משפחת פרוידיגר

רב הונגרי
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: 1. עיצוב 2. הגהה.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

משפחת פרוידיגר (Freudiger) היא משפחה יהודית של רבנים, תעשיינים ומנהיגים קהילתיים מהונגריה שמילאה תפקיד חשוב בקהילה היהודית האורתודוקסית בבודפשט ובכלכלת הבירה ההונגרית. יחד עם המשפחות שפיצר ויריבתן, משפחת גולדברגר, נמנתה עם המשפחות המובילות במרכז התעשייה באובודה, בעיקר בענף הטקסטיל.

מוזס פון פרוידיגר אוֹבּודאי

בני המשפחה עריכה

פנחס לייב פרוידיגר עריכה

בן לשושלת של שבעה דורות זה אחר זה שכיהנו כאבות בית הדין של העיר הלישוי שבצ'כיה. היה הרב של אובודה ("בודה העתיקה", ידועה גם בשמה הגרמני "אלט אופן"), מלומד ותעשיין. בשנת 1883 רכש את מפעל משפחת לינדנבאום בעירו.

משה (מוזס) פרוידיגר עריכה

בנו של פנחס לייב פרוידיגר. היה איש עסקים ורב בהכשרתו. אחרי ההאצלה נקרא מוזס פון פרוידיגר דה אובודה (Mózes von Freudiger De Óbuda) ‏(1833 אובודה - 1913 בודפשט), ממייסדי הקהילה היהודית האורתודוקסית בבודפשט.

הוסמך כרב בגיל 18 אך בהמשך דחה מספר הצעות למשרת רב. נשאר פעיל בתחום החינוך. סייע בניהול אחת הישיבות במקום הולדתו ובשנת 1856 הקים בית ספר תיכון יהודי לדוגמה, הראשון מסוגו בשפה ההונגרית.

הצטרף יחד עם אביו, פנחס לייב, כשותף בבעלות על מפעל לכלי מיטה, להלבשה תחתונה ולטקסטיל של משפחת לוי לנדבאום ובשנת 1883 רכש אותו. בית חרושת זה, על 200 פועליו, היה הגדול מסוגו בהונגריה.

אחרי הקונגרס היהודי ההיסטורי בשנת 1868–1869 בו נוצר הקרע ביהדות הונגריה, הצטרפו משה פרוידיגר ומשפחתו לזרם שכינה עצמו "אורתודוקסי". נמנה עם מקימי הקהילה האורתודוקסית המאורגנת בבודפשט והיה יושב הראש שלה עד יום מותו. בשנת 1910[1] קיבל תואר אצולה יחד עם השם "אובודאי" (Óbudai) (כלומר, "של העיר אובודה") מידי הקיסר האוסטרו-הונגרי פרנץ יוזף.

בניו היו אברהם, ישעיה-ליב ויקותיאל.

משה פרוידיגר השאיר כתבים תורנים שפורסמו אחרי מותו על ידי בניו - "משה ידבר".

ב-9 בנובמבר 1888 בחצר הווילה של משפחת פרוידיגר בוארוֹשליגֶט (הפארק העירוני של בודפשט) הקימה קבוצה של אוהדי ספורט את מועדון הספורט MTK בודפשט (שעדיין קיים, נכון ל-2017), בו הורשו להשתתף גם יהודים רבים.

אברהם פרוידיגר עריכה

בעל תואר אצולה - פון פרוידיגר דה אובודה (אובודאי) (Ábrahám von Freudiger De Óbuda), ‏(1868 בודפשט - 17 באפריל 1939 בודפשט). בנו של מוזש פרוידיגר. היה תעשיין ומנהיג קהילתי. בצעירותו למד בישיבת נמטקרסטור (Németkeresztúr) וכן בישיבה בצהלים שבבורגנלנד.

החל משנת 1887 עבד בבית החרושת של אביו, מוזש. יזם פרויקטים רבים בתחום הדת, החינוך היהודי וגמילות חסדים. ייסד את קומפלקס בית הכנסת ברחוב קזינצי בבודפשט שהפך למושב הראשי של מוסדות היהדות האורתודוקסית המאורגנת בהונגריה.

בשנת 1913 ירש את אביו בתפקיד יושב ראש הקהילה האורתודוקסית של בודפשט ומילא תפקיד זה עד יום מותו בשנת 1939. כיהן גם כיו"ר הארצי של ועד הכספים של הקהילה היהודית האורתודוקסית בהונגריה והיה לאחד מדובריה הראשיים.

