דן מרידור

דן מרידור
	מרידור, 2017
לידה	23 באפריל 1947 (בן 75); ירושלים, פלשתינה (א"י)
מדינה	ישראל
השכלה	האוניברסיטה העברית בירושלים; הגימנסיה העברית רחביה ;
מפלגה	תנועת החרות, הליכוד, מפלגת המרכז
סיעה	הליכוד, ליכוד-גשר-צומת, מפלגת המרכז
בן או בת זוג	ליאורה מרידור
	22 בדצמבר 1988 – 13 ביולי 1992; (3 שנים ו־29 שבועות)
תחת ראש הממשלה	יצחק שמיר
	→ אברהם שריר דוד ליבאי ←
	18 ביוני 1996 – 20 ביוני 1997; (שנה)
תחת ראש הממשלה	בנימין נתניהו
	→ אברהם שוחט בנימין נתניהו ←
	31 במרץ 2009 – 18 במרץ 2013; (4 שנים)
תחת ראש הממשלה	בנימין נתניהו
	יובל שטייניץ ←
	13 באוגוסט 1984 – 17 בפברואר 2003; (18 שנים)
	13 באוגוסט 1984 – 17 בפברואר 2003; (18 שנים)
	24 בפברואר 2009 – 5 בפברואר 2013; (4 שנים)
כנסות	11 - 15, 18
	4 באפריל 1982 – 23 בספטמבר 1984; (שנתיים ו־24 שבועות)
תחת ראש הממשלה	מנחם בגין ויצחק שמיר
	→ אריה נאור יוסי ביילין ←
	יו"ר ועדת החוץ והביטחון; שר בלי תיק;
	יו"ר ועדת החוץ והביטחון; שר בלי תיק;
פרסים והוקרה
	אות אביר איכות השלטון (1995)

דן מרידור (נולד ב-23 באפריל 1947) הוא פוליטיקאי ואיש ציבור ישראלי. חבר הכנסת לשעבר ושר בממשלות ישראל מטעם סיעות הליכוד ומפלגת המרכז. עורך דין במקצועו.

ראשית דרכועריכה

מרידור נולד ב-1947 בירושלים, בנם הבכור של אליהו מרידור, עולה מרוסיה, מראשי האצ"ל, לימים חבר הכנסת מטעם תנועת החרות וגח"ל ושל רעננה מרידור (לבית טננבלט), עולה מאוסטריה, פרופסור חבר בחוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטה העברית.

התגייס לצה"ל בשנת 1965 ומויין לקורס טייס ממנו הודח לאחר כחודשיים ומויין מחדש לחיל השריון. לחם במלחמת ששת הימים כמפקד טנק בחזית סיני בפלוגתו של שמאי קפלן. השתתף במבצע קיתון 10. לחם במלחמת יום הכיפורים בדרום רמת הגולן. במהלך המלחמה הטנק שבו לחם נפגע ומרידור נפצע בידו ופונה לבית חולים. זמן קצר לאחר המלחמה ולאחר שהחלים נשלח לקורס קצינים ולחם כמ"מ במלחמת ההתשה במובלעת הסורית.

סיים את לימודיו בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית והוסמך כעורך דין. בעת לימודיו היה פעיל בתא הסטודנטים של תנועת החרות. כסטודנט השתתף בליל הסדר במלון פארק בחברון, שהיה צעד ראשון לחידוש היישוב היהודי בחברון^[1]. לאחר תום לימודיו עבד כעורך דין, והיה שותף במשרד עורכי דין עם יעקב נחושתן^[2].

קריירה פוליטיתעריכה

דן מרידור הצטרף אל הליכוד ואל תנועת החרות, בעקבות אביו, שהיה ממייסדיה של תנועת החרות וח"כ מטעמה. בשנת 1977 התמודד על מקום ברשימת הליכוד לכנסת אך לא נבחר^[2].

בשנת 1981 מונה למליאת רשות השידור^[3] ובשנים 1982–1984 שימש כמזכיר הממשלה בעת כהונות ממשלת ישראל התשע עשרה בראשות מנחם בגין, וממשלת ישראל העשרים בראשות יצחק שמיר.

בשנת 1984 התמודד שוב על מקום ברשימת הליכוד לכנסת, והפעם היה פעיל יותר בפנייה לחברי מרכז תנועת החירות^{[דרושה הבהרה]}. הוא נבחר לפנל של 35 מועמדים של תנועת החירות, ואף על פי שלא נבחר לשביעיות הוצב ברשימה המשותפת במקום ה-35, ממנה נבחר לכנסת^[2]. ב-כנסת ה-11 כיהן כיושב ראש של ועדת המשנה לתפיסת הביטחון ובניין הכוח, ושל ועדת המשנה לחקיקת ביטחון. במסגרת הוועדה לתפיסת הביטחון גיבש מסמך לעדכון תפיסת הביטחון אותו הגיש לרמטכ"ל.

