משתמש:NTOS2004/דבר קטן וטוב

דבר קטן וטוב הוא סיפור קצר, מאת ריימונד קארבר, סופר ומשורר אמריקאי. הסיפור הינו סיפור ריאליסטי. בסיפור זה הדגש הוא על אופייה של החברה המודרנית הקרה והמנוכרת, שחוסר האכפתיות שלה כלפי האדם מדגיש את בדידותו ואת הקושי שלו להתמודד עם מצבים קשים.[1]

תמצית העלילה

עריכה

העלילה מספרת על סקוטי, ילד שנדרס בתאונת "פגע וברח" בבוקר יום הולדתו. סקוטי מועבר לטיפול בבית החולים ולבסוף נפטר עקב הזנחה בטיפול. במקביל לעלילה הזו ישנה עלילה שנייה, סיפורו של האופה, ממנו הוזמנה עוגת יום ההולדת עבור הילד שנדרס ולכן לא נלקחה, האופה מטריד את בני המשפחה בשיחות טלפון חוזרות. לאחר הגדרת סיבת המוות של סקוטי על ידי הרופאים-"אוטם סמוי", השיחות המטרידות מהאופה ממשיכות והזוג הולך אליו על מנת לפרוק את זעמם עליו. בשיחתם האופה מתגלה כאדם רגיש ואכפתי, הוא מזמין אותם לאכול ומנחם אותם: "אתם חייבים לאכול ולהחזיק מעמד. אוכל זה דבר קטן וטוב".[1]

הדמויות

עריכה
  • הווארד: אביו של סקוטי, מייצג אמריקאי ממוצא בן מעמד הביניים שהגשים לכאורה את חלום העושר והאושר. הווארד בעל תואר שני במנהל עסקים. הוא נחשב כאדם מאושר כי הוריו עדיין בחיים, כי אחיו גם הם מסודרים כלכלית וכי הוא עצמו נמנע מצרות. הווארד מעודד את אן כל הזמן, כבעלה הוא מרגיש צורך להיות לה כמשענת. הווארד דובק בתפיסת עולם רציונלית (מעצם עבודתו כמנהל עסקים- עבודה המייצגת תפיסה מאורגנת והגיונית. אולם ייתכן שמטרת המחבר להראות תפיסה גברית סטריאוטיפית) הוא מרגיע את אן ומסביר לה כי הבדיקות שנעשות בבית החולים הן אמינות ומגלות אמת.
  • אן: אמו של סקוטי, מתוארת כאם האידיאלית שכל תפקידה מסתכם בהיותה אם- היא הייתה עקרת בית. אן מצטיירת כאישה בעלת אינטואיציה טבעית שבאה לידי ביטוי כשהרגישה שמשהו אינו תקין אצל סקוטי, היא השואלת את השאלות ביחס למצבו. בנוסף, אן פונה לאמונה ומתפללת לאלוהים שיעזור לילד (לעומת הווארד בתפיסתו הרציונאלית, שאינו מאמין באלוהים אלא בבדיקות בית החולים ובטיפול שיקבל מרופאים) אן אינה מצליחה להימנע מהחרדה מפני הקול המסתורי שמתקשר לביתם. היא שוכחת לחלוטין מהעוגה שהזמינה. ניתן להבחין כי הקול מבטא את רגשות האשם של אן כאם. היא מרגישה אשמה במה שקרה לסקוטי "היא חשה שבאיזשהו אופן בלתי מוגדר היא אחראית למה שקרה לילד" הוא גורם לה לאבד את קור הרוח.
  • האופה: לאופה אין שם. הוא גבר קשיש ועב צוואר, תווי פניו גסים. התנהגותו משדרת אדישות וריחוק, הוא קצר וענייני, מרוכז בעבודתו. בהתנהגותו הוא גורם לאן תחושת אי נוחות ולכן היא מוותרת על הניסיון להתיידד איתו. האופה מתקשר מספר פעמים להווארד ולאן. השיחות הולכות ומתקצרות ויוצרות רושם זדוני על האופה. ניתן להסביר את התנהגותו של האופה, הוא אינו יודע על התאונה הטראגית שאירעה לסקוטי וכנראה חושב שבני הזוג התחרטו, ולאחר שעבד קשה על עוגת יום ההולדת החליטו בני הזוג לוותר עליה. הוא כועס על התנהגותם ומפרש אותה כחוסר אחריות וכזלזול בו. נדמה לו שהם אנשים חסרי מצפון שעבדו עליו.דמותו של האופה מתבהרת רק בסופו של הסיפור, כשאן והווארד באים לתבוע את עלבונם על ההטרדות החוזרות בטלפון. האופה חושף את עצמו בסופו של הסיפור כאיש קשה יום, שעיקר עבודתו בשעות הלילה. האופה ערירי, עבודתו באה לשמח אחרים, הוא מעריך מאוד את העבודה ואולי אפילו אוהב אותה, כל הוויתו קשורה לעבודה הזו.[2][3]

