קטנגה (מדינה)

מדינת קטנגה
**État du Katanga**
דגל	סמל
מוטו לאומי	כוח, תקווה ושלום בשגשוג
המנון לאומי	La Katangaise
ממשל
שפה נפוצה	צרפתית, קונגו, סוואהילי, צ'ילובה
עיר בירה	לובומבאשי
גאוגרפיה
יבשת	אפריקה
היסטוריה
הקמה
הקמה	11 ביולי 1960
פירוק	15 בינואר 1963
תאריכי פירוק	1963
שונות

קטנגה הייתה מדינה בלתי מוכרת אשר הכריזה על עצמאותה מהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו ב-11 ביולי 1960 בהנהגת מואיז צ'ומבה, אשר עמד בראש מפלגת CONAKAT. ממשלת קטנגה לא נהנתה מתמיכה מלאה בכל רחבי המדינה. עם התפרקות המדינה הפך שטחה למחוז קטנגה ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו. קטנגה שרדה כשנתיים וחצי בלבד ובחודש ינואר 1963 הכריזה על כניעתה ואוחדה מחדש עם קונגו.

הכרזת העצמאות נעשתה בתמיכת בלגיה מתוך אינטרסים עסקיים ובעזרת מעל 6,000 חיילים בלגים. צ'ומבה היה ידוע כמקורב לחברות תעשייתיות בלגיות אשר כרו מרבצים עשירים של נחושת, זהב ואורניום באזור זה. קטנגה הייתה אחד האזורים העשירים והמפותחים ביותר בקונגו. ללא קטנגה, קונגו הייתה מאבדת חלק גדול מאוצרות הטבע שלה ומהכנסותיה. ממשלת קונגו וחלק גדול ממדינות העולם ראו בהכרזת עצמאותה של קטנגה ניסיון בלגי להקים מדינת חסות לצורך ניצול המכרות שבאזור. אולם אפילו בלגיה לא הכירה באופן רשמי במדינה החדשה, אף על פי שהעניקה לה סיוע צבאי. כוח צבאי אשר כונה בשם הז'נדרמריה של קטנגה, הוקם על ידי ממשלת צ'ומבה, בתחילתו הוא אורגן ואומן על ידי קצינים בלגים ולאחר מכן על ידי שכירי חרב ממדינות שונות באירופה.^[1]

משבר קונגו

מקורותיה של מדינת קטנגה

מכרה נחושת בקטנגה, כפי שצולם בשנת 1917. עושרה של קטנגה במחצבים היה שיקול מרכזי בהחלטה לפרוש מקונגו

זמן קצר לאחר פירוקה של קונגו הבלגית בתוהו ובוהו שנוצר, הכריז הנשיא מואיז צ'ומבה על עצמאותה של קטנגה, אחד המחוזות העשירים בקונגו אשר תרם כמעט חמישים אחוז מהכנסות המדינה של קונגו. לגרסת צ'ומבה ועוזריו, צעד זה נועד להרחיק את האזור מהכאוס ששרר בקונגו ומכיוון שראש ממשלת קונגו פטריס לומומבה^[2] פנה לעזרת משטרים קומוניסטים. ממשלת קטנגה פנתה לסיוע צבאי בלגי כדי לתמוך בהצהרת העצמאות החד-צדדית. צ'ומבה אף פנה לעזרת ארצות הברית, כיוון שחש כי קיימת דאגה אמריקאית מכך שברית המועצות תנצל את המשבר בקונגו לצורך הרחבת השפעתה באפריקה.^[3]

הדעה הנפוצה בשנת 1961 בין מדינות האו"ם הייתה כי פרישת קטנגה נתנה ביטוי לזהות הלאומית של תושבי האזור. אולם הנחה זו הייתה נכונה בחלקה בלבד. המנהיגים הפוליטיים של צפון קטנגה התנגדו באופן פעיל לעצמאות ובשום שלב לא נעשתה פנייה לאוכלוסייה לבחינת דעת הציבור. במציאות, הכרזת העצמאות באה כדי לשמר את עושרו של אזור זה ואת היציבות באזור. צ'ומבה אף פעל לגיוס תמיכה של המתיישבים האירופים באזור, כיוון שביניהם היו אנשי המקצוע שאיפשרו את המשך קיום תעשיית המחצבים.^[3]

