תאונת פגע וברח
תאונת פָּגַע וּבָרַח היא תאונת דרכים שבה הנהג הפוגע נמלט ממקום התאונה. הימלטות ממקום האירוע היא עצמה עבירה על החוק, מכיוון שהנהג הפוגע לא מקיים דרישות חוקוית כגון הגשת עזרה לנפגעים או מסירת פרטיו. כלומר, הנהג פגע ברכוש או בנפש וברח ממקום התאונה, לאו דווקא באמצעות רכבו.
הנהג הבורח עושה זאת לרוב כדי להתחמק מאחריות על הנזק הנגרם, בכך שהוא נמנע מלתת את פרטיו וכך מצמצם את הסיכוי לזיהוי על ידי משטרה וביטוח הרכב ובכך הוא מחלץ את עצמו מענישה. לעיתים הנהג הבורח לא היה אשם בתאונה, אלא רק מעורב בה.
לעיתים עזיבת מקום התאונה, ללא בדיקת מצב הנפגעים, נעשית בשל הלם או פאניקה, בלא מחשבה על ניסיון בריחה בגלל חשש מביצוע עבירה או התחמקות מעונש. במדינות מסוימות גם גרימת נזק לרכוש בידי רכב, כאשר בעל הרכב נמלט, נחשבת לתאונת פגע וברח. תאונת פגע וברח היא עבירה פלילית במדינות רבות.
היבט פסיכולוגי של תופעה
עריכהתאונות דרכים גורמות לכניסה מיידית למצב לחץ קיצוני של בהלה ומצוקה. אדם הנקלע למצב זה, נדרש לקבל החלטות כבדות משקל. במחקר על תאונות דרכים זוהו שני סוגים של תגובות התנהגותיות למצבי לחץ: בריחה והתעמתות.
הנהגים הבורחים נוטים לברוח מהתמודדות עם מצב הלחץ שנוצר באופן פתאומי. המתעמתים לעומתם, לא יברחו מאחריות ולא יברחו מן הזירה, אלא יתמודדו עם המצב שנוצר. על פי יכולות השפיטה שלהם הם יקבלו את ההחלטות בזירה בזמן התאונה[1].
ניתן להבין את התגובות לתאונות פגע וברח מתוך השוואה למצבי קיצון תוקפניים, בהם נהוג להבחין בין תוקפנות אינסטרומנטלית לותוקפנות עוינת. ההבדל העיקרי בין תוקפנות עוינת ואינסטרומנטלית טמון במטרה שלה. בתוקפנות עוינת, הפעולה היא רגשית מתוך מטרה לגרום נזק או כאב וסבל לצד האחר. בתוקפנות אינסטרומנטלית, בשונה מתוקפנות עוינת, הפעולה אינה מונעת על ידי רגש, אלא מתוך הצורך להשיג מטרה קונקרטית.[2]
בתאונות פגע וברח התוקפנות העוינת תבוא לידי ביטוי בהסתבכות כתוצאה מהצורך להגיב לנהגים אחרים בעקבות סיטואציות של נהיגה (צפירות, קללות, עקיפות מסוכנות, נסיעה איטית, אירועים שמחוללים כעס בקרב הנהג הפוגע). במידה ופעולות אלו הובילו לתאונת דרכים, תחושת האשם של הנהג הפוגע עשויה לעורר בו את הרצון לברוח מכיוון שהוא חש אשמה לאירוע ולתוצאותיו. ואילו התוקפנות האינסטרומנטלית על פי רוב תהיה תולדה של רצון להשיג מטרה קונקרטית (כמו הימנעות מנזק כלכלי שכרוך בתשלום פרמיית ביטוח בעקבות תאונה, אובדן שעות עבודה, חקירת משטרה, הימנעות משלילת רישיון נהיגה, עקיפת עומסי תנועה כדי להגיע לעבודה בזמן וכדומה). במקרה זה הנטייה לברוח תהיה הפחד והחשש המשתק מהנזק שעשוי להתרחש כמו המחשבה שאדם הולך להיכנס לכלא.[2] בעוד יש לנו נטייה לחשוב על הנהג שפגע וברח כעל פושע, תגובת "הבריחה" יכולה לקרות גם לאדם נורמטיבי, במצב לחץ שנוצר לאחר תאונה. מרבית הנהגים הללו פועלים מתוך תוקפונת אינסטרומנטלית, ופוגעים בלא כוונת תחילה בעוברי הדרך השונים.[3]
יש נטייה לקטלג את עברייני התנועה הבורחים בחומרה. במיוחד אלה המעורבים בתאונות פגע וברח שהתרחשה בהם פגיעה בגוף או בנפש, תוך הפקרת הנפגע ונטישתו ללא הגשת עזרה. נהג זה, מצטייר כמי שהפר חוק ופגע ביסודות בסיסיים לקיום חברה אנושית הגונה.[3]
בישראל
עריכההמחוקק הישראלי התייחס לתופעה בפקודת התעבורה, סעיף 64א - הפקרה אחרי פגיעה:
א) נוהג רכב המעורב בתאונה, והוא ידע, או שהיה עליו לדעת, כי בנסיבות המקרה עשוי היה להיפגע אדם, ולא עצר במקום התאונה, או קרוב לו ככל האפשר, כדי לעמוד על תוצאות התאונה, דינו - מאסר שבע שנים, עם קנס או ללא קנס, ובלבד שלא יוטל עליו מאסר על תנאי בין כעונש יחיד ובין כעונש נוסף ולא יינתן עליו צו מבחן.
