סטנדרטי באותה תקופה) ואילו לכל אחד מהקצינים היו כמה סוגי נשק, כולל רובי וינצ'סטר. לעומת זאת לצבא של מסירי היו רובים ישנים מהמאה ה-16, והוא היה זקוק לאבקת שרפה.[15]
פקודות ויעדים עריכה
ההוראות של סטארס היו להשתלט את קטנגה בהסכמתו של מסירי או בלעדיה. אם הם ימצאו כי משלחת רודס הקדימה אותם והייתה לה אמנה עם מסירי, עליהם לחכות לפקודות נוספות. אם הם השיגו חוזה ותגיע המשלחת של רודס, עליהם לבקש ממנה לסגת ולהשתמש בכוח כדי לגרום להם לסגת במידת הצורך.[16] מולוני וסטארס היו מוכנים למדי לאירוע זה. הם היו מודעים לכך שבשנת 1890 השתלט ססיל רודס על מניקאלנד למרות טענות פורטוגזיות על ידי שליחת יחידה חמושה בפיקודו של פרדריק סלוס שכבשה את השטח ואלץ את הפורטוגזים לסגת.[17]
מסלול המסע עריכה
האי זנזיבר היה בסיס המשלחת, כפי שהיה ברוב המיזמים למרכז אפריקה. הם עזבו את זנזיבר ב־27 ביוני 1891. המסלול המועדף היה דרך הזמבזי ואגם ניאסה (אגם מלאווי), אך בעקבות המשלחת בראשות שארפה, שפעלה למען רודס ונכשלה במשא ומתן עם מסירי, הפך המסלול ללא בטוח למעבר. במקום זאת הם חצו את מזרח אפריקה הגרמנית (טנזניה) מזנזיבר, וצעדו 1050 ק"מ בעונה היבשה לאגם טנגניקה דרך שבטים עוינים וסוחרי עבדים. הם חצו את האגם בסירה ואז צעדו 550 ק”מ נוספים לבונקיה. מכיוון שחום ולחות קיצוניים הצביעו על תחילת העונה הגשומה שהביאה גשם, יתושים ותנאים קשים.[18]
הם התקדמו בממוצע 13.3 ק"מ ליום. לקח להם לצעוד 120 יום שהתפרשו על פני חמישה חודשים (עם ימי מנוחה ועיכובים).[12] המסע כלל תנאים קיצוניים של יער עבות, ביצות ואזורי שממה. הוא כלל גם נופים יפים, חורש ושדות עשב עשירים בחיות צייד
לקצינים היו חמורים לרכב עליהם, אך אלה מתו לאחר שחצו את אגם טנגניקה. המשלחת לא הותקפה על ידי שבטים עוינים או פשיטות, כמו גם הייתה כמות קטנה של שיירות סוחרי עבדים שהגיעו לאגם טנגניקה באותה שנה.[19]
כשהם התקרבו לבונקיה, הם מצאו כי הארץ סובלת מרעב וסכסוכים, והם נתקלו במספר כפרים שרופים ונטושים. מולוני ייחס זאת לרודנותו של מסירי,[20] דיווחים אחרים העלו כי חלק מראשי שבט הווסאנגה שמסירי שעבד בכוח, מנצלים את הגעת המעצמות האירופיות למרוד נגד שלטונו בן 30 השנים. בעיני רבים מסירי שהיה כבר בגיל 60 הגיע לסוף דרכו.[21]
מסירי עריכה
בירת מסירי בבונקיה כללה מכלאה גדולה מאוד מוקפת בכפרים רבים הפרוסים על שטח של כמה קילומטרים לרוחב. המשלחת פנתה להקמת מחנה במרחק של כמה מאות מטרים מהמכלאה. ראשים וגולגולות של אויביו וקורבנותיו של מסירי נתלו על כיסאות ועל מוטות גבוהים. מפקדי הכוח האירופאים התייחסו לכך כדוגמאות ברורה לברבריות של מסירי, ומאוחר יותר מצאו לנכון להתייחס לראשו של מסירי עצמו באותה דרך, כדי להרשים את עבדיו ולוחמיו לשעבר.[22]