נהג לפרסם מאמרים בכתבי העת היהודיים.

ישעיה-ליב (ליפוט) פרוידיגר עריכה

נקרא גם הוא בתואר האצולה פון פרוידיגר דה אובודה (Lipót von Freudiger De Óbuda)‏ (21 ביולי 1866 בודפשט - 27 באוקטובר 1939 בודפשט).[2] בנו של מוזש ואחיו של אברהם. היה תעשיין ויושב ראש של כבוד של הקהילה האורתודוקסית של בודפשט.

יקותיאל (קארוי) פרוידיגר עריכה

בעל תואר אצולה - פון פרוידיגר דה אובודה, (Karoly von Freudiger De Óbuda).

בנו נפתלי עלה לישראל בסוף שנות הארבעים עם משפחתו, וייסד את ביהכנ"ס אשכנז (המכונה 'הונגרים') בשכונת בית-וגן בירושלים. מחבר ספר נדבות פי, ניהל מפעל תעשייתי גדול וסחר בטקסטיל, נפטר בגיל 101 בשנת 2006.

פנחס דוד (פיליפ) פרוידיגר עריכה

נקרא גם פיליפ פון פרוידיגר דה אובודה (אובודאי) (Fülöp von Freudiger De Óbuda)‏ (1976-1900). בנו של אברהם פרוידיגר. היה רב, איש עסקים ומנהיג קהילתי, יושב ראש "הקהילה האורתודוקסית האוטונומית של בני ישראל" של בודפשט בשנים 19391944, בימי שואת יהודי הונגריה. היה חתנו של הרב עקיבא סופר, בעל ה"דעת סופר".

היה חבר בוועד המרכזי של יהודי הונגריה (או המועצה היהודית) שנוסד תחת הכיבוש הגרמני בהונגריה בשנת 1944 וניסה לשווא למנוע או להקל את רוע הגזירה תמורת תשלומי כספים לדיטר ויסליצני, יד ימינו של אדולף אייכמן במבצע הגירוש של יהודי הונגריה. עוד בנובמבר 1943, יחד עם מנהיגים אחרים של הקהילה האורתודוקסית בבודפשט, הגיע להסכם שיתוף פעולה עם - ועד העזרה וההצלה שהוקם על ידי פעילים ציונים.

פיליפ פרוידיגר שילם לויסליצני סכומים גדולים של כסף שאסף והשיג בתמורה להצלת כ-80 ראשי קהילות ורבנים אורתודוקסים מגטאות שונים ברחבי הונגריה,[3] ביניהם הרבי מסאטמר הרב יואל טייטלבוים, הרב שלמה צבי שטראסר מדברצן והדיין יונתן שטייף, שרובם הוברחו מהונגריה ברכבת קסטנר. כמו כן עזר למספר פליטים יהודים מסלובקיה. ביולי 1944 הוחש על ידי הרב וייסמנדל לנסות עסקה יהודים תמורת טרקטורים או משאיות במימון יהודי משווייץ .[4] אחרי שביולי 1944 הוזהר על ידי ויסליצני שחייו בסכנה, ב-9-10 באוגוסט 1944[5] התאפשר לו בידיעת קצין הkeokh להימלט עם משפחתו הקרובה מהונגריה ברכבת עד לבוקרשט ברומניה שם זכה לעזרתו של מנהיג יהודי רומניה, ד"ר וילהלם פילדרמן.

בשנת 1945, עלה פנחס פרוידיגר לארץ ישראל והתיישב בירושלים. בשנת 1961 היה אחד העדים המרכזיים במשפט של אדולף אייכמן בירושלים ועדותו התלוותה בתקרית בגלל מחאה נגדו מצד ניצולי שואה.[6] הועלו טענות נגדו בסוגיית אי מסירת מידע עדכני לאוכלוסייה היהודית על סכנת ההשמדה ולגבי הצלת עצמו אחרי קבלת מידע וסיוע מויסליצני .[7] כשלושים בני משפחתו ניצלו כשהוסעו ב"רכבת קסטנר" לגרמניה ואחר כך לשווייץ .[8]יהודה באואר וגילה פטרון ראו בדרך התנהלותו כוונה להציל רק את קרוביו האורתודוקסים ולהעלותם לרכבת קסטנר, ואילו הוא ברח לרומניה עם ידידיו ובני משפחתו, והשאיר את קסטנר לנהל את המשא ומתן עם האס-אס.[9] במשפט אייכמן, הוא הודה שהרב וייסמנדל ביקש ממנו להמשיך את תוכנית אירופה (אירופה פלאן), ועל כך הוא נשאל על ידי צוות השופטים: האם הוא ניהל משא ומתן עם ויסליצני? תשובתו הייתה שלילית.[10] קיימת גם האשמה שהוא השתמש בדרכונים שהעמידה ממשלת רומניה לרשות יוצאי רומניה ושנמצאו בהונגריה, ולא ליוצאי הונגריה. פרוידיגר הכחיש האשמה זו.[11]