(ב) נוהג רכב המעורב בתאונה, והוא ידע, או שבנסיבות המקרה היה עליו לדעת, כי בתאונה נפגע אדם, ולא הגיש לנפגע עזרה שהיה ביכולתו להגיש בנסיבות המקרה, לרבות הסעתו לטיפול רפואי, דינו - מאסר תשע שנים, עם קנס או ללא קנס, ובלבד שלא יוטל עליו מאסר על תנאי בין כעונש יחיד ובין כעונש נוסף ולא יינתן עליו צו מבחן.
תקנה 144 לתקנות התעבורה מוסיפה חובות נוספות על המעורב בתאונה:
"144. (א) נוהג רכב המעורב בתאונה שכתוצאה ממנה נהרג אדם או נפגע, יפעל לפי הוראות אלה: (1) יעצור מיד את הרכב במקום התאונה או קרוב אליו ככל האפשר, ולא יזיזנו ממקומו אלא אם יש הכרח להשתמש ברכב לצורך ביצוע האמור בפסקה (2) או אם שוטר הרשה את הדבר; (2) בהתאם לנסיבות המקרה ומקום התאונה, יגיש לכל אדם שנפגע באותה תאונה עזרה מתאימה ובמיוחד – (א) ידאג למניעת כל נזק נוסף לנפגע; (ב) יגיש לנפגע עזרה ראשונה שביכלתו להגיש על פי הכשרתו; (ג) יזעיק למקום התאונה את שירותי ההצלה המקצועיים הנחוצים על פי נסיבות המקרה ובין השאר, אמבולנס, משטרה ומכבי אש; (ד) ימתין ליד הנפגע עד להגעת שירותי ההצלה המקצועיים; (ה) במקום שאין אפשרות לפנות את הנפגע באמבולנס ידאג להעברתו ברכב מתאים אחר לתחנת עזרה ראשונה, לבית חולים או לרופא. (3) ימסור לשוטר, או לאדם שנפגע או לנוהג רכב אחר המעורב באותה תאונה, או לכל נוסע או אדם שהיה בחברתו של הנפגע, את שמו ומענו, את מספר רישיון הנהיגה ומספר הרישום של הרכב שהוא נוהג בו ושם בעליו ומענו, ויציג לפי דרישתם את רישיון הנהיגה, רישיון הרכב או תעודת הביטוח ואת תעודת הזיהוי שלו אם היא נמצאת ברשותו וירשה להעתיק כל פרט הרשום בהם.
[...]
(ב) לא יזיז אדם רכב המעורב בתאונה כאמור בתקנת משנה (א), אלא אם הרשהו שוטר לעשות כן, או אם יש הכרח בכך לצורך הגשת עזרה למעורבים בתאונה זו".