לאחר ההמתנה המסורתית של שלושה ימים לפני שניתן לראות שליט גדול באפריקה, מסירי קיבל אותם באדיבות ב־17 בדצמבר 1891. המתנות הוצגו והמשא ומתן התחיל. מסירי ביקש אבק שרפה, סטארס רצה להניף את דגל קונגו החופשית מעל בונקיה. נראה כי סטארס חשב שההסכם של קודמו לה-מרינל מחייב את מסירי, אך הוא היה מעורפל, ומסירי דחה כל פרשנות כזו. בנוכחותו של מסירי, כתב ג'וזף מולוני: "בראש הממלכה שלו, מסירי, כנראה נראה האידיאל של מלך לוחם; הוא בשום פנים ואופן לא נמצא בירידה ..... התנהגותו הייתה מלכותית ביסודיות".[23]
ב־19 בדצמבר, סטארס הבין כי כוונתו של מסירי היא להרוויח זמן ככל האפשר ולשחק בין קונגו החופשית ורודס.[24] הדאגה הגוברת שלו, שנציגו של רודס, תומסון עשוי להופיע בכל עת, או ש -5000 הלוחמים של מסירי ישובו מהדרום, גרמו לכך שהקצין הבלגי בונצ'אמפס הציע ללכוד את מסירי כשיצא בלילה ללא שמירה, ולהחזיק אותו כבן ערובה.[25] סטארס דחה את הרעיון בין היתר מכיוון ששלושה המיסיונרים הבריטים במקום לא היו תחת חסותה של המשלחת, וסטארס חשש כי הם יהפכו לבני ערובה שייהרגו כנקמה. במקום זאת הוא החליט על אולטימטום: הוא אמר למסירי לחתום על אמנה ולערוך עימו טקס של אחוות דם למחרת, כשהוא יניף את דגל קונגו החופשית ללא הסכמתו שאותה הוא מכבד.[26]
תגובתו של מסירי הייתה לברוח בלילה לכפר מבוצר מחוץ לבונקיה. למחרת, 20 בדצמבר, כשראו שמסירי נעלם, שלח סטארס את מפקדיו בודסון ובונצ'אמפס עם 100 חיילים להחזיר אליו את מסירי למעצר.[27]
הריגתו של מסירי עריכה
בודסון ובונצ'אמפס מצאו כפר מבוצר גדול עם כמאה צריפים ומבוך של סמטאות צרות. מסירי התחבא שם בפנים. למרות מחאותיו של בונצ'אמפס ביחס לסכנה, בודסון החליט להיכנס פנימה עם עשרה חיילים בלבד כדי למצוא את מסירי, ואילו בונצ'אמפס והנותרים המתינו בחוץ, אם יהיו זקוקים לסיוע.[28]
בודסון מצא את מסירי יושב מול צריף גדול עם 300 גברים סביבו, רבים מהם חמושים ברובים העתיקים. בודסון אמר למסירי שהוא בא לקחת אותו לסטארס, ומסירי לא השיב אלא התרגז. הוא קם והניח את ידו על חרבו (מתנה שקיבל מסטארס). בודסון שלף את אקדחו וירה במסירי שלוש פעמים, בנו מסוקה - ירה ופגע בבודסון בבטן ובעמוד השדרה. מוסקה עצמו נהרג מאש החיילים.[29]