בתוך שבוע מעת הכרזתה החד-צדדית של קטנגה על עצמאותה, שלח ראש ממשלת קונגו לומומבה מברק למזכיר הכללי של האו"ם, והתעקש כי ינקטו צעדים בעניין "תוקפנותה הצבאית של בלגיה" בארצו והגיבוי שבלגיה מעניקה לפרישתה של קטנגה. לומומבה ביקש סיוע צבאי דחוף עקב חוסר יכולתה של הממשלה בלאופולדוויל לשמור על הסדר בשטחיה הגדולים של המדינה. הוא האשים את תככיה של בלגיה בקונגו לאחר שזו קיבלה עצמאות.^[3] היחס לקטנגה באו"ם היה מעורב. בריטניה ואיתה צרפת נשארו נייטרליות. הבריטים סיפק בתחילה סיוע לכוח שמירת השלום של האו"ם בקונגו אולם סירבו לשתף פעולה עם יוזמות להתמודד עם משטרו של צ'ומבה. פורטוגל ודרום אפריקה התנגדו מלכתחילה לפעילות האו"ם בקונגו ולכל התערבות נגד קטנגה.^[3]

ההיסטוריון ג'רלד-ליבואה כתב: "... במשך חודש אוגוסט נערך מרוץ נגד הזמן במטרה לבנות ז'נדרמריה קטנגית יעילה פחות או יותר בטרם יסוגו הכוחות הבלגים. מפקד הז'נדרמריה החדשה, מיור קרבסור, קרא לקצינים לשעבר אשר שרתו במשמר העם ואשר עזבו את קונגו לאחר המהומות בחודש יולי."^[4] גודל הכוח החדש היה בתחילה כ-1,500 מתנדבים אשר גויסו מבין בני השבטים שתמכו בקטנגה וכן מטוסים שהיו חלק ממשמר העם.

משלוח כוחות האו"ם

ב-14 ביולי 1960, בתגובה לפניית ראש הממשלה לומומבה, מועצת הביטחון של האו"ם אימצה את החלטה 143. בהחלטה נקראה בלגיה להוציא את כוחותיה הצבאיים מקונגו וכן נקבע כי האו"ם יושיט "עזרה צבאית" לכוחות קונגו כדי שיוכלו למלא את משימותיהם. לומומבה דרש כי בלגיה תפנה את כוחותיה באופן מיידי ואיים כי אם לא יתפנו בתוך יומיים, יפנה לעזרת ברית המועצות. האו"ם הגיב במהירות והקים את כוח שמירת השלום של האו"ם בקונגו (ONUC). כוחות האו"ם הראשונים הגיעו למדינה למחרת היום וכמעט באופן מיידי פרצה מחלוקת בין לומומבה ובין האו"ם באשר למנדט של הכוח שנשלח לסיוע. כיוון שצבא קונגו היה במצב של תוהו ובוהו, לומומבה ביקש לעשות שימוש בכוחות האו"ם כדי לחסל את פרישת קטנגה ובזאת ברוח החלטת האו"ם. לומומבה כתב למזכיר האו"ם דאג האמרשלד: "מן המסמך עולה בבירור, בניגוד לפרשנותך האישית, כי ניתן להשתמש בכוח האו"ם כדי לדכא את הממשלה המורדת של קטנגה." אולם האמרשלד המשיך להתנגד ומבחינתו פרישתה של קטנגה היה בגדר עניין פנימי קונגולזי ונאסר על האו"ם להתערב במצב כזה בהתאם לסעיף 2 של מגילת האומות המאוחדות.

