משתמש:Avneref/חינוך/מגמות בחברה הישראלית/תקציר סבירסקי
- השוואה בין המערכת החינוך לבריאות: בבריאות, כל המטופלים שווים, ורמת הטיפול מוכתבת בעיקר ע"י התקציב; בחינוך, יש סיווג מוקדם ותוך כדי הלימוד, לרמות לימוד שונות המקבלות משאבים שונים. הגישה התחילה לפני מאות שנים - טיפוח ה"עילויים" בישיבות; קיבלה תאוצה בתחילת המאה ה-20 (מבדקי משכל).
טענות של סבירסקי עריכה
- החינוך בישראל בנוי בדומה לתאוריה הפונקציונליסטית של טלקוט פרסונס: הריבוד החברתי משקף את תרומת הפרט לחברה. יותר משמערכת חינוך יוצרת ריבוד, היא תוצר של הריבוד. יש מיון בתוך כל בית-ספר, לתלמידים שונים לפי היכולת; ויש מיון ע"י המערכת בין בתי הספר, לסוגים שונים של בתי ספר, והוא מיון חשוב יותר - עוד לפני שהתלמידים מגיעים.
- תלמידים מקבלים משאבים בהתאם לציפיות מהם - שיש להן מתאם גבוה למוצאם העדתי - ולא על פי ציונים. דורות של מורים התחנכו על תפיסה של קרל פרנקנשטיין, שמזרחים וגם ערבים זקוקים ל"שיקום החשיבה"[1][2]. ילדים מסווגים מראש כ"טעוני טיפוח", ומקבלים משאבים בהתאם. כל הרפורמות בחינוך שהוצעו, התמקדו בשינויים ארגוניים, ולא בתיקון בסיווג מראש.
- שילוב של שתי מערכות המיון האלה: בתוך ביה"ס ובין בתי ספר, ייחודי לישראל. היידנהיימר: השוואה בין מדיניות מקרו-כלכלית-חברתית בארה"ב ובאירופה המערבית (גרמניה) בסוף המאה ה-19 (המהפכה התעשייתית). בגרמניה, בה איגודי עובדים חזקים: מערכת שכר ובטחון כלכלי, אבל נגישות נמוכה יחסית להשכלה; בארה"ב הפוך: אפשרות לקידום אישי על בסיס השכלה לכל, אבל ללא בטחון כלכלי רב-דורי[3].
- אין זאת שהמערכת לא יכולה להעניק חינוך טוב - היא עושה זאת במוסדות מסוימים, ורק לחלק מהתלמידים. 70% מבוגרי התיכון לא מגיעים לאקדמיה; 60% לא זכאים לתעודת בגרות; בקרבם יש ייצוג גבוה לערבים, מזרחים, אתיופים וממזרח ברה"מ.
- 1968 הייתה הרפורמה האחרונה בחינוך. שיאהּ היה בשנות ה-70. השלב הבא, אוניברסליזציה של תעודת הבגרות, לא מומש. עד 1980 הוגדל תקציב החינוך, ומאז נשחק (1992?). ב-1985 החל כסף פרטי להיכנס: שעות הוראה במימון פרטי; תכניות לימוד נוספות (תל"ן) - מימון פרטי בתוך בתי הספר הציבוריים; תרומות; ומימון ע"י חברות עסקיות. ב-1995 החלו לקום מכללות ציבוריות ופרטיות - הרחבה של האקדמיה ולא אוניברסליזציה. לציבוריות יש מימון ממשלתי אבל מופחת - להוראה ולא למחקר. כך מומש המודל המדורג של האקדמיה - מבלי שנפתרה בעיית השוויון. מאז החל הכסף הפרטי (המרוכז בידי מעטים) להתוות את התפתחות ההשכלה.
- האינתיפאדה השנייה תרמה מאד לאי-השוויון: המיתון הארוך מאז קום המדינה (ביחד עם משבר בועת הדוט-קום), גרם לקיצוץ נרחב (שהחל עוד ב-1985[4]) - שלא בוטל אחרי המשבר, ב-2003. הממשלה ביקשה לזרז את הצמיחה ע"י "פינוי מקורות למגזר העסקי". חוק לצמצום הגרעון והגבלת גידול ההוצאה, 1992 ו-2004: גידול של לא יותר מ-1.7%, ביחד עם הפחתת מיסים, בעיקר לעשירים ולחברות - שמשמעותו קיפאון התקציב. המדינה לא נסוגה לגמרי מהתחייבויותיה, אבל לא לקחה עליה חדשות.