בכנסת ה-12 כיהן כשר המשפטים, הן בממשלת האחדות השנייה והן בממשלה הצרה של שמיר לאחר התרגיל המסריח. בין השנים 1988–1990 לקח חלק בקידום חקיקתם של שני חוקי יסוד שנחקקו בשנת 1992. בכנסת ה-13 היה יושב ראש ועדת משנה לעניין הצעת חוק החברות וחבר הוועדה לבחירת שופטים.

בכנסת ה-14 בממשלתו של בנימין נתניהו מונה לשר האוצר, עד ל-20 ביוני 1997. בתקופת כהונתו שקל מרידור באופן פומבי להתפטר בעקבות פרשת בר-און חברון, אולם החליט בסוף להישאר בממשלה. הרקע לפרישתו לבסוף היה תמיכתו של נתניהו בנגיד בנק ישראל, יעקב פרנקל, בסכסוך בינו לבין מרידור על מדיניות האלכסון של סל המטבעות.

בסוף כהונתה של הכנסת ה-14 פרש מרידור מהליכוד והכריז על כוונתו לרוץ לראשות הממשלה נגד בנימין נתניהו. לבסוף חבר ליצחק מרדכי, רוני מילוא ואמנון ליפקין-שחק והיה ממייסדיה של מפלגת המרכז, שמטעמה נבחר לכנסת ה-15. בכנסת ה-15 כיהן כיו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת.

בממשלתו הראשונה של אריאל שרון (הממשלה ה-29) שימש מרידור (מ-29 באוגוסט 2001) כשר בלי תיק והיה הממונה בפועל על קהילת המודיעין.

בשנת 2002, לקראת סוף כהונתה של הכנסת ה-15 חזר מרידור לליכוד אולם נמנע מלהשתתף בבחירות הפנימיות. מרידור פרש מהחיים הפוליטיים וחזר לעסוק בעריכת דין במשרד חיים צדוק ושות'. כמו כן, הוא התמנה לעמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה וליושב ראש הקרן לירושלים^[4]. מרידור הביע תמיכה ב"קדימה" בבחירות לכנסת ה-17^[5]. לפי פרסומים בתקשורת ציפה לתפקיד בכיר בממשלה, לאחר הבחירות ב-2006, מידידו אהוד אולמרט, אולם בסופו של דבר לא קיבל כל תפקיד. שמו של מרידור גם עלה כמועמד לשופט בבית המשפט העליון בימי כהונת ציפי לבני כשרת המשפטים.

דן מרידור נפגש עם שר החוץ של ארגנטינה, הקטור טימרמן, בואנוס איירס, נובמבר 2011

ב-9 בנובמבר 2008 הודיע על חזרתו לליכוד ועל התמודדותו בבחירות המקדימות לרשימה המפלגה לקראת הבחירות לכנסת השמונה עשרה. מרידור ציין את סיבת חזרתו ככישלונה של מפלגת "קדימה" במלחמת לבנון השנייה והצורך להגן על מערכת המשפט מפני ההתקפות עליה^[6]. בבחירות המקדימות נבחר למקום ה-17 ברשימת הליכוד לכנסת השמונה עשרה ונבחר לכנסת ה-18 לאחר שהליכוד זכה ב-27 מנדטים. ב-31 במרץ 2009 הושבע כסגן ראש הממשלה והשר לענייני מודיעין והוועדה לאנרגיה אטומית. בבחירות הפנימיות שהתקיימו לקראת הבחירות לכנסת ה-19 נבחר למקום לא ריאלי ברשימת הליכוד לכנסת.

במסגרת תפקידיו היה מרידור מעורב בענייני ביטחון המדינה והיה אחד מהאחראיים המרכזיים לגיבוש ועדכון תפיסת הביטחון של ישראל. בתחילה כחבר הכנסת בראשות "הוועדה לתפיסת ביטחון" בכנסת, הנפיק ב-7–1986 מסמך בן כ-30 עמודים בנושא, אותו הגיש לרמטכ"ל דן שומרון. פעילות הוועדה הוקפאה ורק כעשור מאוחר יותר, ב-1998 כיהן כראש ועדת משנה לנשק לא קונבנציונלי בוועדה לעדכון תפיסת הביטחון שריכז האלוף (מיל') דוד עברי, מנכ"ל משרד הביטחון, בהוראת שר הביטחון יצחק מרדכי. ב–2004 ריכז וועדת מומחים לעדכון תפיסת הביטחון של ישראל, לבקשת שר הביטחון שאול מופז. הוועדה שהיו בה למעלה מ-15 מומחים הגישה לממשלה ולמשרד הביטחון לאחר עבודת מטה של כשנתיים ב-2006, מסמך בן 250 עמודים, לעדכון תפיסת הביטחון של ישראל.