הענישה על הפקרה היא חמורה בהרבה מהענישה על אי־הזדהות או הזזת הרכב לאחר תאונה. כתב על כך השופט ג'ורג' קרא[4]:
- "ההכרה בתכלית העזרה בתור התכלית העיקרית והיחידה של עבירת ההפקרה יוצרת מערך תמריצים אשר משרת אותה. הכרה זו מקדמת את תכלית העזרה בכך שהיא מאפשרת למעורב בתאונה "מרחב נסיגה" מאחריות, ובכך מונעת את הפגיעה בתמריץ שלו להימלט מבלי להגיש עזרה לנפגע התאונה. זאת, בעוד שקיימים הסדרים אחרים שנועדו להרתיע אדם המעורב בתאונה מלעזוב את זירת התאונה. הסדרים אלו קובעים "תג מחיר" נמוך יותר מאשר "תג המחיר" הקבוע לעבירת ההפקרה. בכך, הם נותנים ביטוי לעליונות תכלית העזרה בכלל ההסדרים הנוגעים לעבירות "פגע וברח"."
פגיעה ברכוש, כגון תיבת דואר או מכונית חונה, אינה מוגדרת כתאונת פגע וברח לעניין זה, אף כי זהו סוג הפגע וברח הנפוץ ביותר. לאחר תאונה שכזו יש בישראל לבעל הרכוש הנפגע 48 שעות כדי להגיש תלונה במשטרה[דרוש מקור]. לאחר תקופה זו יכול בעל הרכוש רק לבקש את פרטי בעל הרכב הפוגע (בהנחה שבעל הרכוש הספיק לרשום את מספר לוחית הרישוי של הרכב הפוגע)[דרוש מקור].
בישראל מתרחשות מדי שנה בממוצע מעל 700 תאונות פגע וברח עם נפגעים, מתוכם כ-18 תאונות קטלניות בהן נהרג אדם אחד או יותר[5]. בשנים 1996–2008 נתפסו או הסגירו את עצמם כ-70% מהנהגים בתאונות פגע וברח קטלניות[6].
אף על פי שהעונש המרבי על הפקרה הוא 7 או 9 שנות מאסר, במשך השנים הסתפקו בתי המשפט בגזירת עונשים של מספר חודשי מאסר עד שנתיים, במקרים בהם ההפקרה הייתה העבירה העיקרית[7][8]. העלאת רף הענישה הסתמנה בשנת 2010 כאשר השופט גורפינקל פסק שש שנות מאסר על הפקרה בנוסף לעונש חמור ביותר על הריגה. בית המשפט העליון הקל בעונש, וקבע עונש של ארבע שנות מאסר על עבירת ההפקרה תוך שהוא קובע: "יש להניח כי פסק דין זה יהווה נדבך להעלאה הדרגתית של רף הענישה"[9].
אף על פי שהחוק מטיל את חובת העצירה על נהג הרכב בלבד, הרשיעו בתי המשפט נוסעים ברכב בעבירה של סיוע להפקרה, ואלו נדונו לעונשים של עד שנתיים וחצי מאסר[10][11][12].
בשנת 2011 חלה החמרה נוספת ברמת הענישה. שי סימון שדרס למות את מיטל אהרונסון וברח נידון ל-20 שנות מאסר, אך עונשו קוצר בבית המשפט העליון ל-14 שנות מאסר, וטל מור שדרס למות את שניאור חשין (בנו של השופט מישאל חשין) ונמלט נידון ל-12 שנות מאסר, וערעורו בבית המשפט העליון נדחה[13]. באותה שנה הגישו חברי הכנסת זאב בילסקי, דב חנין, זבולון אורלב, אריה ביבי וציפי חוטובלי הצעת תיקון לחוק זכויות נפגעי עבירה המעגן את מעמד נפגעי עבירת הפקרה לאחר תאונה בדיונים על הסדרי טיעון עם העבריינים[14]. ביולי 2011 החליטה הממשלה לתמוך בתיקון זה לחוק[15]. התיקון לחוק אושר בדצמבר 2011[16].
התיקון שינה את נוסח העבירה של הפקרה לאחר פגיעה וקבע מדרג התנהגויות ומדרג ענישה בעבירת ההפקרה. בנוסחו החדש של הסעיף מספר חלופות בעלי יסודות נפשיים שונים[17][18]:
- חלופה ראשונה (סעיף 64א (א) לפקודת התעבורה) היא עבירת הפקרה ברשלנות - "נוהג רכב המעורב בתאונה שבה נפגע אדם, אשר היה עליו לדעת כי בתאונה נפגע אדם או עשוי היה להיפגע אדם, ולא עצר במקום התאונה, או קרוב לו ככל האפשר, כדי לעמוד על תוצאות התאונה ולהזעיק עזרה, דינו – מאסר שלוש שנים.