בונצ'אמפס וחייליו שמעו את היריות והבינו שהכאוס השתלט. מרבית אנשיו של מסירי ברחו, החיילים ירו בכל דבר ואז התחילו לבזוז. לקח כמעט שעה עד שהגיע מולוני עם תגבורת. הוא ובונצ'אמפס החזירו את הסדר בקרב החיילים. באותה העת נמשכה אש ספורדית של אנשיו של מסירי בפיקודו של בנו המאומץ מוקנדה-בנטו ואחיו, צ'וקאקו ולוקוקו. החיילים נסוגו עם בודסון והפצועים האחרים. הם לקחו אתם את גופתו של מסירי, כדי למנוע מאנשיו להעמיד פנים כאילו המלך עדיין חי. הם תפסו עמדת הגנה על גבעה ליד המחנה והמתינו לסטארס.[30]
על הגבעה שאליה נסוגו, על פי בונצ'אמפס, אך לא הוזכר על ידי מולוני, כרתה המשלחת את ראשו של מסירי ותלתה אותו על תורן כדי להראות לאנשים שמלכם מת. בונצ'אמפס, שכתב על גועל נפש שחש כשראה כיצד מסירי שיפד את ראשי אויביו על תרנים מחוץ למכלאה שלו. הוא הודה שמדובר במנהג ברברי, אך טען שמדובר בשיעור הכרחי שמיועד למי שתקף את המשלחת 'ללא פרובוקציה.'[31]
אירועים מאוחרים עריכה
המשלחת חיזקה במהירות את קו ההגנה שלה אך לא הותקפה. אחיו של מסירי שלח הודעות למחרת בבקשה לקבור את הגופה, סטארס הסכים לשחרר אותה. לאחר הקבורה נפתח המשא ומתן מחדש וכלל את אשתו של מסירי מריה דה פונסה ואת אחיה קוימברה, שהיה שותף עם מסירי בחברה מסחרית פורטוגלית.[32]
נראה כי אנשיו של מסירי התעניינו יותר בהמשכיות הקיום שלהם יותר מאשר בנקמה.[33] סטארס גיבה את מוקנדה-בנטו, אחד מבניו, כדי שיחליף את מסירי, אך ישלוט בשטח מצומצם. מוקנדה-בנטו חתם על הסכם, וגם שאר זקני השבט עשות זאת. אחיו של מסירי לא היה מרוצה מתפקידי המשנה שניתנו לו וסירב לחתום, עד שאיימו שגורלו יהיה כמו של מסירי.[34] בתחילת ינואר 1892 היו בידי המשלחת כל המסמכים כדי לשכנע את יריביהם הבריטים כי כעת קטנגה שייכת לבלגיה.[35]
במהלך אותו חודש ינואר, המזון אזל. האוכלוסייה לקחה את המעט שהיה לה וברחה. העונה הגשומה הביאה מלריה ודיזנטריה, כל ארבעת הקצינים ששרדו חלו, ושיטפונות ניתקו את בונקיה מהמישורים העשירים בצייד. מולוני התאושש תחילה והשתלט על ניהול המשלחת, והחל לבנות מבצר קבוע יותר וניסה למצוא אוכל. 76 מאנשי המשלחת והסבלים שלה מתו באותו חודש מדיזנטריה ורעב.[36] בסוף חודש ינואר יבול התירס בעונה החדשה היה מוכן לקציר והדבר הציל את המשלחת. באותו הזמן הגיעה כוח נוסף של כ -350 אנשים מקונגו החופשית בצפון.[37]
המסע חזרה עריכה
מכיוון שקציניו של סטארס, המרקיז בונצ'מפס ורובינסון עדיין לא התאוששו, הוסכם כי סרן בייה, שהגיע מהצפון, ישתלט על התבססות שליטת קונגו החופשית בקטנגה, ומשלחת סטארס תחזור במסלול שתוכנן במקור דרך אגם ניאסה והזמבזי.