חילוקי הדעות באשר למשימות כוח האו"ם לקונגו המשיכו במהלך כל שהותו במדינה, על אף שמועצת הביטחון קיבלה שתי החלטות נוספות בעניין זה. ב-22 ביולי 1960 קיבלה מועצת הביטחון את החלטה 145 אשר אישרה כי קונגו צריכה להיות מדינה מאוחדת וחזרה על הקריאה לבלגיה לסגת מן המדינה. ב-9 באוגוסט קיבלה מועצת הביטחון את החלטה 146, בה הוזכרה קטנגה לראשונה בשמה, ואשר התירה לכוח האו"ם להיכנס לתחום קטנגה אולם אסרו על הכוח להתערב או להשפיע על תוצאות סכסוך פנימי.

מעורבותה של בלגיה בקטנגה עוררה מחלוקת רבה. ממשלת בלגיה לא תכננה או עודדה את מואיז צ'ומבה להוביל את פרישת קטנגה ממדינת קונגו, אולם סיפקה סיוע טכני, כלכלי וצבאי כדי לאפשר יציבות בקטנגה. הבלגים אף הודיעו על התנגדותם להתערבות כוח האו"ם נגד קטנגה. באותה עת הודיע שר החוץ הבלגי, פייר ויניי, לארצות הברית, צרפת ובריטניה כי ממשלתו מתנגדת לתככיו של צ'ומבה ומביעה דאגה באשר להשפעות הכלכליות ארוכות הטווח של פרישתה של קטנגה מקונגו. בספטמבר 1960 הוצאו רוב כוחותיה הצבאיים של בלגיה מקטנגה כשהם מותירים אחריהם כמאתיים חיילים אשר פרשו מצבא בלגיה והפכו שכירי חרב בז'נדרמריה המקומית. נכון לסוף שנת 1963 עדיין נערכו חיפושים אחר חלק מן החיילים הללו. בקטנגה נותרו אף אזרחים בלגים ויועצים פוליטיים.

חוסר הנכונות של כוח האו"ם להתערב בפרישת קטנגה הניעו את ממשלת קונגו לנסות ולהשתלט על השטח באמצעות כוחותיה. ב-27 באוגוסט נכנסו כוחות צבא של קונגו לקטנגה, כשהם נוסעים בכלי רכב שונים מתוצרת סובייטית. הכוחות, אשר פתחו במסע אונס ורצח של כפרים בהם עברו, נסוגו עד מהירה לנוכח כוחות צבא קטנגה בפיקוד קצינים אירופים. מבצע צבאי זה הוביל להידרדרות נוספת ביחסים שבין קונגו לקטנגה.

המשך העימותים

בחודש נובמבר 1960 השתלט מובוטו ססה סקו על קונגו בהפיכה צבאית. ב-17 בינואר 1961 הוא שלח את לומומבה לאליזבתוויל בקטנגה, שם עונה ונירצח זמן קצר לאחר הגיעו. על רקע הרצחו של לומומבה התכנסה מועצת הביטחון של האו"ם ב-21 בפברואר 1961 ואימצה את החלטה 161, אשר קראה לנקיטה בכל הצעדים המתאימים למניעת מלחמת אזרחים בקונגו, כולל שימוש בכוח אם יש בכך הכרח. ההחלטה דרשה את פינוי כל כוחותיה של בלגיה מקונגו וכן את כל שכירי החרב, אך לא הטילה על כוחות האו"ם לבצע פעולות התקפיות. אולם כוח האו"ם בקונגו פירש את ההחלטה כמצדיקה פעולה צבאית לסיום פרישתה של קטנגה. במשך ששת החודשים הראשונים לאחר ההחלטה לא נקטו כוחות האו"ם בפעולות צבאיות גדולות והתרכזו בעידוד משא ומתן מדיני.

החל משלהי 1960 הייתה סדרת עימותים בין כוחות הנאמנים לצ'ומבה לבין בני שבט בלבואה, אשר מנהיגיו היו נאמנים למשטר המרכזי בלאופולדוויל והתנגדו לפרישת קטנגה. לכוחות האו"ם שהיו בנחיתות מספרית לא הייתה אפשרות מעשית למנוע פריצת מלחמת אזרחים. לאור זאת מועצת הביטחון הורתה על תגבור כוחות האו"ם באליזבתוויל. עד למחצית שנת 1961 הרגו כוחות קטנגה כמעט 7.000 מבני בלבואה. תגבור כוחות האו"ם רק העלה את ההתנגדות בקרב בני בלבואה אשר החלו להתקיף אף את כוחות האו"ם.