- וועדות הרפורמה (מלץ 2000, דוברת 2005, שוחט 2007) מעולם לא הציבו יעדים חדשים, אלא רק המליצו על שינויים ארגוניים מבלי לקבוע סף הצלחה. רק ועדת הורביץ[5] הציבה יעד - 75% ירכשו השכלה גבוהה ב-2028; אך גם זה ע"י מערכת של 3 רמות שונות של מוסדות. זה דומה למה שנעשה בשנות ה-60, כשהגדילו את שיעור המזרחים בבתי הספר ע"י יצירת בתיה"ס המקצועיים.
- ועדת מלץ: בעקבות שביתת סגל האוניברסיטאות, בגיבוי ראשיהן; סבירסקי: נראה ש-(1)הממשלה רצתה למנוע מצב של מעסיק מזדהה בעתיד; (2)מנדט לא כתוב: למנוע גידול בתקציב הממשלתי. המלצות: לשנות למבנה של תאגיד, עפ"י חוק החברות החדש אז; לאחד תפקידי הנשיא והרקטור - למנהל אחד; לצמצם סמכויות הסנט - פחות פרופסורים. ההמלצות יושמו - אין היום שני ראשים, וסמכויותיהם צומצמו. שביתת הסגל הבכיר 2007 (הארוכה ביותר במדינה) מראה, שהבעיה לא נפתרה.
- ועדת שוחט: מטלות: בדיקת תקציב, תגמול דיפרנציאלי, שכר לימוד; סבירסקי: זה היה רמז, אחרי שועדת וינוגרד כבר קבעה שיש להעלות שכ"ל. המלצות: העלאה נוספת, שכר דיפרנציאלי, הגדלת התקציב - אבל בחציו לא מהממשלה, ובחציו - החזרה לרמת התקצוב הממשלתי של 2001 (לסטודנט). באותה עת, ועדת ברודט המליצה להגדיל תקציב הביטחון ב-4.5 מיליארד ש"ח - כמעט כתקציב הממשלתי לאקדמיה[6].
- ועדת דוברת: "כוח המשימה הלאומי לקידום החינוך", הגדולה והיסודית ביותר, אך ללא התחייבות למימון ההמלצות. לא קבעה יעדים, אלא רק - "גידול בשיעור הבגרות", "צמצום פערים" וכו'. המלצות: הגדלת סמכות המנהל (ומסלול שכר נפרד), אוטונומיה לביה"ס, ביזור אחריות ניהולית, וגם (מטרה ראויה): תקצוב דיפרנציאלי לתלמיד (= יתר שוויון) אבל - לא היה לה מנדט להגדלת תקציב, "העלאת שכר משמעותית" - אך ללא סכום או אמת מידה. "המהפכה הניהולית" לא יושמה, אך מתבטאת ב"אופק חדש" - העלאת שכר למתחילות, עם יותר שעות עבודה. היישום יארך שנים, וכנראה אינו נותן יתרון לחלשים.
הערות עריכה
- ^ פרנקנשטיין, שחרור החשיבה מכבליה: שיקום האינטליגנציה של מתבגרים טעוני טיפוח, ביה"ס לחינוך של האוניברסיטה העברית 1972; סבירסקי, החינוך בישראל: מחוז המסלולים הנפרדים, הוצאת ברירות 1990
- ^ הופמן: תפיסת פרנקנשטיין נדחתה לחלוטין מהשיח הרשמי, אבל היא כבר חילחלה ומשפיעה עד היום במעמקים.
- ^ Education and social security entitlements in Europe and America, In: Flora & Heidenheimer (Eds.), The Development of Welfare Status in Europe and America, p. 274
- ^ תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985, סבירסקי: מעבר מגישת פיתוח (ע"י המדינה) לצמיחה (המגזר העסקי); סבירסקי, פיתוח, בתוך: רם וברקוביץ' (עורכים), אי/שוויון, אוניברסיטת בן גוריון בנגב 2006
- ^ הפרויקט באתר מוסד נאמן
- ^ פעם ראשונה שנקבע למשרד כלשהו מסגרת תקציב ל-10 שנים - הגדלה של 100 מיליארד. זאת, אחרי שועדת מרידור (2004) המליצה להקטין את תקציב הביטחון. הממשלה אימצה את מסקנות ועדת ברודט ב-2007 (וביטלה ב-2013 [1]); סבירסקי: זה היה מסר אסטרטגי - חיזוק החוסן הלאומי ע"י הגדלת תקציב הביטחון, על חשבון תקציב החינוך.