בעודם נושאים את הקצינים החולים בערסלים הם חוו הטרדות ופשיטות של הילידים וההתקדמות הייתה קשה במיוחד בגלל הגשמים העזים בסוף העונה הרטובה. בונצ'אמפס התאושש עד שהם הגיעו לאגם טנגניקה והופקד על הכוח על ידי סטארס שלא התאושש לחלוטין.[38]
מהקצה הצפוני של אגם ניאסה ואילך המסלול היה באמצעות ספינת קיטור, למעט צעדה של כ -150 ק"מ סביב המפלים בנהר שייר (הנהר הגדול במדינת מלאווי). המסלול העביר אותם על פני זומבה ובלנטייר, מקום מושבו של המפקח הבריטי למרכז אפריקה, לא אחר מאשר אלפרד שארפה, נציגו של רודס, שאותו הם "ניצחו במירוץ". הם נפגשו אך השיחה ביניהם לא תועדה.[39]
בספינה השנייה במורד הזמבזי, סטארס, שנראה כאילו התאוששו, חלה לפתע ונפטר ב -3 ביוני 1892 מסוג של מלריה קשה, לפני שהגיעו לצ'ינדה, נמל נהרי, שם הוא נקבר בבית הקברות האירופי.[40]
המשלחת הגיעה לזנזיבר שנה לאחר עזיבתה. מתוך 400 אפריקנים שהיו במשלחת כשעזבו את טבורה, רק 189 הגיעו חזרה לזנזיבר, רוב 211 האחרים מתו, מעטים מהם נכנעו.[25] בונצ'אמפס, מולוני ורובינסון הגיעו לאירופה כשבועיים לאחר שיצאו מזנזיבר, וקצת יותר מ -14 חודשים לאחר שעזבו את פריז ולונדון במשלחת. כשחזר ללונדון, נודע למולוני שתומסון לא ניסה כלל להגיע שוב לקטנגה. הממשלה הבריטית הורתה לו בשקט שלא ללכת.[41]
השלכות עריכה
לאופולד וקונגו הבלגית עריכה
המשלחת נחשבה על ידי הבלגים כהצלחה מוחלטת. ליאופולד ניצל את השפעתו ואת עבודתם של דירקטורים בריטים שהוא מינה לחברותיו, כדי לקבל הסכמה לאמנות שנחתמו לשייך את קטנגה בצורה בטוחה בתחום שליטתו. הוא הוסיף לה לקונגו כחצי מיליון קמ"ר (פי 16 משטח בלגיה). לאופולד, הפריד מנהלית את קטנגה ושם עליה מנהל של אחת מחברותיו שהוקמה בחוף הצפוני והמערבי של אגם מווארו. פירוש הדבר הוא שלא היה קשר לקטנגה לבעיות האיסוף הגומי שאפיין את שלטון המדינה בשאר קונגו.
ההישג העיקרי של חברת קטנגה היה עזרה בחיסול סחר העבדים, אך הדבר בוצע מעט לאט מדי בשטח עד לאחר 1900. למרות זאת, קטנגה נותרה מאופיינת בחוסר יציבות וסכסוכים, מכיוון שגורמים מקומיים שונים נאבקו למלא את הוואקום שהותיר מותו של מסירי.
קטנגה ומדינת קונגו החופשית הועברו שתיהן לחסות ממשלת בלגיה בשנת 1908 בתגובה לזעקה הבינלאומית על אכזריותה של מדינת קונגו החופשית של ליאופולד, והן אוחדו בשנת 1910 כקונגו הבלגית, אך מורשת ההפרדה הראשונית, על בסיס אתני ומשאבים טבעיים יצרה את הנטייה של קטנגה להיפרד מקונגו כיישות מדינית נפרדת.
ממשלת קונגו הבלגית, שמדיניותה כ"שלטון ישיר" לא עשתה דבר כדי להכין את המדינה לעצמאות בשנת 1960 ותוך כמה שנים הפכו קונגו וקטנגה למילות מפתח לסכסוכים ותוהו ובוהו, עד כי משטר מובוטו, במאמץ עקר לשפר את תדמיתו, שינה את השמות לזאיר ולשאבא רספקטיבית.