מלחמת שכירי החרב

בחודש פברואר 1961, בניסיון לחזק את שלטונו, גייס צ'ומבה יותר ויותר שכירי חרב ממדינות שכנות כדי לתגבר את הז'נדרמריה. "בעיית שכירי החרב", כפי שכונתה בקהילה הבינלאומית, הפכה למקור דאגה מרכזי לכוחות האו"ם בקונגו. בצבא קטנגה היו כבר קצינים בלגים וכוח של למעלה ממאה מתנדבים ממוצא בלגי היוו כוח מיוחד בשליטתו הישירה של צ'ומבה. כוחות אלה קיבלו חיזוק של כחמש מאות שכירי חרב מבריטניה, רודזיה, צרפת ודרום אפריקה. רבים מהם התמנו למפקדים בז'נדרמריה ואחרים הצטרפו לכוח שכונה "הפלוגה הבינלאומית", שבה לוחמים לבנים דרום אפריקאים היוו רוב. בין שכירי החרב הצרפתים היו חיילים מקצועיים שלחמו במלחמת אלג'יריה. עד מהירה פרצו קרבות בין אזרחים קטנגים וכוחות שכירי החרב לבין כוחות האו"ם, לאחר שהאו"ם שלח כוח של כ-5,000 חיילים מבריגדה 99 של צבא הודו לעיר הבירה. ב-5 באפריל 1961 גינה מזכיר האו"ם את שכירי החרב הבלגים על מעשיהם בקטנגה ואת צ'ומבה על שהסית את הציבור בקטנגה נגד כוחות האו"ם. שלושה ימים אחר כך פרצו עימותים נוספים כאשר כוחות שכירי חרב בלגים ודרום אפריקאים תקפו את העיירה קבלו, בצפון קטנגה, השייכת לשבט בלבואה ואף את כוחות האו"ם מצבא אתיופיה שהוצבו בעיירה. במהלך הקרבות נתפסו כשלושים שכירי חרב ופורקו מנשקם. רק ב-30 באפריל הסכים הממשל בקטנגה להפסיק את הפעולות הצבאיות נגד כוח האו"ם.

התפתחויות מאוחרות

בחודש יוני 1961 נאסר הנשיא צ'ומבה לאחר שהשתתף בכינוס מנהיגים בקונגו, זאת ביום שבו עמד לעלות למטוסו כדי לשוב לקטנגה. הוא הושם במאסר בית והואשם בהסתה למרד נגד ממשלת קונגו, בשימוש לא חוקי בנשק ובכלי טיס ובהדפסת כסף מזויף. מאוחר יותר חתם צ'ומבה על הסכם לשוב ולאחד את קטנגה עם קונגו ושוחרר לדרכו. אולם בחודש אוגוסט התברר כי לצ'ומבה לא הייתה כל כוונה למלא את חלקו בהסכם, לאחר שהכריז בנאום שנשא כי יגן על זכויותיה של קטנגה כמדינה עצמאית ויעשה הכל כדי להמשיך את המצב הקיים על אף ההתנגדות.

