משתמש:משה כוכבי:טיוטה

האיסור לטמא לאכול קדשים הוא מצוות לא תעשה מתוך תרי"ג מצוות, לפיה אסור לאדם טמא לאכול דבר קדוש כמו קרבן.

מקור המצווה וחומרתה

בפרשת צו נאמר שטמא שאוכל קודש במזיד מתחייב בכרת: "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ". אמנם, אם אכל קודש בשוגג - חייב להביא קרבן עולה ויורד.

אמנם, ישנו כלל תלמודי לפיו 'לא ענש אלא אם כן הזהיר'. כלומר: מלבד תיאור העונש לעובר על האיסור - צריך להיות מקום נוסף בו מפורש שקיים איסור כזה. בתלמוד נחלקו האמוראים מהו מקור האיסור: לדעת ריש לקיש האיסור נלמד מהדברים שנאמרו לגבי טומאת יולדת: ""בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ"". לדעת רבי יוחנן האיסור נלמד בגזרה שווה מהאיסור לטמא להיכנס למקדש.

טעם המצווה

ספר החינוך כתב שהטהרה היא מעלה וכבוד של האדם, ולכן ראוי שרק אדם טהור יאכל מבקשים, כדי לכבד את המקדש וקדשיו.

דיני המצווה

האיסור הוא על כל אדם מישראל כאשר הוא טמא לאכול מבשר של דבר שראוי למזבח, כגון קרבן או מנחה. זמן האיסור הוא מעת שהקרבן לא צריך שיתירו אותו, כגון שיזרקו את הדם כדי שיהיה ניתן לאוכלו או להקריבו למזבח. לכן, אם מדובר בקרבן שיש לו מתירין, כגון שלמים שצריך לזרוק את הדם לפני שאפשר לאכול מהם, או עולה שצריך לזרוק את הדם כדי שיהיה ניתן להקטירה על המזבח - חייב כרת רק אם אכל מהקודש לאחר שנגמר כל התהליך. אם מדובר בדבר שאין לו מתירין, כגון קומץ או לבונה של מנחה, שהם בעצמן אלו שמוקטרים על המזבח ולא צריכים שיעשו פעולה אחרת כדי להתיר אותם - האיסור הוא כבר ממתי שהניח את המנחה עם הקומץ והלבונה בכלי קודש, שמקדש את תכולתו.

קרבן טמא

נחלקו התנאים בשאלה האם חומרת האיסור (שעונשו כרת) חלה גם כאשר הטמא אוכל קרבן טמא: חכמים אומרים שטמא שאכל קודש טמא - חייב כרת, ואילו רבי יוסי הגלילי סובר שהוא פטור. בתלמוד התבאר שגם רבי יוסי הגלילי מסכים במקרה שהאדם נטמא בזמן שהקרבן היה עדיין טהור, שחל עליו איסור כרת לאכול אותו גם לאחר שהקרבן נטמא. רבי יוסי הגלילי חולק רק במקרה שהקרבן נטמא ראשון, מפני שלדעתו יש להחיל במקרה כזה א הכלל 'אין איסור חל על איסור'. הרמב"ם והסמ"ג פסקו כדעת חכמים, שבכל מקרה חל איסור כרת על טמא שאוכל קרבן.

טבול יום

הרמב"ם למד מהכתוב "וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו" שעונש הכרת הוא דווקא למי שכל טומאתו עליו, ולכן מי שכבר טבל ומחכה שתשקע השמש - אסור מהתורה לאכול קדשים, אבל לא חייב על כך כרת. הראב"ד לעומתו סובר שגם אדם כזה חייב כרת אם אכל קודש.

קישורים חיצוניים

• רמב"ם, ספר המצוות, לאו קכט.
• רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול, לאו שלט.
• ספר החינוך, מצווה קסז.
• רמב"ם, משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין, פרק יח.