מבנה הסיפור

עריכה

הסיפור הוא סיפור מעגלי, כלומר בסוף הסיפור אנו חוזרים לנקודת ההתחלה - המאפייה.בסיפור ניתן לראות שאנו נתקלים במבנה הקלאסי של הסיפור:

באקספוזיציה - אנו מקבלים את האווירה הכללית, אנו יודעים שיש אמא, אן אשר הולכת למאפייה לקנות לבנה עוגה לכבוד יום הולדתו הקרב.במקביל, סקוטי בנה מקבל מכה בראשו ממכונית אשר ביצעה תאונת 'פגע וברח'.

הסתבכות - כאשר סקוטי חוזר מבית הספר לאחר התאונה והפגיעה בראשו, הוא לא מראה סימן כי משהו אינו כשורה. אך לפתע הוא מאבד את ההכרה, דבר המסבך את כל העניינים, וגורם לכך שהוא מובהל לבית החולים.

נקודת שיא - נקודת השיא היא כשמודיעים לאן והווארד כי סקוטי נפטר לאחר שאנו, הקוראים, היינו במתח אם ישרוד או לא כיוון שלא הראה סימן כי משהו יקרה ויוביל למוות. נקודת מפנה - כאשר הווארד ואן מגלים מי היה האיש אשר הטריד אותם טךפונית פעמים כו רבות לאחר שבנם בת, הם מחליטים לבוא אל המאפייה ולהתעמת איתו, על חוסר רגישותו.

סיום - הווארד ואן מתיידדים עם האופה ויושבים איתו לכוס תה. דבר זה משכין שלום ותחושת רגיעה, וסוגר את הסיפור במקום בו התחיל.[2][3]

שם הסיפור

עריכה

שם הסיפור מציג את זה שהסיפור נגמר, בסופו של דבר, בנימה אופטימית באופן חלקי. לאחר מות סקוטי, עולמם של בני הזוג חשך עליהם, הם ייאלצו להתמודד עם השכול - אך דווקא האופה, אדם קשה יום, מוצא דרך לנחם את המשפחה האבלה בעזרת הלחם שהוא מגיש להם. כשהוא מגיש את הלחם הוא אומר להם: ״אתם חייבים לאכול ולהחזיק מעמד, אוכל זה דבר קטן וטוב בזמנים כאלה״. הסיפור מציג את הטרגדיה של הקיום האנושי, את חוסר האונים לנוכח הגורל הבלתי צפוי, האכזרי, אך שם הסיפור מעורר ציפייה לתקווה. על רקע החברה האטומה ועל רקע יהירות והתנשאות הרופאים, האופה הוא האיש הפשוט והטוב שמחזיר לזוג את האמונה בחיים. הידידות, האחווה והטוב האנושי והפשוט מעניקים להם כוחות להמשיך למרות האסון הבלתי נתפס. גם לאופה, חשוך הילדים, יש נחמה - הידידות עם הזוג. מהמשפט שהאופה אומר לזוג בסוף הסיפור ניתן גם להסיק שעל רקע המציאות הרעה יש לחפש את האושר בהנאות הקטנות שהחיים מזמנים.[1]

אנלוגיות

עריכה

באמצעות אנלוגיה זו מועבר המסר של הסיפור הבא לידי ביטוי גם בכותרת הסיפור: בעולם שמרכיבו הבסיסי הוא הכאב, כשלאדם אין יכולת להבין את הפורענויות הנוחתות עליו במפתיע - האור היחידי בקיומו הוא הקשר האנושי, הדאגה לזולת, ההקשבה והנתינה- זה התיקון לפגמים שבקיום האנושי.