בחודשים אוגוסט וספטמבר ביצעו כוחות האו"ם שני מבצעים צבאיים כדי לאסור שכירי חרב ויועצים פוליטיים בלגיים ולהשיבם לארצותיהם. זאת לאחר שנקבע כי הכוחות הזרים הם עמוד השדרה של המשטר בקטנגה. המבצע הראשון בוצע על ידי כוח האו"ם של צבא הודו והסתיים בתפיסת כ-400 שכירי חרב, מבלי שנורתה ירייה אחת. אף שקונסול בלגיה בקטנגה קיבל הוראה להשיב לארצו את אזרחי מדינתו, הוא השיב שהוא חסר סמכות לעשות זאת וכי הוא יכול להורות רק לאנשי הקונסוליה ולאנשי צבא בלגי לשוב לבלגיה. בעקבות המבצע גורשו מקונגו כ-300 שכירי חרב, חלקם שבו מאוחר יותר לקטנגה. צ'ומבה הופתע מפעילות האו"ם והמתיחות במדינה עלתה. ב-11 בספטמבר הודיעו כוחות האו"ם על דרישתם כי כל האזרחים הזרים המשרתים כקצינים במשטרת קטנגה יעזבו את המדינה, אולם הנשיא צ'ומבה סירב להיעתר לדרישה. הסיכוי למילוי הדרישה בדרכי שלום אבד לאחר שנודע כי חלק מכוחות האו"ם תכננו לסייע להוריד את צ'ומבה מן השלטון, לתפוס את תחנת הרדיו באליזבתוויל ולשבות את הז'נדרמריה. לאחר שנחשפה התוכנית עימת צ'ומבה את האו"ם עם האשמותיו והציג ראיות לתוכנית. תוכנית כזו עמדה בניגוד מוחלט להתחייבות האו"ם להישאר כוח נייטרלי בקטנגה ולא להתערב בענייניה הפנימיים של המדינה. האירועים התדרדרו למחרת היום לאחר שכוח או"ם המורכב מ-155 חיילים אירים אשר הגנו על אזרחים בג'דוטוויל כותר על ידי כוח עדיף של ז'נדרמריה ובו שכירי חרב רבים. למרות זאת החיילים האירים סירבו להיכנע ובקרב שפרץ נגרמו אבדות קשות לכוחות הז'נדרמריה אף שזכו לסיוע מחיל האוויר של קטנגה.

בול של מדינת קטנגה משנת 1961. אף שקטנגה לא הייתה חברה באיגוד הדואר העולמי בוליה כובדו במשלוח דואר מחוץ למדינה.

לנוכח התפתחויות אלה הסכימו מפקדי כוח האו"ם לאמץ תוכנית חדשה לחיסול השלטון העצמאי בקטנגה. על פי התוכנית על כוחות האו"ם היה לתפוס שכירי חרב, להשתלט על סניפי דואר ותחנות רדיו באליזבתוויל ולאפשר לנציגי המשטר המרכזי בקונגו לקבל שליטה בעיר. ניסיון זה נתקל בהתנגדות אלימה של הז'נדרמריה. הניסיון להשתלט על סניפי הדואר כשל. באותו היום פתחו כוחות קטנגה בהתקפה על כוחות האו"ם. הקרב בעיר נמשך שמונה ימים ובמהלכו נהרגו 11 מחיילי האו"ם. מחלקה של כוחות אירים בג'דוטוויל נפלה בשבי. צבאו של צ'ומבה נהנה מעליונות אווירית מוחלטת ומטוסיו השתתפו במשימות תקיפה והפצצה על עמדות כוחות האו"ם. לכישלון המבצע הצבאי של האו"ם תרמה גם נחיתותו בציוד. הז'נדרמריה הייתה מצוידת ברובים אוטומטיים, מקלעים כבדים, מרגמות וכלי רכב משוריינים, בעוד שלכוחות האו"ם היו רובים מיושנים וכלי רכב אזרחיים שמוגנו באופן חובבני. במהלך הקרבות הציעה ממשלת קטנגה הפסקת אש, הצעה שנדחתה מיד על ידי כוחות האו"ם. אולם התברר עד מהירה כי הניסיון לסילוקו של צ'ומבה מן השלטון כשל. ממשלות בריטניה, בלגיה וצרפת מתחו ביקורת על פעולות כוחות האו"ם בקונגו והתערבותם בענייניה הפנימיים של המדינה וקראו להפסקת אש מיידית. מנגד, ברית המועצות מחתה על כך שלא גויס כוח צבאי גדול יותר להשלטת סדר בקטנגה ולאיחודה עם ממשלת מובוטו בקונגו. לאחר הקרבות החל משא ומתן מוגבל, במהלכו נהרג מזכיר האו"ם האמרשלד בהתרסקות מטוסו בצפון רודזיה.