ב-2008 ייצג את ארקדי גאידמק בפני פרקליטות המדינה. מרידור סיכם עם גאידמק שאם השימוע בעניינו בפרקליטות יעלה יפה ולא יוגש נגדו כתב אישום, שכר הטרחה יהיה 5 מיליון ש"ח, בניגוד לכללי האתיקה האוסרים על קביעת שכר טרחה בהליך פלילי בכפוף להצלחה. נגד מרידור הוגשה קובלנה לבית הדין המשמעתי של לשכת עו"ד, אך הוא זוכה.^[7]

דן מרידור יחד עם נשיא המדינה בעת הענקת אות הנשיא למתנדב לשנת תשע״ה לארגון משפחות נרצחים ונרצחות

במהלך כהונתו כשר לענייני מודיעין בממשלת ישראל השלושים ושתיים ביקר מרידור בחריפות את ההתקפות מצד חבריו לליכוד על שלטון החוק, ואף איים בפרישה מן מהממשלה אם יתקבלו חוקים המגבילים את פועלו של בית המשפט העליון.

במערכת הבחירות לכנסת התשע עשרה, בשנת 2013, הוצב מרידור במקום לא-ריאלי ברשימת הליכוד, ולא נבחר לכנסת. בסוף אותה שנה אמר בראיון כי סיעת הליכוד מקדמת חקיקה המפלה את ערביי ישראל ואת הפליטים, וכי הם מנסים לקדם מדיניות אפרטהייד. בראיון אמר: "הדבר היחיד שמעניין אותם זה השטחים. זכויות אדם, דמוקרטיה, שוויון – כל זה לא קיים בחשיבה שלהם״^[8].

לקראת הבחירות לכנסת העשרים (בשנת 2015), הודיע מרידור כי לא יצביע לליכוד בראשותו של בנימין נתניהו, אך לא הודיע פומבית למי יצביע. לדבריו, בשל מחלוקת מדינית על השליטה ביהודה ושומרון והגילויים האנטי-דמוקרטיים בליכוד^[9]. לקראת הבחירות לכנסת העשרים ואחת הודיע כי יתמוך ברשימת כחול לבן ובבני גנץ לראשות הממשלה, תוך ביקורת חריפה על הליכוד ונתניהו^[10]^[11].

הערכהעריכה

מרידור היה אחד "הנסיכים" של תנועת החירות ונחשב למקורב למנחם בגין. הוא זכה לתשבחות גם ממחנה השמאל בשל מה שנודע כ"יכולתו לכונן יחסי עבודה וידידות הוגנים עם הכל". בתחילת דרכו הוא היה מזוהה באופן מלא עם עמדות ארץ ישראל השלמה והיה שותף לבקורת נגד התקשורת ששירתה לדבריו את "המערך"^[2]. בהפגנת הימין בכיכר ציון נגד יצחק רבין והסכם אוסלו ב', בתקופה שקדמה לרצח רבין, עזב מרידור בהפגנתיות את הכיכר^[12]. בשנת 2002 הציג מרידור תוכנית להיפרדות משטחי יהודה ושומרון תוך שמירה על גושי ההתיישבות הגדולים^[5].

באמצע שנות ה-90 זכה לדמות בתוכנית "החרצופים". דמותו הציגה אותו כמי שנעלם ושאינו עומד על עמדותיו מול ראש הממשלה בנימין נתניהו. היו שייחסו את התפטרותו מתפקיד שר האוצר לניסיון שלו להיפטר מתדמית זו^[13].

חיים אישייםעריכה

מרידור מתגורר בירושלים ונשוי לליאורה מרידור, מרצה ומנהלת, עמה נישא במהלך מלחמת יום הכיפורים ולאחר פציעתו בטנק בו לחם. לזוג שלושה בנים ובת. בנו, מתן מרידור, הוא עורך דין עצמאי, היה שותף במשרד עורכי הדין אגמון ושות' רוזנברג הכהן ושות'. בנו, שאול מרידור, היה ראש אגף התקציבים במשרד האוצר. בתו חמוטל מרידור היא מנכ"לית פלנטיר ישראל. בנו הצעיר הוא השחקן אבישי מרידור, לשעבר נווט בחיל האוויר^[14]. לדן שתי אחיות ואח: פרופ' חגית הורביץ, לשעבר מנהלת מחלקת הילדים בבית החולים ביקור חולים, ד"ר אביטל דרמון, מנהלת היזמה למחקר יישומי בחינוך, וסלי מרידור, שימש כשגריר ישראל בארצות הברית וכיו"ר הנהלת הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית. אחיינו הוא אלי הורביץ, איש חינוך ומנכ"ל קרן טראמפ.