- חלופה שנייה (סעיף 64א (ב) לפקודת התעבורה) - היא עבירת הפקרה שהיסוד הנפשי הנדרש לה הוא מודעות לטיב ההתנהגות כולל גם עצימת עיניים - "נוהג רכב המעורב בתאונה שבה נפגע אדם, ולא עצר במקום התאונה, או קרוב לו ככל האפשר, כדי לעמוד על תוצאות התאונה, או עצר כאמור ולא הזעיק עזרה, דינו – מאסר שבע שנים."
- חלופה שלישית היא עבירה של הפקרה בנסיבות מחמירות - "נוהג רכב המעורב בתאונה שבה נגרמה לאדם חבלה חמורה או שבה נהרג אדם, ולא עצר או לא הזעיק עזרה כאמור בסעיף קטן (ב), דינו – מאסר 14 שנים".
קישורים חיצוניים
עריכה
- תאונות "פגע וברח"- תמונת מצב, באתר עמותת אור ירוק
- מור שמעוני, פוגעים ובורחים: כרוניקה של הפקרה, באתר וואלה, 25 באוגוסט 2012
- דנה פוגץ' וגלית לובצקי, מפקירים את עבירת ההפקרה, "המשפט" ברשת: זכויות אדם, מבזק 95, 2019
הערות שוליים
עריכה- ^ ליפז שמוע־ניר ומני קוזלובסקי, הקשר בין מאפייני הנהג לבין התנהגות תוקפנית בזמן נהיגה, מגמות, 2015, עמ' 129-155
- ^ 1 2 ההבדל בין תוקפנות עוינת ואינסטרומנטלית | עוינות מול תוקפנות אינסטרומנטלית - 2022 - חינוך, באתר BETWEENMATES, 2017
- ^ 1 2 קינן כהן, פגעתי וברחתי: בתוך הראש של נאשם בהפקרה, באתר וואלה, 6 בנובמבר 2018
- ^ ע"פ 8729/20 יוסף כהן נ' מדינת ישראל, ניתן ב־21 ביולי 2022
- ^ תאונות פגע וברח תמונת מצב, אתר אור ירוק, 2011
- ^ הלל פוסק, מגפת פגע וברח - האמת מאחורי ההיסטריה, באתר ynet, 25 באוקטובר 2008
- ^ גלעד מורג, פגע וברח: שיקול דעת או ענישה קלה מדי?, באתר ynet, 17 באוקטובר 2017
- ^ פגע והפקיר: "במקום לרצוח יותר משתלם לדרוס ולברוח", באתר מקור ראשון, 15 ביולי 2020
- ^ ע"פ 2247/10 שי סימון נ' מדינת ישראל, סעיפים 82, 87, 88
- ^ רע"פ 3626/01 שלומי ויצמן ואחרים נ' מדינת ישראל, ניתן ב־5 במרץ 2002
- ^ אחיקם משה דוד, 9 שנות מאסר בפועל לדורס הילדה טל זינו, באתר nrg, 20 באוקטובר 2009
- ^ ע"פ 2247/10 שלום ימיני נ' מדינת ישראל
- ^ שחר הזלקורן, הערעור נדחה - הורג ומפקיר שניאור חשין לכלא, באתר ynet, 1 ביולי 2013
- ^ הצעת חוק זכויות נפגעי עבירה (תיקון – הכללת עבירת הפקרה לאחר תאונה), התשע"א–2011
- ^ החלטה מס. חק1971/ של ועדת השרים לענייני חקיקה מיום 10.07.2011 אשר צורפה לפרוטוקול החלטות הממשלה וקבלה תוקף של החלטת ממשלה ביום 28.07.2011, החלטה מספר 3540 של ממשלת ישראל השלושים ושתיים, משנת 2011, באתר של משרד ראש הממשלה
- ^ אושר סופית: נפגעי פגע וברח ייכללו בחוק זכויות נפגעי עבירה וקולם יישמע בהליך המשפטי הודעת דובר הכנסת באתר הכנסת
- ^ נהג פגע וברח צפוי ל-14 שנות מאסר; נוסע ברכב שפוגע ובורח צפוי ל-7 שנות מאסר, באתר הכנסת, 4 באוקטובר 2011
- ^ עונש חמור בגין תאונת פגע וברח: 21 חודשי מאסר לנהג שהתנגש ברוכב אופנוע ונמלט, באתר דין - עורכי דין ומידע משפטי בישראל, 17 במרץ 2020
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.