תחת לחץ צבאי של כוחות האו"ם הסכים צ'ומבה לתוכנית שלושה שלבים שהוצעה על ידי ממלא מקום מזכיר האו"ם או תאנט לאיחודה מחדש של קטנגה עם קונגו. אולם ההסכם נותר על הנייר בלבד. ממשלת קטנגה התעקשה כי אם ההסכם יקוים במלואו, תינתן לצ'ומבה האפשרות להשתתף בניסוח מחדש של חוקת קונגו והוא יוכל לבחור את נציגיו לפרלמנט. אולם שני הצדדים החלו להביע הסתייגויות מן ההסכם בתוך שבוע ימים. לנוכח זאת החליט האו"ם לאמץ תוכנית חדשה ולפיה תאומץ חוקה פדרלית לקונגו בתוך שלושים יום, יושם קץ למרד בקטנגה, יאומץ מטבע אחיד בכל קונגו והכנסות המכרות בקטנגה יחולקו חצי בחצי בין קטנגה ובין הממשלה המרכזית. או תאנט שעמד בראש התוכנית תבע גם כי צ'ומבה ישחרר ללא תנאי את יריביו הפוליטיים אותם החזיק במאסר. בלגיה וארצות הברית אשר קיוו כי התוכנית החדשה תסייע לשינוי פניה של קונגו, תמכו בתוכנית. בעקבות ההצעה החלו שיחות חדשות בסיוע האו"ם, אולם לא הניבו תוצאות ממשיות. או תאנט שראה בממשלת קטנגה כמי שגוררת רגליה בשיחות, הטיל סנקציות כלכליות על קטנגה. בתגובה, פרש צ'ומבה מן השיחות ב-19 בדצמבר 1962.

ימים אחרונים

לקראת סוף שנת 1962 גברה נוכחות כוחות האו"ם בקטנגה, תוך שאו תאנט שוקל שימוש בכוח כדי לסיים שלטונו של צ'ומבה. כוחות הז'נדרמיה המשיכו להתעמת עם כוח האו"ם והמתח גבר. כך, בעת שאזרחי קטנגה ציינו את יום עצמאותם, חסמו כוחות האו"ם את כבישי הגישה לעיר הבירה מחשש שמשמר כבוד של 2,000 חיילים יצעד במצעד העצמאות שתוכנן. צעד זה הביא להפגנת אלפי אזרחים נגד כוח האו"ם. חודשיים אחר כך החרימו שלטונות קטנגה מספר קרונות רכבת שבהם היה ציוד המיועד לכוח האו"ם ומספר חיילי גורקה של כוח האו"ם נפצעו לאחר שעלו על מוקשים בגבול קטנגה. בדו"ח שפרסם מכון ברוקינגס מיד לאחר האירועים נקבע כי המשטר בקטנגה רכש מטוסי קרב חדשים ותכנן להגדיל את כוחו של הצבא וכי לרשות הצבא עמדו 40,000 חיילים ואנשי ז'נדרמריה, לפחות 400 שכירי חרב ו-20 מטוסים. מספרים אלה היו מוגזמים.^[3] משרד המזכיר הכללי של האו"ם הגיב בהגברת הגבלות המסחר, אולם מספר חברות במועצת הביטחון, בראשון בריטניה, המשיכו להתנגד לשימוש בכלי האמברגו כדי לכפות פתרון מדיני.

ב-20 בדצמבר הודיעה מחלקת המדינה של ארצות הברית כי תשלח משלחת צבאית לקטנגה, הודעה שזכתה לגינוי צד לבנים ושחורים בקטנגה והביאה להפגנה של כמאה סטודנטים מול הקונסוליה האמריקאית באליזבתוויל. ממשלת קונגו והגוש המזרחי הביעו אף הם הסתייגות מן הצעד האמריקאי. עד מהירה התברר כי ניסיונה של קטנגה לזכות בהכרה בינלאומית נידונה לכישלון. נוצר לחץ אדיר לפעולה ישירה מצד בעלי אינטרסים כלכליים אמריקאיים, זאת לצד הגישה המיליטנטית של מפקדי כוח האו"ם בקונגו והתחייבותה של בלגיה להפסיק את הסיוע שהושיטה לממשלת קטנגה. כל אלה הביאו לפעולה צבאית של האו"ם נגד מואיז צ'ומבה.