  • אנלוגיה בין האופה לבין אן וייס: האנלוגיה הניגודית בין אן וייס לבין האופה מתחילה באקספוזיציה של הסיפור. אן מתגלה כאישה חביבה ולבבית המעוניינת לקשור שיחה בעוד שהאופה מצטייר כאדם קר ואדיש המתנהג באופן קצר וענייני. הגדרת הזהות האישית של אן קשורה קודם כל לעובדת היותה אם. זוהי גם הפרספקטיבה דרכה היא מתנהלת וגם בסיס להשערות שהיא משערת אודות חייו של האופה. אן מתוארת כאם שכל עולמה סובב סביב האהבה והדאגה לבנה ורצונה לשמוח. בניגוד לה, מתואר האופה כאדם, שכל חייו סובבים סביב עבודתו, ללא כל אזכור של חיים פרטיים. על כן גם הוא מכונה "אופה" ואינו נזכר בשמו הפרטי כמו אן. האנלוגיה הניגודית ביניהם מתרחבת, כאשר האם והאב המיוסרים הופכים להיות קורבן של הטרדה, הנובעת בעיקר מכעסו של האופה, שאינו מודע לטרגדיה שפקדה את המשפחה, וסבור כי נוצל ורומה על ידי אן. בסיום מתברר, שהדומה בין האופה לבין ההורים רב הרבה יותר מהשונה. שלושתם חשוכי ילדים כעת. שלושתם אנשים בודדים ואומללים, שנפגשו בחצות הלילה במאפייה בעקבות צירוף של מקריות טראגית. האופה, שנחשב עד לפני רגע לאויב אכזר וחסר לב, מתגלה כאדם בודד, אומלל ורגיש מה שנראה בתחילה כאנלוגיה ניגודית מתבהר כאנלוגיה המשרטטת יחס של דמיון והזדהות בין בני אדם.
  • אנלוגיה בין האופה לרופא: ניתן למצוא מספר אנלוגיות בין דמותו של הרופא לדמות האופה:

- גם האופה וגם הרופא הם נותני שירות חיוני, האחד מאכיל בני אדם באוכל הבסיסי ביותר והשני מרפא. אולם בעוד הרופא מכובד, מוערך ונחשב לבעל סמכות בעיני לקוחותיו, הרי שהאופה נחשב נחות יותר וזוכה אף ליחס מזלזל.

- שמו של הרופא ידוע (ד"ר פראנסיס) ואילו האופה נזכר אך ורק על פי מקצועו.

- בתחילת הסיפור מוצג הרופא באור חיובי, כאדם חביב ואדיב המנסה להרגיע את ההורים המודאגים, בעוד שהאופה מופיע באקספוזיציה כאיש גס רוח וחסר רגישות.

- הרופא מתגלה כאדם מלא יומרה, בטחון וחשיבות עצמית בעוד האופה מכיר ויודע את מקומו.

- מבחינה חיצונית: הרופא הדור בלבושו (הוא לא לבוש חלוק) ומרשים בחיצוניותו, ואילו האופה אינו מרשים בחיצוניותו ולבוש בפשטות, חגור בסינר של משרתות.

- גם האופה וגם הרופא שוגים בשל חוסר ידיעה. אולם בעוד הרופא שוגה בשל שאננות יתר ובטחון עצמי מופרז באבחנתו, האופה שוגה בשל חוסר אינפורמציה.

- האופה מוצג כמי שמילא את תפקידו נאמנה, העוגה שהכין הייתה מוכנה במועד, אלא שהיא נותרה מיותמת ולא הגיעה ליעדה, דבר שעורר את חמתו. הרופא, לעומת זאת, אכזב. הוא לא הצליח למלא את המצופה ממנו – להציל את סקוטי.