פרוידיגר טען שלדעתו אם יהודים היו מנסים לברוח, מחציתם היו נהרגים בעת הניסיונות להימלט. הוא עצמו גילה בהדרגה מה גורלם האמיתי של "המגורשים למזרח" במאי-יולי 1944. שם לב לזיוף שבגלויות דואר חסרות הבולים ממקום דמיוני שנקרא "וולדזה" (Waldsee), שהגיעו במשך כמה שבועות מהמגורשים אל בני המשפחה. במקרה אחד ראה את הסיומת "יץ" מהשם "אושוויץ" המחוק מתחת הכתובת השקרית "וולדזה". למרות זאת, הוא חילק את הגלויות ("חששנו וחילקנו").[12] כמו כן, בשלב מסוים קיבל מהרב חיים מיכאל דב ויסמנדל מברטיסלאבה מידע על מה שקורה באושוויץ באמצעות תרגום ליידיש של דו"ח ורבה-וצלר. לדבריו, בהתחלה הוא עצמו לא האמין למה שהיה כתוב על שיטות ההשמדה שיושמו באושוויץ.

לקריאה נוספת עריכה

  • Recollection of Fülöp Freudiger, published by R.L. Braham, in: Hungarian Jewish Studies, New Zork, World Federation of Hungarian Jews, 1973 (זכרונות פיליפ פרוידיגר, פורסמו על ידי רנדולף ל. ברהם)
  • על המועצה היהודית בימי השואה
  • Randolph L. Braham Rescue Operations in Hungary: Myths and Realities. East European Quarterly, Vol. 38, 2004
  • Tim Cole The Holocaust City : the Making of the Jewish Ghetto. Taylor and Francis Books, Routledge, London 2003

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא משפחת פרוידיגר בוויקישיתוף
  • Turim: studies in Jewish history and literature : Dr.Bernard Landner vol.1 edited by Michael Shmidman, Touro College Press, 2007
  • Randolph L. Braham - Les opérations de sauvetage en Hongrie :mythes et réalités, en: Revue d'histoire de la Shoah nr. 185 juillet/décembre 2006 (בצרפתית)

הערות שוליים עריכה

  1. ^ הארכיון הלאומי ההונגרי
  2. ^ aj archives ארכיונים יהודים אמריקאים עמ' 486
  3. ^ הרשימה של ויסליצני כללה כ-80 רבנים ומנהיגים קהילתיים מגטאות שונים - כמו דברצן, אוראדיה, פאפא, שופרון וסקשפהרוואר, שרובם הוברחו ב"טרנספורט קאסטנר". ראו גם: R.L.Braham - art.cit Revue d'histoire de la Shoah p.400,422
  4. ^ פיליפ פרוידיגר באתר של יד ושם
  5. ^ K.Frojimovics, G.Komoróczy et al. עמ' 381
  6. ^ ראה בסרטון: משפט אייכמן - ישיבה 52, ישיבה 53, בדקה: 25:42, 26:52.
  7. ^ כתבה ממשפט אייכמן
  8. ^ Jewish Budapest עמ' 381
  9. ^ יהודים למכירה? משא ומתן בין יהודים לנאצים 1933-1945, יהודה באואר, עמ' 203. האם מאבק על הישרדות, גילה פטרן, עמ' 194.
  10. ^ המשפט של אדולף אייכמן, כרך ב, ישיבה 52, עמ' 778.
  11. ^ פעולות הצלה בהונגריה: מיתוס ומציאות, רנדולף ל' בראהם, בתוך כת"ע 'יד ושם', קובץ מחקרים ל"ב, תשס"ד, עמ' 41-42.
  12. ^ דבריו של פרוידיגר הופיעו בספר 'בן הארץ הזאת', כרך ב', עמ' 711.