כניעה

ב-24 בדצמבר 1962 התנגשו כוחות האו"ם ואנשי ז'נדרמריה קטנגים סמוך לנקודת תצפית של האו"ם ליד עיר הבירה. במהלך התקרית הופל מסוק של האו"ם והנשיא צ'ומבה הביע צער על מה שהיה נראה בתחילה כתקלה הנובעת מחוסר הבנה, תוך שהוא מבטיח כי יורה לכוחותיו להפסיק לפעול. אבל האש המשיכה עד 27 בדצמבר. קציני כוח האו"ם הודיעו למליאת האו"ם כי הם ינקטו בכל הצעדים המתחייבים להגן על הכוח, אלא אם כן תוכרז הפסקת אש מיידית.^[3] למחרת צעדו כוחות האו"ם לתוך אליזבתוויל כדי לנטרל את כוחות הז'נדרמריה.

בתוך שלושה ימים השתלטו כוחות האו"ם על העיר אליזבתוויל. חלק מאנשי הז'נדרמריה נתפסו ויתרתם נסוגו דרומה. שכירי החרב נפוצו לכל עבר. מטוסי קרב בשרות האו"ם ביצעו מספר גיחות נגד חיל האוויר הקטנגי וכל מטוסיו, למעט שניים, הושמדו על הקרקע. צ'ומבה נמלט מעיר הבירה, תוך שהוא מאיים לפתוח בהתקפת-נגד אם האו"ם לא יפסיק את הפעולה. הוכרזה שביתת נשק עד 1 בינואר 1963, אולם במעשה של הפרת פקודה מפורשת ממטה האו"ם בניו יורק, חיילים מכוח האו"ם התקיפו את ג'דוטוויל. חיילי קטנגה הרסו את הגשר על נהר לופירה כדי למנוע את התקדמותם, אולם כוח האו"ם חצה את הנהר על הריסות הגשר ולמרות אש צלפים. מאוחר יותר נתלה האשם בפעולה זו בתקשורת לקויה ואיטית בין כוחות האו"ם בקטנגה ובקונגו כולה. כיבושה של ג'דוטוויל מנע מנאמני צ'ומבה אחיזה בעיר כפי שתכננו.

לאחר נפילתה של ג'דוטוויל התרחשו מספר מקרים מעוררי מחלקות בהם היו מעורבים כוחות האו"ם ואזרחים מן השורה. שתי נשים בלגיות שנסעו ברכב נהרגו בירי של שומרים הודים, בנקודת ביקורת של האו"ם. היו אירועים נוספים בהם נהרגו אזרחים. בעקבות אירועים אלה הורה מזכיר האו"ם לכוח להפסיק כל פעולה צבאית בעוד ששליחים בריטים ובלגים פתחו בשיחות עם צ'ומבה בניסיון לשכנעו להיכנע. ב-11 בינואר נכנס כוח שמירת השלום של האו"ם לסקניה, סמוך לגבול הרודזי. כוחות הז'נדרמריה הקטנגית הסתלקו מהמקום ובהם שכירי החרב אשר נמלטו מהמדינה לאנגולה. ב-21 בינואר הכיר צ'ומבה בתבוסתו והסכים להתיר לכוחות האו"ם להיכנס לקולווזי, מעוזו האחרון. מטעני נפץ ומוקשים הוסרו מן הדרך וכוחותיו קיבלו הוראה להיכנע ולהניח את נשקם. בנאום האחרון שנשא בפני נאמניו אמר צ'ומבה לפי הדיווחים: "במהלך השנתיים וחצי האחרונות לחמתם פעמיים בגבורה נגד האויב. עתה עליונותו הפכה מוחלטת."^[5]