- גם האופה וגם הרופא מביעים את השתתפותם בצערם של ההורים. הרופא, הבטוח בעצמו, מחבק את אן וכורך את זרועו סביב כתפו של הוארד. האופה ,לעומתו, נמנע מכל מגע פיזי, אך ממהר לשרתם. הוא מביא להם כסאות, מוזג קפה ומגיש לחמניות. הקרבה הפיזית מנוגדת לקרבה הנפשית - הרופא נותר מרוחק, בעוד שהאופה קרוב אל בני הזוג.

- הרופא מביע את צערו בפני ההורים, אך אינו עושה דבר מעבר לכך, הם מתמודדים לבד עם האובדן. בלוותו אותם אל דלת הכניסה של בית החולים, מרגישה אן שהוא מאלץ אותם לעזוב את המקום, בעוד היא מעוניינת להישאר. תגובתו של האופה שונה. אמנם הוא נמנע ממחוות פיזיות אולם הוא נשאר אתם בצערם. מבקש מהם לשהות עמו, עוזב את כל עיסוקיו ומתמסר כולו לבני הזוג.

- האופה מצטער צער עמוק ומתנצל על טעותו בפני ההורים ("אני מצטער צער עמוק"), למרות שאין הוא אשם בכך שהאינפורמציה אודות מותו של סקוטי לא הגיעה לידיו. הרופא לעומתו מגלה אך ורק צער, אך לא מגלה חרטה, הכאה על חטא או הודאה בטעות.

- ד"ר פראנסיס אינו חורג מתפקידו כרופא, מערכת יחסיו עם אן והוארד מושתתת על בסיס מקצועי לכל אורך הסיפור, ואילו האופה מכונן מערכת יחסים חדשה עם בני הזוג. מערכת יחסים שנותנת שירות בין אדם לאדם.

  • אנלוגיה בין משפחתו של פראנקלין לבין אן ומשפחתה של אן: אן פוגשת במשפחתו של פראנקלין לאחר שהחליטה לעזוב את מיטתו של סקוטי ולגשת הביתה להתרעננות. ניתן למצוא אנלוגיה בין שתי המשפחות. שתי המשפחות נתונות במצב של צפייה לשיפור במצבו של בנם. הסיטואציות, בהן מעורבים הילדים הפגועים, שונות לחלוטין. בעוד שסקוטי נפגע בתאונת "פגע וברח" שלא באשמתו הרי שפראנקלין נדקר במהלך קטטה. ההורים מציגים את בנם כקורבן, אומרים שהוא רק עמד והסתכל. אך הסיטואציה, בה היה מעורב, מעוררת פחות אהדה. משפחתו של פראנקלין ממתינה בחדר המתנה בקצה המסדרון בעוד שאן ובעלה אינם עוזבים את חדרו של סקוטי. לכאורה, מצבו של פראנקלין שונה משום שהוא בחדר הניתוחים. סביב המשפחה השחורה מפוזרים "עטיפות של המבורגר וספלי קל- קר" בעוד שאן והוורד נמנעים מלאכול כמעט ושלב האכילה בא עבורם רק לאחר האסון, בסוף הסיפור. המשפחה הכושית לבושה ברישול רב "גבר בגיל העמידה בחולצה ומכנסי חאקי, וכובע בייסבול שמוט על עורפו. אישה גדולה לבושה חלוק ונעלי-בית״ בניגוד לאן והוורד המקפידים על הופעה מסודרת, גם בעת מצוקה שכזו. הם מקפידים לנסוע הביתה, להתרחץ ולהחליף בגדים. שתי המשפחות מתמודדות עם ההמתנה מורטת העצבים בדרך דומה, משפחתו של פראנקלין מעידה על עצמה "אנחנו רק מקווים ומתפללים, זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות עכשיו". גם אן מספרת לבעלה כי התפללה ואמרה "אנא, אלוהים, עזור לנו - עזור לסקוטי״, וכשהיא מציעה לבעלה להתפלל, מכלה שהוא כבר התפלל" האנלוגיה בין שתי המשפחות ושותפות הגורל ביניהן הופכים לרמז מקדם בעלילה. כאשר נודע על מותו של פראנקלין הדבר מהווה רמז לכך שלסקוטי צפוי כנראה גורל זהה.