ססיל רודס עריכה
ססיל רודס התגבר על האכזבות מאובדן המאבק על קטנגה בכך שהוא עשה את מה שהוא ידע לעשות טוב - הוא השקיע בחיפושים ובכרייה של מינרלים בקטנגה. כאשר הבריטים בשטחי רודזיה הבינו בשנות העשרים את היקף העושר המינרלי של קטנגה, שהיה יותר גדול מרצועת הנחושת של רודזיה עצמה הם העצימו את הדימוי של קפטן סטארס כשכיר חרב בלגי, והיו שראו בו בוגד באימפריה הבריטית.[42]
גבול קונגו זמביה עריכה
משלחת סטארס אישרה כי הגבול בין מושבות בלגיה ובריטניה ישתרע לאורך קו פרשת המים של הזמבזי והקונגו על הנהר לופולה, אגם מווארו ובהמשך קו שרירותי שנמשך בין מווארו לאגם טנגניקה. החלוקה הפרידה אנשים קבוצות ועמים בעלי תרבות דומה כמו קזמבה-לונדה ויצר את הפרוזדור של קונגו, בדרום מזרחה, בתוך שטח זמביה, המשמש דוגמה לשרירותיות של גבולות קולוניאליים.
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ Neil Parsons: "A New History of Southern Africa, Second Edition." Macmillan, London (1993), pp. 181−83
- ^ Joseph Moloney: With Captain Stairs to Katanga: Slavery and Subjugation in the Congo 1891-92. Sampson Low, Marston & Co, London (1893), Chapter X, pp. 170–81 (reprinted by Jeppestown Press
- ^ Moloney (1893), pp. 6–12
- ^ René de Pont-Jest: L'Expédition du Katanga, d'après les notes de voyage du marquis Christian de Bonchamps Archived 2010-02-05 at the Wayback Machine published 1892 in: Edouard Charton (editor): Le Tour du Monde magazine, website accessed 5 May 2007.
- ^ Alfred Sharpe's Travels in the Northern Province and Katanga. The Northern Rhodesia Journal, Vol III, No.3 (1957) pp. 210–19.
- ^ René de Pont-Jest (1892): Section II.
- ^ Rene de Pont‐Jest (1892): Section I
- ^ Moloney (1893), p. 13.
- ^ Daniel Liebowitz and Charles Pearson: The Last Expedition — Stanley's Mad Journey Through the Congo. W.W. Norton & Co.; New York (2005) pp. 109−48, 313−22.
- ^ Moloney (1893), pp. 199, 205.
- ^ Moloney (1893), p. 14.
- ^ 1 2 Moloney (1893), p. 15
- ^ Moloney (1893), p. 10.
- ^ Moloney (1893), pp. 23−24.
- ^ Moloney (1893), p. 191.
- ^ Moloney (1893), p. 9
- ^ Moloney (1893), pp. 131, 208.
- ^ Moloney (1893), p. 12.
- ^ Moloney (1893), pp. 63–5
- ^ Moloney (1893), pp. 162, 171, 178.
- ^ David Gordon: “Decentralized Despots or Contingent Chiefs: Comparing Colonial Chiefs in Northern Rhodesia and the Belgian Congo.”KwaZulu-Natal History and African Studies Seminar", University of Natal, Durban, 2000.
- ^ Moloney (1893), p. 177.
- ^ Moloney (1893), pp. 180–1
- ^ Moloney (1893), pp. 179, 184−5
- ^ 1 2 René de Pont-Jest (1892): Section III.
- ^ Moloney (1893), pp. 184−5.
- ^ Moloney (1893), p. 186.
- ^ Moloney (1893), p. 188
- ^ Moloney (1893), p. 190
- ^ Moloney (1893), pp. 191−3.
- ^ René de Pont-Jest (1892): Section III, quoting Bonchamps.
- ^ Moloney (1893), p197−9
- ^ Moloney (1893), p200-202
- ^ Moloney (1893), p201.
- ^ Moloney (1893), p208, 220
- ^ Moloney (1893), p225.
- ^ Moloney (1893), p15.
- ^ Moloney (1893), p16.
- ^ Moloney (1893), p.271
- ^ Moloney (1893), p275−6.
- ^ Moloney (1893), p10.
- ^ Mr Justice J B Thomson: "Memories of Abandoned Bomas No. 8: Chiengi". Northern Rhodesia Journal online at NRZAM.org. Vol II, No. 6, pp67−77 (1954). See p67: "…Stairs, the renegade Englishman... ."