לאחר פירוק המדינה

מיד לאחר הכניעה נקטה ממשלת קונגו בצעדים לשלב את קטנגה במדינה. אנשי הז'נדרמריה הקטנגית שולבו בצבא קונגו, וג'וזף אילאו, ראש ממשלת קונגו לשעבר, התמנה לשר הממונה על מחוז קטנגה. האו"ם הושיט סיוע לאיחוד המערכות המינהליות והכלכליות של קטנגה עם קונגו. ב-29 בינואר הכריז המזכיר הכללי של האו"ם כי רוב פעולות האו"ם במדינה לשעבר יתמקדו מעתה בהיבטים כלכליים ויהיה דילול של כוחות הצבא ששלח האו"ם שיתמקדו בשמירת השלום. דנמרק, גאנה והפיליפינים התחייבו לשלוח כוחות למדינה. או תאנט אף קרא להורדה הדרגתית של הנוכחות הצבאית באזור, כדי למנוע ניסיון נוסף של הקמת מדינה עצמאית. אף שאו תאנט הגן על השימוש בכוח על ידי כוח האו"ם בקונגו לצורך סילוקו של צ'ומבה, הוא אמר על הקרב האחרון: "לכוח שלום, אפילו לוחמה מעטה היא יותר מדי, גם נפגעים מעטים הם יותר מדי."^[3]

קטנגה בתרבות

בשנת 2016 יצא לאקרנים סרט דוקומנטרי בהפקת נטפליקס בשם מצור ג'דוטוויל המתאר את הקרבות שהתנהלו בין כוחות האו"ם שדאג המרשלד שלח לקטנגה לבין המורדים המקומיים בתוספת שכירי חרב צרפתיים, ומתמקד בסיפורה של פלוגה אירית שהתמקמה בשנת 1961 בג'דוטוויל ובמשך כמעט שבוע עמדה במצור מול הכוחות המקומיים ושכירי החרב שלא היססו לירות בהם ולהפציצם. בסרט מככבים ג'יימי דורנן המגלם את מפקד הפלוגה האירית בג'דוטוויל, מארק סטרונג המגלם את קונור קרוז' או'בריאן כשליח האו"ם הראשי לאזור, ומייקל פרסברנדט המגלם את המרשלד. בעלילת הסרט מטוסו של המרשלד מופל על ידי מטוסי קרב שמקורם עלום אך אלה אותם מטוסים שהפציצו את הפלוגה האירית לסייע לכוחותיו ושכיריו של מואיז צ'ומבה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קטנגה בוויקישיתוף

חוקת קטנגה (בצרפתית)
Republic of Katanga
קטנגה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

^ For more on the Gendarmerie, see Jules Gérard-Libois, 'Katanga Secession,' University of Wisconsin Press, 1966, 114-115, 155-174.
^ Lumumba, Patrice, Congo, My Country, Pall Mall Press.
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ Crisis in Congo: A United Nations Force in Action (1st ed.). Washington DC: Brookings Institution. 1965. ISBN 0-8157-5198-2.
^ Gerald-Jules Gérard-Libois, Katanga Secession. University of Wisconsin Press, 1966, 114.
^ Thomas McGhee, Charles C.; N/A, N/A, eds. (1989). The plot against South Africa (2nd ed.). Pretoria: Varama Publishers. ISBN 0-620-14537-4.

[1] For more on the Gendarmerie, see Jules Gérard-Libois, 'Katanga Secession,' University of Wisconsin Press, 1966, 114-115, 155-174.

[2] Lumumba, Patrice, Congo, My Country, Pall Mall Press.

[lefever1965-3] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ Crisis in Congo: A United Nations Force in Action (1st ed.). Washington DC: Brookings Institution. 1965. ISBN 0-8157-5198-2.

[4] Gerald-Jules Gérard-Libois, Katanga Secession. University of Wisconsin Press, 1966, 114.

[vaque1989-5] Thomas McGhee, Charles C.; N/A, N/A, eds. (1989). The plot against South Africa (2nd ed.). Pretoria: Varama Publishers. ISBN 0-620-14537-4.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]