הביקורת החברתית בסיפור

עריכה

[3]הרופאים קובעים את סיבת מותו של סקוטי כ״אוטם סמוי״. סיבת מוות זו מקבלת משמעות סמלית לאטימות החברתית בסיפור. כאמור, החברה האמריקאית סובלת מ״קומה״ או מתרדמת רגשית (הבאה לידי ביטוי בתקשורת הבין אישית). מוטיב האטימות, האדישות, הקצר בתקשורת שזור לאורך העלילה ומבליט את בדידות האדם: סקוטי נפגע כתוצאה מתאונת ״פגע וברח״. הנהג הפוגע ראה את נפילתו, אך הוא אפילו לא הטריח את עצמו לרדת מהאוטו ולבדוק לשלומו. הוא חיכה עד שסקוטי קם על רגליו הכושלות ומיד עזב את המקום. גם מותו של פראנקלין (הנער השחור) נגרם בעקבות קטטה שהוא בכלל לא היה מעורב בה. מותו חושף חברה אלימה, בה יש זילות בחיי האדם. חיי נער חף מפשע נקצרים ללא שום סיבה. גם בפתיחת הסיפור אן מנסה ליצור קשר עם האופה, אך ללא הצלחה. האופה נראה אדיש, מרוחק ולא נחמד, ולבסוף היא מוותרת על הניסיון להתיידד איתו. הצימאון לקשר בא לידי ביטוי גם במפגש של אן עם המשפחה הכושית, היא מספרת להם על התאונה הטרגית והתגובה היחידה היא ״באמת חבל״. הם מבוצרים בפחדים שלהם, שקועים באסונם ואין להם מקום לצרת הזולת.

סוף הסיפור:

עריכה

[2]לאחר שהאופה הצטייר במהלך הסיפור כאדם קר, מוזר בהתהגותו, דמותו מרושעת קצת , בסוף הסיפור אנו מגלים כי ההפך הוא הנכון, האופה הינו הדמות הטובה והחיובית בסיפור. לאחר מות הבן, סקוטי, ההטרדות הטלפוניות עדיין נמשכות, ואן מצליחה להגיע למסקנה כי זהו האופה. היא ובעלה מחליטים לנסוע אל האופה בכוונה להציג את כעסם, אך כשהם מגיעים אליו הם מבינים שהוא אדם שונה מאיך שהיה נראה במהלך הסיפור. בני הזוג מגיעים אל המאפייה מלאי זעם על ההטרדות האכזריות, אך כשהאופה מסביר להם את הסיבה שהתקשר פעמים רבות אל בני הזוג כעס כל כך, על שעות העבודה הרבות שהקדיש לאפיית העוגה, וקשיי המחייה, אן מחזירה לו ומספרת על אסונה, על אובדן בנה, נשברת החומה שנוצרה ביניהם, והאופה זונח את מקומו כאופה, ומזמין אותם לשבת ולהתכבד בלחם. מרגע זה הם הופכים מלקוחה ואופה הנותן שירות לשני בני אדם המפגינים אמפטיה והבנה כלפי השני. האופה מביע צער על אובדן בנם, ומתנצל על מעשיו ועל התנהגותו. הוא אומר להם כי "אני סתם אופה...אני מצטער על הבן שלכם, ומצטער על החלק שלי בזה...אין לי ילדים בעצמי...אני לא איש רשע...אתם צריכים להבין שהכל מסתכם בזה שאני כבר לא יודע איך להתנהג...תרשו לי לשאול אתכם אם יש לכם בלב סליחה בשבילי…" וכך שלושתם יושבים ואוכלים מן הלחם, ומספרים סיפורים וקורות חיים, מקשיבים אחד לשני וכל צד מוצא בשני כחבר.

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 3 פלורה ויניצקי, מיקוד 2015, רכס
  2. ^ 1 2 3 אילנה ברנדל, מיקוד קיץ 2011, רכס
  3. ^ 1 2 3 אבי הבר, מיקוד קיץ 2009, אנקורי ספרים.